סינופסיס: האריה מסתפר, חברתו הג'ירפה לועגת לו והוא נעלב. מאוחר יותר באותו היום הג'ירפה נשרפת בשמש ומקבלת קיתונות של לעג, מבינה שטעתה כשלעגה לאריה, ומגיעה לביתו לבקש סליחה. השניים משלימים עד שהלביאה זורקת את הג'ירפה מהבית
ביקורת: ספר לא טוב עשוי לפעמים להיות פשוט ספר נטול כל ערך. הספר הזה אינו נטול כל ערך- הוא בעל ערך שלילי!
האריה בוכה על כתפה של הלביאה, בסצינה שבה לא ברור אם הלביאה היא זוגתו או אימו של האריה (שכן הוא בעל רמת ידיעות של ילד, בעוד היא בעלת רמת ידיעות של מבוגרת). היא מזכירה לו שלהיות מלך זה משהו פנימי, ושמי שצוחק עליו לא מבין את ההבדל בין קליפה ותוכן. עד כאן- לא רע.
ואז מגיעה הג'ירפה. האריה קם ממיטתו (שהיא גם מיטתה של הלביאה- מסתבר שמדובר בכל זאת בזוגיות), ומגלה שחברתו באה להשלים. כלומר, היא לא ממש באה להשלים איתו; אלא יותר לבכות על כתפו על העלבון שעלבו בה.
כשהאריה מנסה לנחם את חברתו, הוא מזכיר לה מי היא: "יפה ומגונדרת". כלומר, בעוד שלאריה תכונות פנימיות שהופכות אותו למלך, ונשארות איתו גם אם הוא מסתפר- לג'ירפה אין כאלו. היא יפה, והיא "מגונדרת" (כאילו תכונה, אבל בעצם תיאור חיצוני)
כמו ספרי ילדים רבים (וכמו בגני שעשועים רבים אפילו יותר), לאחר שהשניים השלימו- הם מתחבקים. ואז מקבל הספר תפנית חדה: האריה מבקש מהג'ירפה רשות לנשק אותה על השפתיים (לפחות הוא מבקש רשות) והיא מסכימה. השניים פוצחים בחגיגת נשיקות שמסתיימת רק כאשר הלביאה (עם רולים בשיער) מגרשת את הג'ירפה בחמצמצות.
האיורים של דיויד הול מקסימים ברובם (למשל בתמונת המספרה והתספורות השונות שמוצעות לאריה), אך חלקם גובלים בטעם רע. כך הוא האיור של הלביאה הקנאית המגרשת את הג'ירפה מביתם בשל כל הנשיקות, וכך בתמונת הג'ירפה שחזרה שרופה מהחוף- היא נשרפה בצורת ביקיני. לנסות לחשוב על מה אמור להיות מתחת לחזיית הביקיני, שכעת חסרה (אז עכשיו היא עירומה? או שממילא אין לה שום דבר שמסתירים, ואז למה זה היה נחוץ מלכתחילה?) הכניס אותי ללופ אינסופי, שכולו ביזאר.
לסיכום: טעם רע.
מסכים עם כל מילה. ספר שמתחיל חמוד, מדרדר והולך עד הסוף הלא פחות מהזוי.
השבמחקשני הדפים האחרונים ראויים להתלש מהספר על רמיזותיו המיניות.
מר אלבוים זקוק להסתכלות.