17.7.14

צמריקו / לזלי הלקוסקי

http://www.kinbooks.co.il/page_9667

סינופסיס: "לצמריקו היו היום קצת בעיות עם העדר" אמרה אמאאא. "מה קרה?" שאל אבאאא.
כך נפתח כל פרק בתלאותיו המצחיקות של צמריקו.
צמריקו אינו הולך עם העדר. הוא משתולל עם הכלבים, מגדל את הצמר שלו פרא, סורק, טווה, צובע ואורג לעצמו את הצמר בעודו על גופו, ובאופן כללי- נהנה מהחיים.
הוא לא מבין את דאגתם של אבא ואמא, שכל ערב - מרוב דאגה - מורטים לעצמם את הצמר. רק סבא מבין את צמריקו, ומנסה ללא הועיל להרגיע את אבא ואמא במנטרה "אין מה לדאוג".
בסוף, אמא ואבא לוקחים את צמריקו לשיחה, שבה הם מבהירים לו שכבשים הולכים תמיד עם העדר, ושמעתה והלאה: "תשאר עם העדר כמו כולם.
תגזוז את הצמר כמו כולם.
תסרוק את הצמר כמו כולם.
תטוה את הצמר כמו כולם.
תצבע את הצמר כמו כולם.
תארוג את הצמר כמו כולם."
צמריקו מבין לראשונה מאז התודענו אליו שהוא לא יוכל יותר להיות שונה. והפעם הוא זה שנשאר ער כל הלילה.
האם צמריקו האינדיבידואליסט יצטרף אל העדר?

ביקורת: צמריקו מצליח למצוא את הפתרון היחיד שבאמת מתאים לו, ושיכול להשאיר אותו בקבוצה מבלי לוותר על המחשבה המקורית ועל היצירתיות שלו: הוא ישאר נאמן לעצמו אם במקום להיות יצירתי מחוץ לעדר- יוליך את העדר אחריו במשחקיו הסקרניים.
צמריקו הוא דמות שובת לב. הוא מעורר צחוק וחיבה, וממש קשה לחכות לגלות מה השגעון הבא שהמציא. 
האיורים מקסימים, מצחיקים מאוד, ומעצבים היטב את צמריקו השונה, את שאר כבשי העדר (שלא ניתן להבחין ביניהם), את אבאאא ואמאאא הדואגים, ואת סבאאא- שכנראה גם שונה בדרכו (הוא כחול, לובש ווסט, ועושה יוגה).
הספר מתאר היטב את התסכול של ההורים, שדואגים לילדם. הם מנסים כל טיעון בספר ("אבל כבשים לא סורקים את הצמר שלהם בעצמם!", "אתה נראה כל כך שונה!", "אבל טויה לא אמורה להיות כיף!", "אבל זה לא מה שלימדו אותך"!, אף אחד לא שמע על דבר כזה!"), אבל צמריקו מגיב על כל הטיעונים האלו בהתלהבות: "אני יודע, נכון שזה נפלא?"
כלומר, הילד לא שובר את המוסכמות כדי להרגיז- הוא עושה זאת משום שהוא באמת ובתמים מסתקרן, חוקר, ונהנה להיות כפי שהוא.
בהתאמה מושלמת למשנתו של ד"ר חיים גינות (הספר "איך לדבר כך שילדים יקשיבו, איך להקשיב כך שילדים ידברו" מאת פרבר ומייזליש הוא קלאסיקה *הכרחית* בעיני), צמריקו מוכיח שההתנהגות שלו אינה נגד הוריו (או נגד העדר)- אלא בעד עצמו. ומשום שכך- אין סיבה להלחם בו.
ואולם, הספר אינו נגמר שם. הוריו של צמריקו, שהפגינו דאגה כנה מכך שהוא שונה, נחשפים כמי שגם אהבו את הייחודיות של בנם ("עכשיו כולם נראים כמו צמריקו ומתנהגים כמו צמריקו", אמרה אמאאא. "אני יודע" אמר אבאאא. "איך נזהה אותו עכשיו?")
בעמוד האחרון מתברר שסבא צדק לאורך כל הדרך: "אין מה לדאוג", אמר סבאאא.

סיכום: עדיין אין לך את הספר בבית?!

קנגורה / גוידו ון גנכטן

http://www.kinbooks.co.il/page_8221

סינופסיס: "לאמא קנגורו היתה בעיה. הבעיה הזאת ישבה לה בתוך הכיס. היא היתה גדולה וכבדה, אבל גם מאוד חמודה... הגיע הזמן, חשבה אמא קנגורו, שקנגורה תקפוץ על הרגליים של עצמה."
אמא קנגורו מנסה לחשוף את קנגורה לעולם הגדול- היא מראה לה את הפרפרים הססגוניים, פילים רוחצים באגם, ציפרים מצייצות, קופים משתובבים, וג'ירפות רצות. קנגורה רוצה לצאת, אך חוששת.
בסוף היום, אמא קנגורה כבר עייפה, אך ההצלה מגיעה מכיוון בלתי צפוי: "ממש ברגע זה מישהו התקרב מרחוק בקפיצות... אלו היו הקפיצות הענקיות והעצומות ביותר שהיא ראתה בחיים!"
קנגורה מסכימה לצאת על מנת לקפץ עם החבר החדש, ואמא גאה (וקצת דואגת): "סוף סוף הכיס שלה היה ריק."

ביקורת: הטקסט מצחיק, האיורים ססגוניים, והרעיון מקסים.
קנגורה יוצאת מהכיס כשהיא פוגשת מישהו ששווה לה: "היו לו אותו אף, אותן אזניים, אותן רגליים קופצניות ואפילו זנב חזק כמו שלה". הוא לא יראה לה את העולם או יתן לה מתנות; הוא לא גבוה או חזק ממנה; הוא לא יגונן עליה או יציל אותה; הם שווים: הוא מבטיח לה ללמד אותה לקפוץ בדיוק כמותו..
הוא מציע לה לבוא, והיא לא מחכה רגע: "ופתאום היא פשוט קפצה ככה מתוך הכיס של אמא...אל העולם הגדול."

סיכום: ספר מקסים.

מרים והים / מיריק שניר

http://www.mirik-snir.com/pages/hebrew/books/books.php?item_id=9

סינופסיס: "היה היתה ילדה מרים/ שלא ראתה אף פעם ים..."   הספר הוא מסע חיפוש של מרים אחר הים. היא ואלת שאלות תיאורטיות (האם הוא משולש... מלוח... יודע לבכות או לצחוק?), ועוברת לשאלות קונקרטיות: היא מנסה בריכה, נחל, ולבסוף צועדת עד הים.

ביקורת: החריזה נפלאה (קצת חוזרת על עצמה, אבל זה מותאם גיל), יש לימוד של הפכים, והבנות שלי התמוגגו (כל אחת בתורה) לענות על שאלותיה של מרים (האם הוא משולש? לא!!!)
מרים היא ילדה סקרנית וחקרנית, צחקנית, ולא מתייאשת גם לקול צחוקם של חבריה.
האיורים מקסימים ותומכים היטב בטקסט; הצעירה שלי שמחה לגלות פרטי פרטים באיורים השונים (בעמוד של הבריכה יש שתי כוסות מיץ!), והעמוד שבו מרים מגיעה לים מרהיב ומעורר געגועים לקיץ

סיכום: מה השאלה? ספר נפלא.

11.7.14

להיות אמא ישראלית

בימים כתיקונים אני כועסת אלף פעמים ביום.
אני בדרך כלל כועסת בפייסבוק, למרות שלפעמים גם בבית (בעיקר כשהילדות לא הולכות לישון בתשע בערב...).
אני כועסת על חלוקה לא צודקת של משאבים; על החלשה מכוונת של אוכלוסיות, ועל הצביעות שבהכחשת ההחלשה; אני כועסת על גזענות ועל חינוך לגזענות; וכמובן על אפלייה, על הזנייה ועל החלשה של נשים.
אבל כבר שבוע שאני לא כועסת- רק מדוכאת.
הזעם מתקשר לתחושה שמה שיש הוא לא בסדר, ושצריך להיות אחרת, כי *יכול* להיות אחרת.
הלואי שיכולתי להרגיש עכשיו זעם על המצב בעזה.
הלואי שיכלתי להרגיש זעם על כך שהוליכו אותי שולל- שחשבתי שאני קוראת תקשורת שמאלנית, שנותנת לי את המציאות כהוויתה, ובעצם קיבלתי רק ביקורת על עמדת דובר צה"ל, בלי כמה חלקים חשובים שהדובר שכח להזכיר.
מאז תחילת "צוק איתן" הפצצנו בית חולים ושתי מרפאות. אני כותבת את המלים האלו ומתחילה שוב לבכות. כי, באמת, מי מפציץ מרפאות ובתי חולים?
אבל התשובה היא שאני. אני - שהמבצע הוא בשמי, ולמען "בטחוני" - מפציצה בתי חולים ומרפאות.
אני גם מפציצה מן האויר בתים פרטיים שאין בהם אמל"ח או אפילו חשודים, (בוגי יעלון אומר שזו הצלחה פנומנלית!) במסגרת מבצע "הקש בגג".
מה זה "הקש בגג"? טוב ששאלת. עידן לנדאו כותב כך
"מקרה אחד שחילחל לתקשורת היה רציחתם של 8 בני משפחת כווארע בחאן יונס, כ"עונש" על קרבתם המשפחתית לעודא כווארע, פעיל חמאס. ב-8 ליולי, צה"ל הפעיל על הבית נוהל "הקש בגג" – טיל קל שמשוגר לגג הבניין ומתריע מפני הפגזתו – בשעה 14:50, ובשעה 15:00 נורה על הבית טיל ממטוס אף-16. שישה ילדים היו בין ההרוגים. בני הבית בחרו לא להתפנות על אף האזהרה, דבר שנקלט בצילומי המל"ט (אם כך, מושך בכתפיו הישראלי הממוצע, דמם בראשם, כולל בראשם של סיראג' ובאסם בני ה-8 וה-10)."
הפצצת בית פרטי שאין בו אמל"ח או מי שחשודים כלוחמים הוא דבר בלתי נתפש, והופך לצינית ומבישה את הטענה בדבר "דיוק כירורגי" של פעולות חיל האויר. הרי כל הכוונה היתה להרוג אזרחים! הצלחנו, בדיוק כירורגי, למצוא בית שיש בו אזרחים, ואז מחקנו אותם.


אבל מה הקשר בין זה לבין בלוג האמהות שלי?
הקשר הוא קלוש.
מה יכול להיות הקשר בין אמהות פמיניסטית שמדגישה הומניזם וביקורתיות, לבין שבר עמוק שהופך את התחושה החמימה שעד כה כיניתי "מולדת" לתחושה חמצמצה של בגידה?
אין קשר.
בעוד חמש שעות נאכל ארוחת בוקר. נלך להצגה (אריה הספרייה- על כך שלפעמים יש חשיבות גדולה לשבירת החוקים). נבקר את סבא שלי, ואז את הורי. נלך לבריכה. 
נלך להפגנה.