30.9.13

אריה הספרייה / מישל קנודסן


סינופסיס: לספרייה נכנס יום אחד אריה. מר נקדי וגברת דפני, שמנהלים את הספרייה ומקפידים מאוד על הכללים (לא לצעוק, לא לרוץ), בוחרים בגישות שונות: גברת דפני חושבת שמותר לאריה להשאר כל עוד הוא לא שובר את הכללים, בעוד שמר נקדי חושב שאריות לא יודעים כייצד להתנהג בספרייה, ואיך למלא אחר כללים.
האריה נשאר, והופך (למגינת ליבו של מר נקדי) לאורח קבוע ואהוב בספרייה.
יום אחד גברת דפני נופלת, והאריה - שמנסה להזעיק עזרה - רץ, ואף שואג. 
מתברר שהאריה יודע היטב את הכללים, ולאחר ששבר אותם- הוא נעלם.
הגעגועים של כל באי הספרייה - ובמיוחד של גברת דפני - לאריה מביאים את מר נקדי לחפש את האריה, ולהשיבו לספרייה. המסר: לפעמים יש סיבה טובה לשבור את הכללים.

ביקורת: המסר (לפעמים יש סיבה טובה לשבור את הכללים) מתאים הרבה יותר לארה"ב מאשר לישראל, ארץ ה-"יהיה בסדר" וה-"סמוך". וגם הספרייה נראית בדיוק מדוייק כמו הספרייה הציבורית של ניו יורק, ובדיוק מדוייק כמו לא אף אחת מהספריות הציבוריות בישראל. 
ועם זאת, הוא שובה לב.
האיורים (של קוין הוקס) מקסימים ונעימים; החברות הנרקמת בין אריה שוחר טוב לאשה עם ראש פתוח (גברת דפני) - הגם שאינם יכולים לשוחח - היא יפה מאוד; הספר מתאר היטב את ההבדל בין שמירה על המשמעות של כלל, לבין התעקשות על קליפתו, ומכאן גם ההבנה שלעתים יש סיבה טובה לשבור את הכללים

סיכום: מומלץ ביותר

מי אכל את לואיס? / ג'ון פרדל


סינופסיס: לואיס ואחותו הגדולה שרה יוצאים לטיול אופניים ביער. בולען אוכל את לואיס, ושרה (היודעת שבולענים בולעים את מזונם בשלמותו) יוצאת להציל את לואיס. היא רק עוצרת לקחת משהו שאולי תזדקק לו...
כך נפתח הספר, ואחרי הפתיחה המבטיחה- הבולען נטרף על ידי חוטפנית; שנטרפת על ידי תת פצחן; שנטרף על ידי בולסנית קוצנית; שנבלעת על ידי בולפוס מחודד. שרה רודפת אחרי כל אלו בהצלחה, מגיעה אל אחיה במעמקי הקיבות הרבות, ובעזרת הדבר שאספה- מחלצת אותם. אחרי רגע אומץ של אחיה, השניים חוזרים הביתה בשלום.

ביקורת: כבר בכריכה אפשר לראות שלואיס הוא קטן ושרה גדולה; לואיס על חד אופן, ושרה הגדולה על אופניים עם תיק ענק שממנו מבצבצים מפתח שוודי ושק שינה. הסיפור ברובו הוא סיפור תושייתה של שרה, שרודפת אחרי מפלצות עצומות ביבשה, באויר ובים, משכללת את כלי הרכב שלה- מאופניים לכלי שיט, לצוללת, לאופני-רוח, חד אופן מטפס, ואפילו מטוס! היא מפגינה תעוזה, נחישות וכוח המצאה, אך אחיה אינו מצפה לפחות מכך- כאשר היא מגיעה אליו בבטן הבולען הוא אומר "ידעתי שתבואי" ושואל "איך יוצאים מכאן?". 
ובעיני זהו אחד הקסמים של הספר- שרה היא גיבורה שהיא ילדה, ולא זו האמירה של הספר. האמירה של הספר היא החברות והאמון שעומדים בבסיס יחסי האחאות של שרה ולואיס. חברות שיש בה הדדיות וביטחון
ג'ון פרדל גם כתב וגם אייר את הספר (הוא אנימטור וקומיקסאי), והאיורים מספרים את רוב הסיפור, מפזרים רמזים, ומובילים את הקוראת משוללת-יכולת-הקריאה-אך-האינטליגנטית-למכביר לנחש את העלילה ולצחוק בעונג בכל פעם שהעלילה מסתבכת.

סיכום: לא ברור?! לקנות!!

2.9.13

לא רוצה ללכת לסבתא!

רז עומדת בסלון, וצועקת ככל יכולתה "לא רוצה ללכת לסבתא!!"
כשאני שואלת למה, היא עונה שהיא מפחדת.

מפחדת מסבתא?!
הרי היא ישנה שם פעם בשבוע, זוכה לממתקים ולפינוקים, לחיבוקים בשפע, לתשומת לב בלתי מחולקת, ולכל השפע שסבתא יודעת להעתיר על הנכדה הבכורה שלה- למה היא לא רוצה?!
וזה גם מציק, כי בניתי על הבייביסיטר, ואני הרי לא הולכת להכריח אותה לעשות דבר שממנו היא "מפחדת", אז מה עושות?

אלמלא השתמשה רז במילה "מפחדת", יתכן שהייתי מכריחה;
אם סתם לא מתחשק לה, או שהיא מעדיפה להיות איתי- אין לי בעיה להגיד לה שהיום אני לא יכולה, ונבלה יחד מחר.
לפחד, לעומת זאת, יש משקל גדול יותר
לשלוח אותה לסבתא למרות הפחד פירושו להגיד לה שאני לא מתעניינת ברגשות שלה; שאני לא מאמינה לה שקרה שם משהו שהיה לא טוב בשבילה; שאני לא מתייחסת ברצינות למה שהיא מספרת לי; שאולי אני מאמינה לסבתא יותר מכפי שאני מאמינה לה; שאולי יותר חשוב לי לעשות משהו שנוח בשבילי מאשר לעשות מה שהיא תופסת כטוב בשבילה; מהפרספקטיבה שלה, לשלוח אותה לסבתא זה ההיפך הגמור מלשמור עליה- זה לשלוח אותה לסכנה.

אין לי ספק שאין שום דבר מפחיד באמא שלי (למרות שכבר היו דברים מעולם, וזה... ובכל זאת אני מכירה את אמא שלי.) אין מה לפחד ממנה- היא סבתא נהדרת, והיא אישה נהדרת

ולמרות זאת לא הכרחתי
כאמא של רז, אני מחוייבת לשמור על רז.
כלומר, אני מחוייבת לא רק להגן עליה, אלא גם ליצור אצלה ביטחון בלתי מעורער בכך שאמא שלה מגנה עליה.
גם אם בעיני אין כל סכנה- חשוב לי שהיא תדע שאמא מאחוריה. שאמא לא מכריחה אותה לעשות משהו שהיא תופסת כמסוכן ומאיים עליה. תפקידי לשדר לה שאני מאמינה לה
זאת, משום שבבוא היום הנורא שבו יקרה לה במקום כלשהו משהו מסוכן באמת (לא יקרה לה שום דבר כזה. אבל אם בכל זאת...... למרות שלא יקרה.)- שהיא תדע שעל אמא אפשר לסמוך. היא חייבת לבטוח בי ולדעת שאני אעדיף את הגרסה שלה על פני גרסה של כל אדם אחר.
זה מה שלמדתי מאמא שלי (אותה סבתא מפחידה...):
לאמא מגלים הכול, ואין דבר כזה להסתיר משהו רע מפני אמא; אפילו אם רז חושבת שאני אכעס עליה- היא חייבת לספר לי הכול כדי שאני אוכל להגן עליה.
אני חוזרת שוב ושוב על המסר: אמא לעולם לא תתמוך במישהו שעושה לך רע; לעולם לא תכריח אותך לעשות משהו שרע לך; לעולם לא תנטוש אותך, אפילו אם היא כועסת.
גם אם עשית משהו רע, ואת בצרה באשמתך הבלעדית- אמא עדיין תעזור לך.

ולכן, כשהיא "מפחדת מסבתא"- אסור לי לשלוח אותה לסבתא.
וגם אם היא לא אומרת ממה בדיוק היא מפחדת, ואני יודעת שלא קרה שום דבר יוצא דופן- היא תקבל את הגיבוי שלי, ולא תלך לסבתא. עד שהיא תרגיש שוב שאין ממה לפחד.

19.8.13

מפלצולה/ רחלי בהרל


סינופסיס: אמא וילד משוחחים בלילה, לפני השינה. הילד במיטה, ושואל את אימו מה יקרה אם מפלצת תבוא ותנסה להכנס הביתה. הוא ממציא אותה מפחידה ומאיימת, והאם מגייסת את הדמיון וההגיון כדי להפיג את פחדיו.
בכל פעם שהאם מוצאת פתרון (תעלה מסביב לבית, חומה גבוהה, להדליק לה טלויזיה ולהראות לה תכנית על מפלצות נוראיות)- ממציא הילד כוחות חדשים למפלצת, שמחייבים עוד יצירתיות.
האם עומדת היטב במשימה, ולבסוף מגיעה לפתרון היחיד שיכול להפיג את הפחד מהמפלצת- להתיידד איתה ולהכניס אותה הביתה כחיית מחמד.

ביקורת: הטקסט קצר וקולע, האם מקסימה ויצירתית, והאיורים... אודי טאוב עשה עבודה נפלאה! האיורים משלימים את הטקסט בצורה מושלמת, ומוסיפים עליו- המפלצת עשויה מחומרי היומיום של הבית, וכך גם הפתרונות שהאם ממציאה.

סיכום: שובה לב, מצחיק ומצויין!

המפלצת שעלתה מן הים

בשנה האחרונה רצה אצלנו חזק התמה של מפלצות.
חדשות לבקרים עולה דרישה בלתי מתפשרת לסיפורי מפלצות, שבבסיסה בקשה מובנת: "עשו שמפלצות לא יפחידו אותי יותר". ומכאן הז'אנר החדש והחביב: סיפורי מפלצות נחמדות.

עמוק עמוק בים, חיה מפלצת.
כל יום אוספת המפלצת צדפים בתוך המים, ובערב עולה מן הים ומסתובבת בין בתים שבהם חיים ילדות וילדים.
בכל פעם שילדה כלשהי נרדמת, המפלצת מניחה על אדן החלון שלה ערימה קטנה של צדפים, ובתוך כל אחד מהם- חלום מתוק ונעים.
הילדה שנרדמה ממששת את הצדפים מתוך שינה, ובלי לשים לב בוחרת  צדף אחד, ובו חלום אחד. לפעמים היא לא שמה לב, ובוחרת שניים!
בבוקר, לפני שמתעוררות הילדות, עוברת המפלצת בין הבתים, ואוספת בחזרה את כל הצדפים.
את הצדפים שאף ילדה לא בחרה היא מחזירה למעמקי הים, ובלילה הבא שוב תביא אותם לילדות וילדים- אולי בלילה אחר ילדה אחרת תרצה לבחור בהם.
את הצדפים שהחלומות שבהם כבר נחלמו, והם ריקים, מפזרת המפלצת על החוף. וכשנלך לים ונאסוף צדפים, נוכל לקרב אותם לאוזן ולשמוע רק "ששששששש..." כי אלו צדפים שאין בהם שום חלום, רק שקט.

12.8.13

הפיל שרצה להיות הכי/ פאול קור


סינופסיס: בעדר הפילים האפורים חי פיל שהיה לא מאושר, כי לא רצה להיות אפור- אלא צבעוני. הוא מצא ציפור שתעזור לו להגשים את חלומו, היא אספה צבעים מכל היער, צבעה אותו באופן מהמם (זה באמת עמוד מהמם בספר!), אבל. עדר הפילים לא מקבל את הפיל שבחר להיות שונה, ולאחר קיתונות של לעג ובוז (והסבר על כך שכדאי לו להיות אפור כמו כולם), הפיל מחליט לוותר על הצבעים ולהיות אפור. בספר גם עמוד שנראה כמראה, כדי שהילדה הקוראת בספר תוכל להווכח במו עיניה שגם היא בעצם די אפרורית.

ביקורת: באמת צריך לכתוב את זה?! ממש קשה להאמין שיש מי שמשלמות בעצמן על הספר, ועוד קוראות אותו באזני הילדות שלהן. אפשר לדרוך להן על החלומות בצורה יותר בוטה?! ומה פתאום הפכו את הביזיון הזה להצגה, ומה פתאום זה רץ בגני ילדים?! 
המסר - הכי טוב לוותר על הביטוי העצמי שלך כדי להיות חלק מהעדר - הוא לא רק מרגיז, הוא גם מסוכן.
וזה לא שהפיל מבין שהצבעים לא מתאימים לו, או מוותר על חלום הצבעים בעבור חלום אחר (כלומר, יש לו מוטיבציה פנימית כלשהי)- צוחקים עליו ואומרים לו שעדיף לו להיות כמו כולם. כלומר, לחץ חברתי, ותו לא.

סיכום: לוותר, לוותר, לוותר. אם רכשת- לכי להחליף. אם קיבלת במתנה- להחליף. אם אי אפשר להחליף- לזרוק למחזור נייר.
באופן אישי, אני נמנעת משליחת הבת שלי לקייטנה מחר, כי ההצגה תגיע לקייטנה. ביזיון וחוסר הפעלת שיקול דעת מצד מנהלת הקייטנה.

11.8.13

הדלעת המופלאה/ לנרט הלסינג


סינופסיס: דובון מוצא משהו באוכל שלו, ודב מסביר לו שזהו גרעין, ושיש לטמון אותו באדמה. מהגרעין צומחת דלעת ענקית, ודב ודובון יוצאים איתה למסע אדיר בים ובאויר, ובכמה מעונות השנה.

ביקורת: לאורך הספר, דובון שואל ודב עונה או מלמד; דובון מהסס וחושש, ודב - מופת של אופטימיזם ותושייה - מראה לו כיצד לפתור את הבעיה או פשוט לחשוב עליה אחרת. יש גם מוטיב חוזר של חפצים מכסף לדובון ומזהב לדב, הוא לא מוסיף דבר, אבל גם לא גורע.

סיכום: ספר מקסים!

הגמד הגבוה (הענק הנמוך)/ רינת הופר


סינופסיס: הגמד הגבוה חי כענק בין גמדים, ואינו מוצא את עצמו. הענק הנמוך חי כגמד בין ענקים, ואינו מוצא את עצמו. כל אחד מהם מחליט לעזוב את בנו "עמו" והם נפגשים בעמק השווה. "כמו פתרון של חידה, כל אחד מהם ידע שמצא חבר שמתאים לו, בדיוק במידה". 

ביקורת: הספר נפתח משני הצדדים, כלומר אפשר להחליט באיזה סיפור להתחיל- הענק הנמוך או הגמד הגבוה. מבחינת הטקסט, הסיפור מאוד קולח, ורק לעתים רחוקות החרוזים מרגישים מאולצים או מיותרים. אלא מה, גם אצל הענקים וגם אצל הגמדים כנראה מתרבים בייחורים, כי אין שם ענקיות או גמדות. רק שמות של בנים, וציורים של בנים. מבחינת האיורים, הגמדים נראים מאוד חמודים- אפילו הגמד הגבוה, אלא שהענקים מצויירים כטפשים או מרושעים. זה ממש מיותר. עוד דבר- הענקים חיים תחת משטר מלוכני (עם המלך הבלתי נמנע- עוג), ואילו הגמדים חיים בכפר סוציאליסטי ונהנים ממלאכות יד.

סיכום: הגימיק של פתיחת הספר משני הצדדים חביב ביותר; החרוזים נחמדים; המשפט על החברות של שני השונים בעמק השווה מאוד יפה, אבל הספר מיותר- יש כל כך הרבה ספרים טובים על חברות בין מי שנחשבים לשונים בחברה! עוד דבר- אני מעדיפה מסר על "שונה" שאינו באמת שונה, על פני ברית הדחויים.

נמרת/ אורנה לנדאו


סינופסיס: משוש לבי הקטנה הופכת בוקר אחד לנמר. אמה ושלושת אחיה רצים איתה מרופא, לוטרינר, לגן החיות, וכשלא נמצאת לה תרופה- אמא מחליטה לרפא אותה בבית על ידי פינוקים ואהבה. 

ביקורת: הספר מגניב, המסר (על הילדה הפרטית שמתפראת, ורק חום ואהבה עוזרים לפראית לחזור להיות בנאדמית) מגניב, והאיורים של עמר הופמן ממש משעשעים. אלא מה? הילדה הופכת לנמר, ולא לנמרה, דבר שמאוד מפריע לבת שלי (שרוב הימים מסתובבת בתחפושת של נמרה, או בתודעה של נמרה), ומלבד האמא- כל בעלי המקצוע בספר הם גברים: רופא ילדים, וטרינר, שומרי גן החיות, וכל אחיה של הילדה. למה בעצם?

סיכום: ספר מאוד נחמד, הבת שלי אוהבת אותו מאוד, הוא מצחיק אותנו, כולל השמות הלא שגרתיים (משוש לבי, מחמלי, מחמדי ובבת עיני).

16.7.13

עוץ לי גוץ לי

לפני כחודש ויתרתי על כרטיסים להצגה עוץ לי גוץ לי בקאמרי
קאסט מעולה שכמותו לא יהיה עוד לעולם, תלבושות מרהיבות, הפעלות-קהל לילדים בהפסקה, שפתו העשירה של שלונסקי, והמחיר- שווה לכל נפש
איך מוותרים על דבר כזה?
ככה: המסרים בהצגה הזו מפריעים לי מאוד.
במחזה שלל דמויות גבריות, כולן פלאקטיות, כמעט סאטיריות, בעלות אפיונים חזקים
הנשים, לעומת זאת- אוףףף.
החצרונית והחדרנית הן דמות אחת מפוצלת לשני ראשים, והיא גנרית
בת הטוחן היא דמות מרכזית ביותר בעלילה, ולמרות זאת היא לא משהו נפרד- היא בת של, ואז הופכת להיות אשתו של (ואמו של). בנוסף, אין לה אופי. היא "יפה".
ולבסוף, הקטע של התינוק שהובטח לעוץ לי גוץ לי ועלול להלקח מאימו בעודו יונק... געוואלד!

אלא מה, נזכרתי בכל אלו רק לאחר שכבר הודעתי שהולכות.
לכן, לאחר הביטול, נאלצתי לפחות לספר את הסיפור.
הנה מה שיצא:

היה היתה ממלכה ושמה עוץ, ובה מלך צעיר ובודד, שחיפש בת זוג
לשם כך, הזמין מלך עוץ את נשות הממלכה לארמונו, על מנת שיוכל למצוא אישה מעניינת, מצחיקה, חכמה, ושתהיה מעוניינת לגור איתו בארמון ולחיות איתו את חייה.
במשך ימים רבים עברו נשים רבות בארמון- אחת ניגנה בחליל; אחת רקדה בלט; אחת כתבה שירים; ואחת- זהבית- עמדה והביטה בכל הנשים המוכשרות, וחשבה מה תוכל היא לתרום לנשף הנהדר שנמשך ונמשך.
והוא נמשך, כי למרות שהיו שם כל כך הרבה נשים מוכשרות ומוצלחות, המלך לא הבחין באף אחת שגם מצאה חן בעיניו וגם הוא מצא חן בעיניה.
אבא של זהבית בא לפגוש אותה לארוחת צהריים ליד הארמון יום אחד, ושמע ממנה על הנשף המהמם. הוא שמע ממנה שהיא מרגישה שאין לה דבר לתרום, ולכן ביקש לבוא ולהאזין ולראות- אולי יצליח לחשוב על רעיון.
הוא נכנס לארמון, וכשעבר המלך על פניו, צעק בקול גדול: בתי יודעת להפוך קש לזהב!
המלך שאל את זהבית אם זה נכון, והיא לא ידעה מה להשיב
מצד אחד- לא רצתה לשקר למלך. ומצד שני- לא רצתה שהמלך יחשוב שאבא שלה משקר
לכן היא לא אמרה דבר.
אבל המלך כבר הבחין בה, והציע לה לבוא לטיול בגן הארמון
הם טיילו הרבה מאוד שעות, ודיברו וצחקו מבדיחות שרק הם מבינים, וכך, לאחר שירד הלילה, נרדמו קרוב לאורווה.
באמצע הלילה, התעוררה זהבית וראתה אישון קטנטון נכנס לאורווה. היא הלכה אחריו, כי היתה סקרנית מאוד, ולהפתעתה- האישון ידע לטוות קש לזהב!
הוא שר לעצמו שיר בלחש, וזהבית לא הצליחה להבין מה הוא שר. היא היתה מהופנטת ממלאכת הטוויה! האישון יצר המון זהב, אבל לפני בוא הבוקר, הפך את כולו בחזרה לקש- ונעלם.
בבוקר שוב המשיך הנשף, ובערב שוב שאל אותה המלך אם היא יודעת להפוך קש לזהב.
זהבית לא רצתה לשקר, ולא רצתה לומר שאביה שיקר, ולכן לא אמרה דבר. אבל המלך מצא חן בעיניה, והיא מצאה חן בעיניו, לכן שוב יצאו זהבית והמלך לטיול, ודיברו, וסיפרו אחד לשני סיפורים שקרו להם, וחלומות שהם חלמו, ושוב נרדמו ליד האורווה.
גם בלילה הזה, זהבית התעוררה כשהאישון כבר היה באורווה, וטווה קש לזהב. היא הקשיבה לשירו, וחשבה שהיא שומעת משהו כמו "בוץ בי בוץ בי זהו שמי...". זהבית התקרבה, התקרבה, התקרבה, ושמעה שהאישון שר לעצמו "עוץ לי גוץ לי זהו שמי, איש לא ידע זאת- רק אני. סוד נפלא, סוד כמוס, לא לפרה ולא לסוס!". לפני עלות השחר, האישון הפך בחזרה את כל הזהב לקש- ונעלם.
ובבוקר שוב- הנשף, הטיול, והשיחות הנפלאות בין זהבית למלך.
לאחר שירד הלילה נפרדו זהבית והמלך, והיא רצה לאורווה.
הפעם היא נכנסה לפני שהגיע האישון, וחיכתה לו שם
האישון היה מופתע מאוד לראות שם מישהו, ורצה ללכת, אבל זהבית ביקשה שלא ילך.
היא אמרה לו שהיא יודעת שהוא טווה קש לזהב, וביקשה שיתן לה קצת מהזהב שטווה
האישון שאל מה תיתן לו בתמורה, והיא אמרה שהיא יודעת איך קוראים לו, ואם יתן לה מהזהב- תשמור על סודו.
האישון הסכים, כי לא האמין שמישהו יכול לדעת את שמו. הוא נתן לזהבית שלושה ניחושים
זהבית ניחשה: שמעון?
לא!!!
בוץ בי בוץ בי?
לא!!!
עוץ לי גוץ לי?
כן!!!
האישון הסכים להשאיר את כל הזהב ולא להפוך אותו בחזרה לקש, אבל רק בתנאי שזהבית לא תגלה לאף אף אף אחד איך קוראים לו.
זהבית הסכימה, והאישון- נעלם.
למחרת, כשהתעוררה, גילתה שהנשף הסתיים, וכולם וכולן הלכו הביתה.
היא הסתובבה בגן הארמון וחשבה שגם עליה ללכת, וחבל- כי המלך מוצא חן בעיניה.
היא פגשה את המלך בגן, והוא שאל אותה שוב אם נכון שהיא יודעת לטוות קש לזהב. במקום לענות, זהבית אמרה למלך:
אתה מוצא חן בעיני, ואני יודעת שאני מוצאת חן בעיניך. אם אני לא יודעת לטוות- לא תתחתן איתי?
המלך ענה שבכלל לא אכפת לו מזהב, והוא שאל רק מסקרנות, ושבטח שבטח שהוא רוצה להתחתן עם זהבית! בגלל זה הוא אמר לכולם שהנשף נגמר- כי הוא מצא אישה שמוצאת חן בעיניו! המלך נתן לזהבית מיטת אפיריון נוחה ומפנקת בתור מתנת חתונה.
זהבית אמרה לו שאם כך- גם לה יש לה מתנת חתונה בשבילו. היא הוליכה אותו לתוך האורווה, והמלך ראה את כל הזהב שטווה האישון.
זהבית והמלך שמחו מאוד, והחליטו שבתור מתנת חתונה, הם יחלקו מהזהב שבאורווה לכל האנשים בממלכה.

תודה לליאור בצר על היערתה!

רכלבסקי

התחלתי את הפוסט הזה כעשר פעמים, ובכל אחת מהן כתבתי שורת פתיחה שאומרת כמה שהילדות שלי נהדרות, אבל.
ואז הבנתי- הבלוג הזה נפתח כדי לחצוב דרך ענן המיסטיפיקציה והגלוריפיקציה מנהרה לעבר שפיות. מנהרה שבה מותר להגיד שאימהות היא לא מה שמוכרים לכולנו כל הזמן.
כלומר, הקלישאות נכונות רוב הזמן, אבל לא צריך להגיד אותן אפילו מרוב שהן שחוקות, ונכונות, וקלישאות.
מה שכן צריך להגיד הוא שאמהות היא עבודה קשה, לפעמים משעממת, רוב הזמן ללא הכרה וללא תגמול, והדבר היחיד שאני מקבלת בתמורה לאמהות הוא ידיעה ברורה וחד משמעית: אני אמא רעה.

לפעמים את הידיעה הזו מלווה תסמונת הלב הנכמר או, כפי שבן זוגי ואני מכנים אותה, "רכ-לבסקי".

דוגמאות לדברים שעושים רכלבסקי:
- לפעמים לוקח נצח להשכיב את רז (עוד מעט בת 4) לישון
בערב-לילה שכזה היא הולכת עשרות פעמים לשירותים, ובכל זאת עושה פיפי גם במיטה; היא מבקשת לשתות; לאכול; חיבוק; שאשב לידה; שאביא לה עוד בובה ועוד חיה ועוד תינוק (לא מבקשת את כולם יחד, אלא כל אחד בנפרד); מספרת אלפי סיפורים נטולי פואנטה לכל אחת ואחד מחיות המחמד/ הבובות/ התינוקות שלה; שוב פיפי; חיבוק; לשתות.
בדרך כלל אני מתחילה מדיבור סובלני, מסבירה שאין יותר בקשות, שאמא בזמן מבוגרים, ושהיא צריכה ללכת לישון. עוברת לדיבור פחות סבלני. עוברת לדיבור קצר רוח. נוזפת
בדרך כלל אחרי שאני שואגת היא פשוט הולכת לישון
ואז:
רכלבסקי!!
הילדה שלי הלכה לישון עם צעקות.
מה היא בסך הכול רצתה- קצת תשומת לב מאמא שלה?
איך אני יכולה להזניח את הילדה שלי ככה, בשביל (משהו אידיוטי כמו כתיבת בלוג שעוקב אחרי שופטים שמקילים בעונשם של עברייני מין; או לימודי כימיה; או תשובה לדואל של חבר טוב מעבר לים; או לפנק את עצמי בטלפון לחבר/ה טוב/ה; או לקרוא עיתון)?
ואז אני גם חושבת האם זה משתקף אחר כך בהתנהגות שלה בגן; ואולי בגלל זה היא לפעמים עושה פיפי במיטה- כי אמא שלה לא מתייחסת אליה יפה, ואפילו שואגת עליה; ואולי היא תהיה חסרת ביטחון בגלל זה; ולא יהיו לה חברים

- לפעמים יוצא לי לראות אותה בסביבתה הטבעית (כלומר בחברת הילדים בגן), מבלי שהיא יודעת שאני מסתכלת.
בימים כאלו אני נוכחת לדעת שהילדה שלי חוטפת לאחרים צעצועים; משביתה חברה טובה באמירה מתנשאת; אומרת למישהי על הבוקר "אני בכלל לא חברה שלך" וההיא נפגעת; מקבלת ממישהי בגן "אני בכלל לא חברה שלך" ונפגעת; 
אני מגיעה למסקנה שהילדה שלי עדיין מאוד ילדותית- היא פגיעה, קשה לה לחלוק, היא לא תמיד מבינה שהילדים האחרים לא איתה ולא מתעניינים במה שמעניין אותה לעשות או להגיד; אין לה מושג שהיא הרבה יותר נמוכה משאר הילדים
רכלבסקי!!
איך הילדים האלו יכולים לא לאהוב את הילדה המתוקה שלי? איך?
ומה יהיה אם לא יהיו לה חברים? ואם היא תהיה זו שכולם מנדים? ואם היא לא תלמד להיות חברה טובה ונדיבה, או לעולם לא תדע להיות "נכונה מבחינה חברתית", ותמיד תנסה לעניין את האחרים במשהו מוזר ולא מושך, ובסוף תעמוד בצד ותשחק לבד??
מה אני אעשה אם לילדה שלי יהיה גורל חברתי עגום?

ואז אני מזכירה לעצמי שהילדה בת ארבע (עוד לא). שהיא כאריזמטית מאוד. שהיא אינטליגנטית מאוד. שהיא מלאת ביטחון עצמי. שלפעמים היא בצד הכואב, ולפעמים במכאיב.
אני מזכירה לעצמי שיש לה בית תומך ואוהב, ולא נורא שאמא שלה שואגת עליה מדי פעם- יש לה גם אבא.

ואז אני הולכת לחדר הילדות, מסתכלת על הבנות שלי ישנות, ומרגישה כמו הקלישאה הכי גדולה בעולם.


7.7.13

אחת מתוך אחת

זה לא "טרנדי" לספר על ההטרדה- זה טרנדי להטריד, להתקיף, לאנוס.
אנחנו חיות בחברה שבה מלמדים נשים איך לא להיאנס (מה אסור ללבוש, לאן אסור ללכת לבד, איזה סוג של דיבור לא ראוי לאישה/ מסוכן לה, וכו'), במקום ללמד גברים שאסור לאנוס.
אנחנו רואים בהתנהגות אלימה של בנים כלפי בנות "חיזור", וכך מטמיעים גם אצל בנים וגם אצל בנות תפיסה שגויה ומסוכנת שאומרת שאלימות היא חלק ממהלך תקין של תקשורת בין בנים ובנות (גברים ונשים) ומעודדת ילדות (ומאוחר יותר נשים) להבליג על התנהגות כזו, או אפילו לתפוס אותה כמחמיאה ורצויה.
לספר את הסיפורים הוא לא מהלך טרנדי. זה מהלך חינוכי.
אני, רעות גלבלום, אישה חזקה ועצמאית, נחשבת לדעתנית מאין כמוני, עברתי דברים כאלו. זה יכול לקרות לי, וזה יכול לקרות לכל אחת אחרת, כי זו לא אשמתי ולא נבע ממשהו שעשיתי/ לבשתי/ אמרתי.
זה נבע מכך שהייתי, ואני עדיין, אישה. 
כל אחת ואחד מאיתנו נושאת בחובה לחנך את ילדינו אחרת; ללמד אותם ואותן שילדה ואישה יכולה ללכת ברחוב, גם בערב, לבושה במה שנוח לה, וזו לא הזמנה לאף אחד להעיר לה, לאיים עליה, להטריד אותה, או לגעת בה.

בכיתה ב' או ג' הייתי לבד בבית. הטלפון צלצל ועניתי. על הקו היה גבר שבמסווה של סקר הוביל אותי לשיחה על מין. הוא אמר לי איפה היה נוגע בי ואיפה אני הייתי נוגעת בו לו היינו יחד באמבטיה.
כשאמא שלי חזרה הביתה היא מאוד הופתעה לגלות שאני מדברת בטלפון, וכשהיא שאלה עם מי אני מדברת ועל מה, הגבר ניתק, ואני התביישתי כל כך שאמרתי לה שזו היתה טעות במספר.

בכיתה ז', ישנו אצל חברה טובה מהמושב. זה כנראה היה חורף, אחרת קשה להסביר את השמיכה שכיסתה אותה, אותי, ועוד בן שהיה שם. צפינו בסרט כלשהו, והבן ניסה לשים את היד שלי על המפשעה שלו. הזזתי אותה. עברו 20 שניות והוא ניסה שוב. הזזתי אותה. עברו עוד 20 שניות. הזזתי אותה וקמתי. ישבתי על הספה עם שמיכה משלי, ולא סיפרתי לאף אחד דבר.

בטיול השנתי בכתה ז' הנהג השמיע קלטת עם שירים שהצחיקו אותו ואת הבנים בשכבה- פנינים כגון "יין מחזק ת'זין", אבל גם דברים יותר בוטים, על מה עושה הגבר אם האישה מתנגדת כך או אחרת (אם היא אומרת ___ עשה X, הכול בחרוזים, ברמות משתנות של אגרסיביות). בדיעבד קשה לי להבין איך המחנכת שלנו לא הפסיקה את הזוועה.

בטיול השנתי בכתה ט' המדריך היה צעיר ו"מגניב" ודיבר איתנו על מוסיקה, ועל צבא, ועל כל מני דברים שמעניינים מתבגרים. אחרי ארוחת הערב הוא גם בא לדיסקו, והזמין אותי לצאת לדבר איתו. בחוץ הוא החמיא לי על הקרחת, ואמר לי שאני ממש סקסית, ושאני מזכירה לו את יעל לוי. כששאלתי מה הקשר ביני ובין יעל לוי הוא אמר שהוא היה בהופעה שלה, ושהיא כל כך נטפה סקס שגם גברים וגם נשים היו מהופנטים והזילו עליה ריר.


בשנת השירות יצאתי עם בחור שאהבתי וחברים שלו למסיבה. אחרי המסיבה כל מי שהיה לו רשיון היה שתוי מכדי לנהוג (לי לא היה רשיון וגם לא הייתי שתויה). ישנו על הרצפה אצל אחד החבר'ה. הוא ניסה למשש אותי. לא הסכמתי. הוא ניסה שוב. עברתי לחדר של אחותו, שלא היתה בבית. הוא בא לשם אחרי, וניסה שוב. אמרתי לו שיפסיק. הוא קרא לי זונה וגם שטוחה והלך בכעס. לא סיפרתי לאף אחד.

בשנת השירות לימדתי אנגלית בחטיבת ביניים. הכתה שלי הורכבה מכל התלמידים שעפו מכל שיעורי האנגלית בשכבה (במלים אחרות- אלו שבכתה ז' עדיין לא ידעו את ה- ABC ונהגו להתפרע בשיעורים). כבת 18 חדורת ערכים (ע"ע שנת שירות...) הצעתי לתלמידים שלי גם שיעורים פרטיים בסכום מצחיק.
אימו של אחד התלמידים התקשרה בהתרגשות, ואמרה שהבן שלה ביקש שיעורים פרטיים כי הוא רוצה להתקדם באנגלית!! כשהגעתי עלינו לחדר שלו, ושם הוא ניסה לדחוף אותי למיטה שלו

במהלך שנת השירות הרגשתי רע והגעתי למיון באמבולנס, בלי אף אחד שילווה אותי. מישהו במדי בי"ח (אז חשבתי שהוא היה רופא, היום אני לא משוכנעת בזה בכלל) אמר לי שלפני שהוא נותן לי את מסמכי השחרור שלי, הוא חייב לעשות לי עוד בדיקה.
הוא הוביל אותי לחדר של האולטרסאונד, ועשה לי בדיקת אולטרסאונד וגינלית (היום אני יודעת שלנערות לא עושים בדיקה כזו למעט במקרים ספציפיים). אמרתי לו שהוא מכאיב לי, וגם בכיתי. הוא אמר שאני לא בתולה, ויש לי חבר, אז זה בטוח נעים לי, ושאני אסתום את הפה. בתום ה"בדיקה" הוא נתן לי את מסמכי השחרור שלי, ואבא שלי בדיוק הגיע לאסוף אותי. לא סיפרתי על זה לאף אחד.

בצבא סגרתי שבת בבסיס פתוח= לא היה מקום מסודר לישון בו. סידרתי לי מיטה בחדר ליד המשרד שלי. הקצין הישיר שלי והקצין שמעליו באו "לבדוק מה קורה איתי" מספר גדול של פעמים במהלך הלילה, ובכל אחת מהפעמים שאלו אותי מה אני לובשת, ואם נראה לי שזה לבוש ראוי לשינה בבסיס צבאי. זה הצחיק אותם כל פעם מחדש. סיפרתי על זה לחבר דאז, שאמר שאפשר לקבול אותם, אבל לא נראה לו שזה יעזור לי כי אני אמשיך לשרת תחתיהם. לא קבלתי ולא סיפרתי לאף אחד אחר

בצבא, במהלך פרק המשימה, ביקרנו בכפר שבו מגורים והעסקה לנפגעי נפש. חשבנו להתנדב שם, אך גילינו שהדבר אינו אפשרי מבחינת תחבורה למקום. כמה ימים לאחר הביקור, הייתי לבד בדירה שלנו במרכז הקליטה. מישהו דפק בדלת ונכנס. זה היה אחד מהגברים בכפר בו ביקרנו. הצעתי לו לשבת ונתתי לו כוס מים. הוא הוציא מהכיס חבילת קלפים וביקש להראות לי קסם. הוא ביקש ממני לעצום את העיניים, וכשעצמתי אותן, חיבק אותי וניסה להפיל אותי לרצפה.

בגיל 27, כשתכננתי להכנס להריון בפעם הראשונה, הלכתי לגינקולוג כדי לוודא שהכול בסדר. נאלצתי ללבוש חלוק (משום מה נורא אוהבים חלוקים בארה"ב). תוך כדי שהוא מדד לי לחץ דם הוא ליטף לי את הירך. אחר כך הוא רצה לוודא שאין לי סרטן השד, והבדיקה שלו היתה ארוכה ומוזרה. אמרתי לו שזו בדיקה ממש מוזרה, והוא ענה שלו זה דוקא ממש נעים

בגיל 31, בהריון עם בתי השנייה, יושבת עם עוד כ-20 חברים ללימודים במעבדת מחשבים ב- 4:00 לפנות בוקר. אחד מהם פונה אלי ואומר לי "רעות, עכשיו 4 לפנות בוקר, עבדנו כל הלילה, עכשיו אני יכול להגיד לך שיש לך שדיים יפות". אני עונה לו שאני לא מעוניינת שידבר על החזה שלי. הוא התעקש "אבל עכשיו ארבע לפנות בוקר, ועבדנו כל הלילה!" עניתי שאני לא רוצה שהוא יסתכל על החזה שלי, לא בארבע ולא בשום שעה אחרת, ושזו לא מחמאה בשבילי. לא עזר.

2.7.13

*

כבר כתבתי בעבר, שאחת המטפלות (נקרא לה ר') בפעוטון של בתי הצעירה הביטה ברגלי בהשתאות עם פרוץ הקיץ (= המכנסיים הקצרצרים), וידעתי שהיא עושה זאת כי קיבלה מידע על המתרחש ברגלי מהמטפלת של הבוקר

היום, כשבאתי לאסוף את בתי, ר' היתה לבד, ורוב הילדים נמנמו, מה שאיפשר שיחה פרטית בינינו.
ר', אישה בת 60, אמרה לי שהיא מסתכלת על הרגליים שלי ולא מאמינה
להפתעתי הרבה (מאוד!) ההמשך היה משהו כזה:
"איך יש לך אומץ!! כל הכבוד לך. לא לשים על אף אחד ככה- הלואי עלי!"
מכאן שיחתנו נסובה על כך שהיא מתביישת כל כך בורידים ברגליים שלה, שלא הלכה עם מכנסיים קצרים או עם בגד ים כבר שנים, ושאפילו למיטה, בחושך, היא נכנסת אך ורק עם מכנסיים
היא שאלה שוב ושוב מאין האומץ
בהתחלה אמרתי לה שתמיד הייתי חצופה, ושזה משהו מהבית- אמא שלי לימדה אותי שאני הכי יפה בעולם, וגם הכי חכמה, ושמי שלא חושב כך- פשוט מקנא. אז אני לא שמה על מה חושבים עלי
אח"כ ניסיתי לומר שאולי בגלל שאני נשואה, ויש לי ילדות, אז לא ממש אכפת לי אם חושבים על החיצוניות שלי דברים טובים או רעים
ובסוף, הבנתי מה הדבר היחיד שכל אחת יכולה לאמץ לעצמה (שהרי את האישיות האקסטרוברטית והיהירה שלי קשה מאוד לאמץ...): אמרתי לה שאני מוקפת בנשים חזקות, עצמאיות, שמחמיאות אחת לשנייה על דברים שקשורים בפנימיות, ולא בחיצוניות. (קבוצה בפייסבוק, אבל זו עדיין קהילה תומכת!)
אמרתי לה שמי שאוהב אותי בגלל הפנימיות שלי- לא אמור להיגעל מהחיצוניות שלי, ומי שמעוניין רק בחיצוניות שלי- ממילא לא מעניין אותי
היא סיכמה את השיחה במלים "טוב, את יפה, אז את מנצלת את זה", ואני הלכתי ברגשות מעורבים; אולי השיחה הזו לא תרמה לה כלום, אבל אולי היא תרמה לה משהו קטן- את הידיעה שיש בסביבתה הקרובה אישה שלא עומדת באחד הקריטריונים הכי בסיסיים לאסתטיקה נשית, ובכל זאת (לדעתה) היא יפה.

שיערות ברגליים

כבר שש שנים שאני לא מורידה שיער מגופי
ביני לבין עצמי אני מרגישה שאני עושה משהו חשוב לטובת הבנות שלי- הן גדלות בלי האשליה שגוף של אישה הוא חלק. הן גם גדלות ליד אמא שלא עוסקת בהסרה/ הבהרה/ דיבור על שיערות ברגליים או בכל מקום אחר.
כלומר, הן גם תופסות (לפחות כרגע) את עניין השיערות בתור טבעי לחלוטין (והוא אכן כזה...), וגם רואות דוגמה חיה לכך שאפשר לחיות עם שיערות בשלום (כי, בואו נודה בזה, יגיע היום שבו הן תראינה שלא כולן כמו אמא)

זו כמובן לא חוכמה גדולה, כי הבכורה כמעט בת ארבע והקטנה כמעט בת שנה;
במלים אחרות- כרגע, אמא שלהן היא הסלבריטי הכי גדולה בחיים שלהן, וכל מה שהיא עושה הוא הרבה יותר טוב ממה שכל אדם אחר ביקום יכול לעשות
וזה נכון, אבל מתישהו בקרוב הן תשכחנה את האמת הזו

היום באתי לאסוף את הבכורה מחצר הגן שלה, ושתי ילדות גדולות קידמו את פני בצחקוקים, ואמרו "הנה אבא של רז".
בעלת התעוזה הרבה יותר מביניהן (במקרה הבת של הגננת) הסבירה לי "את כמו אישה, אבל יש לך שיערות כמו של אבא"
בהתחלה התעלמתי. אספתי את רז, ונכנסנו לנעול סנדלים
הבנות באו אחרינו, הנועזת שוב אמרה משהו על השיערות
אני: לכולם יש שיערות ברגליים. לכל האנשים. אתן יכולות לשאול את האמהות שלכן אם גם להן צומחות. אין אנשים מבוגרים שאין להם שיערות על הגוף, וגם לכן יהיו כשתגדלו
נועזת פחות (בחדוות גילוי): גם לי יש! הנה!
רז (בשמחה): וגם לי!!
אני: אז הנה, לכולנו יש שיערות ברגליים
הולכות
נועזת לנועזת פחות: בואי נסתכל אם יש לה תחתונים!

כשסיפרתי לבן זוגי על התקרית, הוא אמר שזו היתה התמודדות יפה
בעיני זו היתה יותר מהתמודדות- היום התחלתי להעביר את המסר שלי הלאה.

11.6.13

אמא, למה לאיש הזה יש בטן שמנה?

נמצאת עם רז בתחנת האוטובוס
רז מצביעה על גבר זר ושואלת "אמא, למה ל- X יש בטן שמנה?"
ומצפה להסבר

אני מנסה לגדל את רז על ברכי האמת- לעולם לא משקרת לה, או מורחת אותה, או מספרת לה סיפורי סבתא
באותה נשימה, אני גם מנסה לא להעביר לה הבניות חברתיות שמיותרות בעיני (אפילו אם אני עצמי גדלתי עליהן)
ולכן אני מנסה להמנע מסימון שומן כשלילי, או רזון כחיובי
כלומר, אני לא אומרת לה שמישהו הוא שמן בצורה שלילית, וגם לא מחמיאה לה על היותה רזה. זה שהיא רזה זו עובדה, וכשהיא מציינת שמישהו הוא שמן, גם לכך אני מתייחסת כעובדה

אבל כשהיא אומרת משהו כמו "תראי אמא, האיש הזה שמן" בקול רם, אני מוצאת את עצמי בדילמה
אני רוצה שהיא תתייחס לעובדת קיומם של אנשים שמנים כפשוטה, ובצורה לא שיפוטית. על מנת להשיג את ההישג הזה, אני צריכה להתייחס לעובדת קיומם כפשוטה- לא כדבר מעליב; לא כסוד שיש להחניק או להשקיט; X שם, יש לו בטן שמנה, הוא חובש כובע ירוק, ולכלב שלו קוראים מומו; עובדות.
אבל X העומד איתנו בתחנה, חבוש כובע ירוק ומלטף את כלבו מומו, אינו חי בעולם הלא שיפוטי שאני מנסה לייצר סביב רז; הוא חי בעולם המציאות העכשוית, שבה החברה סביבו (התקשורת כלולה בחברה) בהחלט שופטת אותו על היותו שמן. החברה מייחסת לו תכונות שליליות (כגון עצלנות והיעדר שליטה עצמית); הוא מופלה בקבלת עבודה; חנויות לעתים אינן מחזיקות את המידה שלו; אנשים זרים מרשים לעצמם להניח שהם יודעים משהו על בריאותו, על חיי המין שלו, וכו'.
כלומר, כש-X שומע ילדה אומרת שהוא שמן, הוא בהחלט עשוי לשמוע שיפוטיות.
וכשהוא שומע שאמא שלה אומרת לה "נכון" בשוויון נפש, הוא עשוי להיעלב עוד יותר- מדוע האמא לא מחנכת את ביתה שלא יפה להגיד כך על אנשים, ועוד בקול רם?
ומה אני יכולה לעשות אז...?
להגיד לו שאני מנסה שהיא לא תחשוב ש"שמן" זו קללה או עלבון? שאני מנסה להסתיר ממנה ככל האפשר את השיפוטיות המזעזעת שהחברה שלנו מרשה כלפי אנשים, ושאני מנסה להמנע מהצבעה על רזון/שומן כקריטריונים בקביעת ערכו של אדם? שאני מנסה לחסוך ממנה דימוי גוף בעייתי על ידי טיהור השיח בינינו משיפוטיות בכל הקשור למבנה גוף?
עד כה, בכל פעם שהיינו בסיטואציה הזו, העדפתי את השיח הנקי איתה על פני כניעה לנורמות ששליליות בעיני (לא אמרתי לה "דברי בשקט, שלא ישמע שאת אומרת עליו שמן" או "זה מעליב להגיד על מישהו שהוא שמן"). 
אני מקווה שבטווח הארוך זה ישתלם, אחרת סתם העלבתי כמה אנשים ברחוב...

דומה אבל שונה:
בפעם הראשונה שעברנו ליד מרכז הקליטה בעיר מגורינו, רז ראתה ילדים אתיופים
היא אמרה לי "אמא, תראי, ילדים חומים!"
אמרתי לה שבאמת יש להם עור יותר כהה משלה, והראיתי לה שהיא ממש בהירה ואני כהה ממנה. גם הזכרתי לה שסבתא שלה ודוד שלה יותר כהים ממני.
כך ניסיתי לצייר לה את גווני העור לא כמבדילים בין אנשים (למשל לו הייתי אומרת לה "הם אתיופים"), אלא כסקאלה שכוללת את כל האנשים.
מאז הצטרפה לצוות הגן שלה אישה אתיופית, ועכשיו נדמה לי שרז כבר אינה נדהמת מקיומם של "אנשים חומים". 

27.5.13

שפת הסימנים של נעה/ נירה הראל



סינופסיס: נעה, לדעתי ילדה בגיל הגן, מבלבלת בין ימות השבוע, ולא יודעת איזה יום מגיע מתי. היא מחפשת סימן, ומוצאת אותו- בדמות מספר הצמות שתקלע לה אמא. לאחר כמה שבועות היא לומדת את סדר הימים, ואין יותר צורך בסימן.

ביקורת: נעה היא ילדה מאוד עצמאית שחושבת כל הזמן. היא מחליטה בעצמה שדרוש לה סימן, ומוצאת אותו בעצמה, בעת הפעולה היומיומית של סירוק שיערה הפרוע והמשתולל. לאחר הצגת הבעיה (איך לדעת איזה יום היום) והפתרון (מספר הצמות), מפנה הטקסט המינימליסטי את הבמה לאיוריה של אלישבע געש. געש יוצרת ילדה אינטליגנטית שעושה דברים לבד, משחקת, קוראת, ומחליפה שלל תלבושות מרהיבות ומגניבות. מדובר בילדה שאוהבת להתלבש ולהתקשט, ועושה זאת לא רק בחן, אלא בעוצמה ובעצמאות.
לאחר שלמדה את סדרם של ימי השבוע, עוברת נעה - שאינה חדלה להיות סקרנית ובעלת תושיה - ללמד את עצמה היכן ימין והיכן שמאל.

לסיכום: תענוג של ספר.


בחולון הוקם גן-סיפור לפי התמה של "שפת הסימנים של נעה": http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?entryId=1920743&skip=1

שתי סינדרלות/ עינת ויצמן


סינופסיס: טל ונעמה, שתי ילדות בגיל הגן, אוהבות לשחק יחד ולהתחפש לסינדרלות. יום אחד, בעודן מחופשות, הן הולכות לגן השעשועים ושם הן מצילות ילד קטן שנפל לבריכת הדגים.

ביקורת: בתחילת הספר מוצגות הילדות כילדות "רגילות" שאוהבות להיות נסיכות "רגילות" עם הרבה וורוד, שמלות, ואיפור. כשהן מחופשות, הן יוצאות לסלון ומדברות בעדינות על דברים כמו קוקיות. כשטל ונעמה הולכות כך לגן השעשועים, הילדים מתרגשים מהתחפושת, אך הן מכירות במגבלות התנועתיות שמוטלות על נסיכות, ובפאסיביות שכופה עליהן תפקיד הנסיכה- הן לא יכולות להסתתר עם כתר מנצנץ, והעקבים/ השמלה המנופחת מונעים מהן לרוץ ולטפס. הן יושבות בפינה ומשתעממות.
ואולם, כאשר נקלע אחד הילדים לצרה, הספר הולך עוד צעד קדימה- לא רק שהסינדרלות לא נשארות פאסיביות, הכלים בהם הן משתמשות לשם ההצלה הם אותם כלים בעזרתם הפכו לסינדרלות- שמלה וורודה, שרביט וכתר. הן יוצאות למבצע הצלה למרות נסיונות המשטור של חברת הילדים ("סינדרלות לא מצילות! סופרמן מציל!"), ומדגימות כיצד אפשר גם לאהוב להיות סינדרלה וורודה, וגם להיות פמיניסטית אקטיביסטית.
האיורים של איימי ספרד פשוט נפלאים. טל ונעמה נראות כילדות גן (ולא כנסיכות דיסני קטנות); הרבה מהסיפור עובר בקומיקס, ולא במלים כתובות; כפולת העמודים האחרונה נהדרת: הילד המוצל מנסה להשיב לסינדרלות נעל שאבדה להן, וטל (בנונשלאנט שעובר יפה באיור) אומרת לו "תשמור אותה אצלך. למזכרת."
מלבד המסר הפמיניסטי (גם ילדה שאוהבת ורוד יכולה להיות גיבורת-על), יש כאן חברות אמיתית בין ילדות, ושיתוף פעולה ביניהן. הן לא מתחרות ביניהן מי יותר יפה, או מי תציל ראשונה, והן נתפשות כיחידה אחת גם בעיני הסביבה. הנעל המוצלת מוצעת לשתיהן יחד, וטל דוחה את הנעל בשם שתיהן- החברות לא מתפרקת אפילו כשנראה באופק נסיך.

לסיכום: ספר מצויין.

23.5.13

שלגייה ושבעת הגמדים


היום הרכבנו יחד את הפאזל שרז קיבלה במתנה (תודה מנו!!)- פאזל שלגייה שנראה כך:
לפני השינה, כששאלתי את רז איזה סיפור נקרא או נספר לפני השינה, היא ביקשה שאספר לה על שלגיה.
נאלצתי לאלתר על המקום גרסה לסיפור, שתהיה כמה שפחות מזיקה, מבלי להשאיר את הילדה לגמרי בורה בכל הקשור לאגדות ילדים.

אמא: שלגיה היתה ילדה שחיה ביער עם חברים שלה, הגמדים, וכל יום הם היו מבשלים יחד, ואוכלים יחד, ושרים שירים, ורוקדים, ועושים פיקניקים, בקיצור- הם עשו יחד כיף חיים
יום אחד, עברה ליד הבית שלהם ביער מכשפה [קונספט שהיא למדה, לצערי, בגן] שמכרה תפוחים. שלגיה אמרה "וואו! איזה תפוחים נהדרים!" וקנתה שבעה תפוחים קטנים לגמדים, ותפוח אחד בינוני לעצמה. אבל המכשפה מכרה תפוחים עם רעל [עוד קונספט מהגן...], והם רק נראו טעימים, אבל בעצם היו מרים, עם רעל שעושה כאב בטן.
כשהם הלכו לפיקניק באותו היום, כולם אכלו יחד פשטידת תירס [מאכל שרז מאוד אוהבת], ושניצל, וענבים, ואבטיח, וכששלגיה אמרה להם "יש לי הפתעה! קניתי לנו תפוחים נהדרים!", לאף אחד מהגמדים כבר לא היה מקום בבטן לתפוח- אפילו לא לאחד קטן. רק לשלגיה היה מקום- כי היא יותר גדולה.
שלגיה לקחה ביס מהתפוח, והוא היה לה כל כך מר! ואז לפתע- היא נרדמה.
והיא ישנה, וישנה, וישנה- שבוע שלם
הגמדים ניסו להעיר את שלגייה
רז: איך הם ניסו?
אמא: באמת איך?
רז: בשעון מעורר
אמא: לא הצליחו!
רז: בנשיקות!
אמא: לא הצליחו!
רז: בדיגדוגים!
אמא: לא הצליחו!
רז: אז איך היא תתעורר?
אמא: שלגיה ישנה שבוע שלם. והגמדים ישבו לידה ובכו... כי הם לא הצליחו להעיר את החברה שלהם שלגיה. והם כבר התגעגעו לשחק איתה, ולשיר איתה, והם לא ידעו מתי היא תקום
ואז עבר ביער ילד נחמד שהיה בגודל של שלגיה. והוא ראה את הגמדים בוכים, ושאל אותם למה הם בוכים. הם אמרו שהחברה שלהם ישנה, והם לא מצליחים להעיר אותה
הילד הנחמד, שהיה בדיוק בגודל של שלגיה, ניסה להושיב אותה. וכשהוא הזיז אותה- החתיכה של התפוח יצאה לה מהגרון, והיא התעוררה!
ואז היא ראתה את הילד, ואמרה לו "אתה נראה לי ילד מאוד נחמד! רוצה ללכת איתי לסרט?"
והם הלכו לסרט, ואחר כך אכלו ביחד במסעדה, ודיברו, וצחקו, והיה להם כל כך כיף ביחד, שהם החליטו להיות חברים טובים.

רז: אמא, עכשיו תספרי עוד פעם. אבל בלי המכשפה.
אמא: טוב.
רז: ואמא בתפוח יש רעל?
אמא: מה את אומרת?
רז: בלי.
אמא: טוב. אז פעם היתה ילדה בשם שלגיה, שגרה ביער עם חברים שלה הגמדים.
רז: אמא, בלי הורים?
אמא: בלי הורים
רז: לא. אני רוצה שעם הורים. הם גרו עם אמא ואבא.
אמא: טוב. אז שלגיה ואמא ואבא, והגמדים
רז: אמא, אבל הם לא גמדים. הם שלגיים.
אמא: טוב. אז שלגיה, ואמא ואבא, והאחים השלגיים גרו ביחד ביער
רז: אמא, בעצם זה אחיות שלה. גם הן שלגיות! ואמא, בלי תפוח עם רעל. תספרי ששלגיה היתה עייפה אז היא אמרה "בואו נלך הביתה לישון" ואז היא ישנה במיטה שלה.
אמא: שבוע?
רז: לא שבוע.
אמא: טוב. אז כולם יצאו לפיקניק, ואכלו תפוחים. ואז לשלגייה נתקע תפוח בגרון, אז אחותה שלגייה טפחה לה על הגב והתפוח יצא. ואז היא אמרה: "אני עייפה. בואו נלך הביתה לישון". ואז כולם הלכו הביתה, והתקלחו, וצחצחו שיניים, ועשו פיפי, והלכו לישון במיטות שלהם.
רז: אמא, אבל הם שמעו סיפור?
אמא: לא. הם היו עייפים מדי
רז: טוב אמא. לילה טוב.


21.5.13

פמיניזם על גב הילדות?!

רז עוד לא בת ארבע, ומור עוד לא בת שנה, אבל עולה בדמיוני שיחה עם אחת מהן בתחילת גיל ההתבגרות

היא: אמא, למה את לא מגלחת את הרגליים/ את בית השחי?
אני: כי זה לא חשוב לי, ולא נוח לי
היא: אבל אמא, זה מביך אותי, וגם מגעיל/ מסריח/ תעשי את זה למעני
אני: לו הייתי מבקשת ממך שתסתובבי עם אבטיח על הראש כי זה חשוב לי- היית אומרת שזה יעיק עליך, ואידיוטי בעיניך, ושזה הגוף שלך? אז בעיני להוריד שיערות זה כמו אבטיח על הראש
היא: אבל צוחקים עלי בגלל זה בבית הספר!

וכאן השיחה מסתיימת.
או שהיא לא מסתיימת.
אולי כאן אני מספרת לה שכשהייתי ילדה, היו לי מלא חוגים (כל יום חוג!), ואחד מהם היה כינור; פעמיים בשבוע חציתי את כל המושב עם הכינור ביד, בדרך לתחנת האוטובוס וממנה (לא כבד כמו אבטיח על הראש, אבל צחקו עלי מספיק גם עם כינור). 
ולמרות זאת לא הפסקתי לנגן בכינור
כן הפסקתי כשלא רציתי יותר (בסביבות גיל 16, אבל זה כבר דיון אחר)

ולמה לא הפסקתי למרות הלעג? 
כל מני סיבות:
1. היה לי אופי חזק - ככה נולדתי. לא נפגעתי מהלעג, וגם לא הפסקתי להיות חברה של הלועגים.
2. ידעתי שאין לי שום בעיה למצוא חברים אחרים תוך שנייה, ומצבי החברתי לא היה תלוי בדעתם של בני המושב עלי (בגלל שהייתי במלא חוגים מחוץ למושב- היו לי חברים מחוץ למושב. חלק מהם אפילו ניגנו בכינור!).
3. אמא שלי אמרה לי מיום שנולדתי, שאני הילדה הכי חכמה בכיתה, וגם הכי מוכשרת. רק מאוחר יותר גיליתי שאני יהירה- בתור ילדה פשוט האמנתי לאמא שלי (תודה אמא!!)
4. כי באמת רציתי לנגן.

אז אולי לבנות שלי יהיה (יש?) אופי חזק, והן תוכלנה להתמודד עם תגובות טפשיות. או אולי תהיה עוד איזו אמא כזו למישהי בכיתה. או אולי עד שהנושא יעלה, כבר יהיה להן מספיק אמון באמא, או בעצמן, או שיקרה נס והן תוכלנה להבין ששיערות על רגליים של אישה זה כמו שיערות על רגליים של גבר- משהו שהטבע עושה. לא מלוכלך, לא מושך חרקים, סתם משהו שצומח והחברה עושה ממנו עניין כשהוא על אישה, אבל לא כשהוא על גבר.

ומצד שני- הבת שלי אומרת "אין לי חברים בגללך" ואני לא עוזרת לה?

אני מוכנה לשלם את המחירים של המהפיכה הפמיניסטית שלי, אבל האם אני מוכנה שהבנות שלי תשלמנה אותם?

ומהצד הראשון שוב- אם הבת שלי תהיה ילדה דחויה- זה באמת משנה אם אני אוריד שיערות או לא?

13.5.13

האריה הרעמתן והג'ירפה גם/ דב אלבוים


סינופסיס: האריה מסתפר, חברתו הג'ירפה לועגת לו והוא נעלב. מאוחר יותר באותו היום הג'ירפה נשרפת בשמש ומקבלת קיתונות של לעג, מבינה שטעתה כשלעגה לאריה, ומגיעה לביתו לבקש סליחה. השניים משלימים עד שהלביאה זורקת את הג'ירפה מהבית

ביקורת: ספר לא טוב עשוי לפעמים להיות פשוט ספר נטול כל ערך. הספר הזה אינו נטול כל ערך- הוא בעל ערך שלילי!
האריה בוכה על כתפה של הלביאה, בסצינה שבה לא ברור אם הלביאה היא זוגתו או אימו של האריה (שכן הוא בעל רמת ידיעות של ילד, בעוד היא בעלת רמת ידיעות של מבוגרת). היא מזכירה לו שלהיות מלך זה משהו פנימי, ושמי שצוחק עליו לא מבין את ההבדל בין קליפה ותוכן. עד כאן- לא רע.
ואז מגיעה הג'ירפה. האריה קם ממיטתו (שהיא גם מיטתה של הלביאה- מסתבר שמדובר בכל זאת בזוגיות), ומגלה שחברתו   באה להשלים. כלומר, היא לא ממש באה להשלים איתו; אלא יותר לבכות על כתפו על העלבון שעלבו בה.
כשהאריה מנסה לנחם את חברתו, הוא מזכיר לה מי היא: "יפה ומגונדרת". כלומר, בעוד שלאריה תכונות פנימיות שהופכות אותו למלך, ונשארות איתו גם אם הוא מסתפר- לג'ירפה אין כאלו. היא יפה, והיא "מגונדרת" (כאילו תכונה, אבל בעצם תיאור חיצוני)
כמו ספרי ילדים רבים (וכמו בגני שעשועים רבים אפילו יותר), לאחר שהשניים השלימו- הם מתחבקים. ואז מקבל הספר תפנית חדה: האריה מבקש מהג'ירפה רשות לנשק אותה על השפתיים (לפחות הוא מבקש רשות) והיא מסכימה. השניים פוצחים בחגיגת נשיקות שמסתיימת רק כאשר הלביאה (עם רולים בשיער) מגרשת את הג'ירפה בחמצמצות.

האיורים של דיויד הול מקסימים ברובם (למשל בתמונת המספרה והתספורות השונות שמוצעות לאריה), אך חלקם גובלים בטעם רע. כך הוא האיור של הלביאה הקנאית המגרשת את הג'ירפה מביתם בשל כל הנשיקות, וכך בתמונת הג'ירפה שחזרה שרופה מהחוף- היא נשרפה בצורת ביקיני. לנסות לחשוב על מה אמור להיות מתחת לחזיית הביקיני, שכעת חסרה (אז עכשיו היא עירומה? או שממילא אין לה שום דבר שמסתירים, ואז למה זה היה נחוץ מלכתחילה?) הכניס אותי ללופ אינסופי, שכולו ביזאר.

לסיכום: טעם רע.

זאביק התמנון והסוסון אפרים/ דב אלבויים


סינופסיס: זאביק התמנון רוצה לעשות תעלולים. הוא מתעלל ב"חבריו" עד שהוא מתעייף ונרדם. "חבריו" מחליטים לנקום בו, וקושרים את זרועותיו (יש לו שמונה...), וכשהוא מקיץ- שוד ושבר! הוא אינו יכול לנוע. לעזרתו נחלץ סוסון ים, שמגייס את חבריו הסוסונים, ואלו מצחיקים את זאביק, עד שמרוב צחוק מותרים כל הקשרים.

ביקורת: נו, באמת!
הספר מתחיל כמו "היום הרע של טובה" (אלונה פרנקל): זאביק התמנון מחפש אילו תעלולים יוכל לעשות בעזרת שמונה זרועותיו. הוא גונב כריכים, מכה, צובט, ומתנהג בצורה לא חברית בכוונה- בין השאר אל הסוסון אפריים.
הספר מסתיים כמו "כספיון" (פאול קור):  יצור קטנטן שמגייס את חבריו/ קרובי משפחתו, וכוחה של הקבוצה עולה עשרות מונים על כוחו של כל יחיד בה. הקבוצה מסייעת, והגדול לומד שגם הקטנים נחשבים.
ובאמצע- טרחנות טרחנות וטרחנות. בכל עמוד הרבה יותר מדי טקסט, חרוזים יעני קלילים (חלקם מאולצים, חלקם טפשיים, רובם מיותרים), ואפילו האיורים הקלילים של דיויד הול ("אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה" מאת אשכול נבו) לא מצליחים להציל את הספר- הנסיון לתפוס את כל הרעיונות יוצרים עמודים מבולבלים ומבלבלים, ואי אפשר לדעת לאן להסתכל
מאוד לא ברור למה טורח הסוסון הקטן לעזור לזאביק הגועלי שהציק לו רק רגע אחד קודם; עוד יותר לא ברור כיצד בדיוק יכול הצחוק לשחרר שתי צמות קשורות;

לסיכום: הכי לא ברור- למה בכלל לרכוש את הספר.