*

כבר כתבתי בעבר, שאחת המטפלות (נקרא לה ר') בפעוטון של בתי הצעירה הביטה ברגלי בהשתאות עם פרוץ הקיץ (= המכנסיים הקצרצרים), וידעתי שהיא עושה זאת כי קיבלה מידע על המתרחש ברגלי מהמטפלת של הבוקר

היום, כשבאתי לאסוף את בתי, ר' היתה לבד, ורוב הילדים נמנמו, מה שאיפשר שיחה פרטית בינינו.

ר', אישה בת 60, אמרה לי שהיא מסתכלת על הרגליים שלי ולא מאמינה

להפתעתי הרבה (מאוד!) ההמשך היה משהו כזה:

"איך יש לך אומץ!! כל הכבוד לך. לא לשים על אף אחד ככה- הלואי עלי!"

מכאן שיחתנו נסובה על כך שהיא מתביישת כל כך בורידים ברגליים שלה, שלא הלכה עם מכנסיים קצרים או עם בגד ים כבר שנים, ושאפילו למיטה, בחושך, היא נכנסת אך ורק עם מכנסיים

היא שאלה שוב ושוב מאין האומץ

בהתחלה אמרתי לה שתמיד הייתי חצופה, ושזה משהו מהבית- אמא שלי לימדה אותי שאני הכי יפה בעולם, וגם הכי חכמה, ושמי שלא חושב כך- פשוט מקנא. אז אני לא שמה על מה חושבים עלי

אח"כ ניסיתי לומר שאולי בגלל שאני נשואה, ויש לי ילדות, אז לא ממש אכפת לי אם חושבים על החיצוניות שלי דברים טובים או רעים

ובסוף, הבנתי מה הדבר היחיד שכל אחת יכולה לאמץ לעצמה (שהרי את האישיות האקסטרוברטית והיהירה שלי קשה מאוד לאמץ...): אמרתי לה שאני מוקפת בנשים חזקות, עצמאיות, שמחמיאות אחת לשנייה על דברים שקשורים בפנימיות, ולא בחיצוניות. (קבוצה בפייסבוק, אבל זו עדיין קהילה תומכת!)

אמרתי לה שמי שאוהב אותי בגלל הפנימיות שלי- לא אמור להיגעל מהחיצוניות שלי, ומי שמעוניין רק בחיצוניות שלי- ממילא לא מעניין אותי

היא סיכמה את השיחה במלים "טוב, את יפה, אז את מנצלת את זה", ואני הלכתי ברגשות מעורבים; אולי השיחה הזו לא תרמה לה כלום, אבל אולי היא תרמה לה משהו קטן- את הידיעה שיש בסביבתה הקרובה אישה שלא עומדת באחד הקריטריונים הכי בסיסיים לאסתטיקה נשית, ובכל זאת (לדעתה) היא יפה.