‏הצגת רשומות עם תוויות כעס. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כעס. הצג את כל הרשומות

24.2.15

לא רוצה שלג

פתאום נדמה שמור (2.5) מוקפת בשלג. הוא במחשבות שלה כל הזמן, והיא שואלת מיליארד שאלות-
זה מסוכן? זה קר? הוא קשה? רך? אפשר להחליק? זה כואב?
כלומר, רוב השאלות שלה ממוקדות בפחד משלג.
בשבת נסענו לירושלים לראות שלג, והיתה התרגשות בבית.
רז לבשה את כל בגדי החורף שלה ורקדה ברחבי הבית, בעוד שמור אמרה מספר פעמים שהיא לא רוצה ללכת, תוך שהיא ממלאת אחר הוראות ללבוש, לגרוב, לנעול, לחבוש, ולצאת מהבית.
אבל היא לא רוצה ללכת לשלג.
הנסיעה הארוכה היתה מלאה שירים, משחקים וצחוק- כמעט שכחתנו שאנחנו הולכים לראות שלג. עד שראינו אותו.
כשהגיעה העת לצאת מהאוטו, מור אמרה בשקט "לא רוצה".

משפטים שיכלתי להגיד: "אבל זה כיף!" "את תהני!" "כדאי לך!" "שלג זה נחמד!" "תראי איך רז נהנית בשלג!"

במקום זה, חיבקתי אותה. אמרתי לה ששלג יכול באמת להיות מפחיד, ושזה לא נעים לפחד.
הזכרתי לה שאני איתה, ושאני אוהבת אותה. אמתי לה שאני אחזיק אותה כמה שהיא צריכה, ושהיא לא חייבת לעשות משהו שמפחיד אותה.
החזקתי אותה בידיים משך כל חויית השלג, והיא לא נגעה בו אפילו פעם אחת.

ברור לי שמור לא תזכור את החויה הזו בעוד כמה שנים. אולי היא אפילו תאהב שלג כשהיא תגדל, ולא תאמין שבגיל 2.5 היא פחדה ממנו כל כך.
אבל אני אזכור.
אני אזכור שלא הכרחתי את הבת שלי לעשות משהו שאמור להיות כיף. אני אזכור שלימדתי אותה שאם משהו אמור להיות לה כיף- אין שום סיבה להכריח.
כשמור תהיה גדולה, ומישהו יגיד לה "כדאי לך- זה כיף" או "בהתחלה זה יכאב אבל אחר כך תיהני מזה" או אפילו "זה לא כואב- זה נעים" יהיה לה קול קטן בראש שיגיד לה שזה בסדר לפחד. והיא תדע לשמוע את הקול הזה, וגם להקשיב לו.
היא תדע שמי שאוהב אותה יהיה מוכן לחכות לה עד שהיא תרגיש מוכנה.

22.2.15

אמא, למה את לא שמחה שהראו לנו את הפסטיגל?

בכל גן שאליו רשמתי את הילדות אי פעם, הבטיחו ש"אצלנו אין טלויזיה"
בכל הגנים עד כה ועוד איך היתה טלויזיה.
עד כה ראתה הבכורה את הסרט המלא "בת הים הקטנה", את ההמשכון (ידעת שיש כזה?!), וכמה סרטים שהיא כינתה "לא חינוכיים" כי "הם היו אלימים".
אם ילדה בת חמש וחצי יודעת לזהות אלימות כשהיא רואה אותה (אפילו אם זה סרט מצוייר על חיות)- למה המבוגרות שמקבלות כסף בשביל לחנך ילדות לא יודעות?
על השאלה הזו אין לי תשובה, אבל השאלה של רז "למה את לא אוהבת את הפסטיגל" דוקא יש.
מצאתי את עצמי מסבירה לרז את הסאבטקסט- את המסרים על הילדה היפה הזקוקה להצלה או לעיצה ("נסיכה" גנרית), והילד החזק שהוא תמיד אביר, כבאי, מפקד ובכל מקרה- פועל, בעל תושייה ואומץ, ומחשבה חופשית ויצירתית.
הסברתי לה שכשהילדים והילדות בגן רואות את הסרטים האלו, הן מרגישות שכדאי להן להיות כמו בסרט, ולכן הבנות מרגישות שכדאי להן להיות נסיכות, והבנים מרגישים שהם רוצים ויכולים להיות המון דברים.
סיפרתי לה שכשהייתי בגן, ילד קטן ממני אמר לי שהבנות הן יפות והבנים הם גיבורים (השמטתי את העובדה שזה היה אחרי שהוא קיבל ממני סטירה).
דיברנו על זה שרז היא מנהיגה טבעית- שהיא יכולה להנהיג את הילדות בגן במשחקים ובמעשים. דיברנו על זה שיש לה הרבה חלומות (כרגע היא מתכננת להיות רופאה מנתחת במשטרה, וגם רקדנית מקצועית), ושבאף אחד מהחלומות האלו היא לא יושבת ומחכה שמישהו יעשה בשבילה משהו.
דיברתי איתה על זה שבעוד שהיא יודעת שהיא יכולה לעשות המון דברים, יש אנשים שבאמת מאמינים שבנות יכולות פחות. אמרתי לה שאני יודעת שאני לא צריכה להסביר לה שהיא יכולה לעשות כל דבר שעולה על דעתה, אבל שחשוב לי שגם הבנים שאיתה בגן ידעו שהבנות לא יושבות ומחכות לנסיך, אלא עושות.
שאלתי אותה איזה משחקי דמיון היא אוהבת לשחק בגן, והסתבר שהיא אוהבת להיות הנסיכה. היא הנסיכה שאומרת לנסיך מה הוא צריך לעשות, מביימת את חבורת הבנים בדרכם להסתער על הארמון (ולהציל אותה), לפעמים מצטרפת אליהם כי הם לא מספיק אמיצים, ולפעמים משנה את ההרפתקאה באמצע.

נדמה לי שיהיה בסדר!

9.9.14

היות אישה במרחב הציבורי

כאמא לבנות, אני מרגישה שיש לי אחריות לשנות את העולם, ולא רק לבקר אותו.
יש פעמים שאני אומרת לעצמי שזה אפשרי, ויש חודשים כמו החודש הזה.

לפני חודש נרצחה דפנה בר ציון על ידי מי שהוגדר בכל מני דיווחים חדשותיים כ"בן זוגה", ובעצם היה בן זוגה לשעבר. כלומר העיתונים הדגישו את הקשר ביניהם (שכאילו מכשיר אלימות כלפיה תחת הכותרת "אהבה"), בעוד שהקשר ביניהם הסתיים מבחינתה, ונותרה רק האלימות (שממילא אפיינה את הקשר גם כשעוד התקיים).
דפנה חיה בנפרד מהרוצח, שממנו ביקשה להתגרש, ואף הגישה תלונה נגדו במשטרה לאחר שאיים על חייה. לרוצח הוצא צו הרחקה, ולדפנה הוצע להכנס למקלט לנשים מוכות. היא סירבה.
לפני שבוע נרצחה אביטל רוקח, על ידי הגבר שממנו ניסתה להתגרש, ושחיה בנפרד ממנו בשלוש השנים שקדמו לרצח. היא הגישה נגדו תלונות רבות, רובן על אלימות. יממה לאחר שנעצר בשל איומים לרצוח אותה, שוחרר הרוצח ממעצר, בדיל שנסגר בין המשטרה לסניגור שלו. גם נגדו היה צו הרחקה.
כבר ביום השחרור שלו הופיע הרוצח בביתה, הצמיד סכין לגרונה, והראה לה גרזן שבו איים לשחוט אותה. היא וילדיה הגיעו לתחנת המשטרה בהיסטריה, וביקשו שיכלאו אותו. כמו לדפנה, גם לאביטל הוצע להתחבא במקלט לנשים מוכות; כמו דפנה, גם היא סירבה.
הדיווחים החדשותיים על רציחתה של אביטל רוויים בהאשמות כלפיה- הוצע לה להכנס למקלט לנשים מוכות והיא סירבה; מה פתאום היא הלכה לביתו; היא יכלה להזעיק משטרה ביום הרצח "ובחרה שלא לעשות זאת" (תגובת המשטרה).
גם הטוקבקים לכתבות רוויים בהאשמות: "איך היא לא ראתה"; "מה היא עשתה אצלו בבית? משחקים באש?"; וכמובן "מדוע לא הלכה למקלט לנשים מוכות?"
מבלי להכנס לדינמיקה של אלימות במשפחה, האם יתכן שכל המגיבות והמגיבים שכתבו תגובות שכאלו באמת ובתמים חשבו שהאישה היא זו שצריכה לעזוב את עבודתה, את ביתה, את מקורות התמיכה שלה (משפחה, מעגל חברתי), ולהיות כלואה לפרק זמן לא ידוע, במקום שגבר שמאיים ברצח ייכלא?
האם גורמים במשטרה באמת לא מודעים לקיומה של העבירה "איום ברצח" בספר החוקים?

ובין הרצח של דפנה לרצח של אביטל, קראתי את הידיעה הזו, שמספרת על תלונה לפיה דייני בית הדין הרבני אילצו אישה שביקשה להתגרש מגבר שהיכה אותה, להפגש עם הגבר- כתנאי לגט!
בגוף הידיעה מופיע המשפט הזה: "מהתלונה אף עולה חשד כי מדובר בתופעה, ולא במקרה בודד". 
אחריו, מופיע גם המשפט הזה: "לאחרונה נמצאה תלונה אחרת מוצדקת, נגד הרכב דיינים כמעט זהה. באותה תלונה נקבע כי ההרכב סירב לקבל עדות מפי נשים".
ניסוח הידיעה מרמז שגם "אנחנו הנאורים" (כלומר עיתון הארץ, שבעצם פרסום הידיעה מצהיר על סלידתו מהמעשה) לא מסוגלים לראות את תרבות האונס בה אנחנו שקועות עד צואר. הגבר המכה הוא "הבעל", על אף שמדובר בהליכי גירושין (ונניח לרגע לטענה שגם אישה נשואה אינה רכושו של הגבר לו נישאה); האלימות של הגבר כלפי אביטל מתוארת כ"סכסוך אישי"; וגולת הכותרת היא שהידיעה כלל אינה עוסקת בשוביניזם הבוטה ובחוסר הרגישות לטראומה של היות אישה מוכה, שמובילים שלושה גברים להכריח אישה להפגש עם גבר שהכה אותה - כתנאי למתן אישור להפרד ממנו. הידיעה גם לא עוסקת בהשלכות של השוביניזם הזה על כל ההחלטות השונות שהם נתנו לאורך השנים בתיקי הגירושין והאלימות במשפחה ששמעו. לא, לא. הידיעה עוסקת בכך שההחלטה המטורפת הזו ניתנה כתוצאה מלחץ של עסקנים.
והנה המשוואה שמצייר לנו עיתון "הארץ" הנאור:
השפעת העסקנים על הדיינים = תופעה פסולה;
מתן מנדט לדיינים שוביניסטיים לפסוק במאות תיקים שבהם נשמעות טענות של נשים נגד גברים מכים או מתעללים = אין לנו בעיה עם זה בכלל

אבל, אני יכולה להגיד לעצמי, כך נראים בתי הדין הרבניים; ברור שהדיינים שם שוביניסטיים, וההלכות הדתיות הן שוביניסטיות! לכן צריך לא להתחתן ברבנות, כי אצלנו (החילוניים) הכל הרבה יותר טוב!
ואז בא החודש הזה, ולוקח ממני גם את התקווה הזו. כי אם נשיא בית המשפט המחוזי, יצחק כהן, מואשם בעבירות מין בנערות ובילדות, באמת אבדה תקוות-ה-נו.
בידיעה הזו יש התייחסות לשאלה האם חלה או לא התיישנות על פשעי המין שבהם מואשם נשיא ביה"מש; כאילו כאשר שמו של כהן עולה כמועמד לכהן בבית המשפט העליון, (או בשבתו כשופט בתיק כלשהו) באמת משנה אם חלפו שנתיים, או שבע, או עשרים מיום שפגע מינית (אם פגע מינית) בילד/ה או בנער/ה או באיש/ה.
בהנחה שהחשדות נכונים (וכמובן שעדיין קיים סיכוי שלא)- האם זה באמת משנה מתי הוא ביצע את המעשים?
האם יתכן שגבר שאנס ישאיר את נשמתו המתועבת מחוץ לאולם הדיונים? 
אם יתבררו החשדות כנכונים, צריך יהיה לחזור אחורה, ולבחון בעין חדשה את פסקי הדין שנתן השופט כהן לאורך השנים. האם הקל בענשיהם של עברייני מין? האם זיכה נאשמים בעילות מופרכות? האם הפגין זלזול או אי אמון כלפי מתלוננות על פגיעה מינית? האם הפך החלטות בעניינם של פדופילים, אנסים ושאר חלאות כשדן בעירעוריהם? האם הקל את עונשיהם?
וכמובן, השאלה המפחידה מכל: כמה חלאות יושבים מדי יום בבתי המשפט, ומגנים על עבריינים, כי מציאות חייהם (מציאות שבה הם מנצלים, אונסים, פוגעים, תוקפים, משפילים ומבודדים את קרבנותיהם)- דומה לזו של הנאשם?
האם לא ראוי לברר את התלונות אפילו אם חלה התיישנות? האם זיכוי של השופט כהן במקרה הספציפי יסיר את החשש שעלולים להיות שופטים אשר ברגעים אלו ממש מנצלים את כוחם ואת סמכותם?

ובין לבין, סרטון (שבינתיים כבר הוסר מהרשת), שמראה שני גברים (אחד פועל והשני מצלם) שרקחו והוציאו אל הפועל תכנית: "להעניש" נשים שהחצאית שלהן קצרה מדי. קצרה מדי בעיני מי? בעיני מי שחשוב (רמז: לא זו שמחליטה ללבוש את החצאית...). תכנית פשוטה, בסך הכל. אחד מצלם מרחוק, השני ניגש לאישה, מרים לה את החצאית, מושך לה בתחתונים, מוציא מהכיס אזיקון, ואוזק אותה לגדר שלידה היא עומדת.
אחר כך הקושר הולך, והצלם ממשיך לצלם את האישה מנסה להשתחרר, בוכה, ולבסוף מוצאת פתרון- פושטת או גוזרת את התחתונים והולכת בחצאית קצרה ללא תחתונים. יש שם גם שלב בסרט שבו הוא קושר מישהי לספסל, ואז מתקרב אליה עם המפשעה שלו ומחזיק לה את הראש. שם הסרט נעצר (ברוך השם...).
מצחיק, לא? זה לפחות מה שחשבו המגיבים והמגיבות בפייסבוק- מגיע לה, לשרמוטה! שתלמד לא ללכת בחצאית קצרה!
בסרטון נראית תגובתה ההמומה של האישה שלה עושים את זה: ההשפלה שבהרמת החצאית; השוק מהאלימות שמופעלת עליה, והנסיון שלה להתנגד; חוסר ההתייחסות של קושר התחתונים לעובדה שמולו ניצבת אישה (שהיא סוג של אדם...); והתגובות... הו, התגובות... 
הצפייה בסרטון הזה גרמה לי לתגובות פיסיות קשות. ממש רציתי להכות ולראות דם!
לראשונה בחיי הרגשתי שלהיות אישה = להיות חסרת אונים.

וכדי למקם את כל הידיעות העצובות האלו בזמן שבו התרחשו, איך אפשר בלי פתיחת שנת הלימודים; הזמן הזה שבו מערכת החינוך עוד לא התחילה ללמד את הבנים והבנות שום דבר, אבל כבר מחנכת אותם.
בבתי ספר ברחבי הארץ פורסמו תקנונים שמפרטים את קוד הלבוש המותר והאסור בבית הספר.
ומה מתברר? בלא מעט בתי ספר, לבנות אסור מכנסיים קצרים, ולבנים מותר.
למה?
למה לבנות אסור מה שמותר לבנים?
תמי דינס ניסחה זאת יפה בפייסבוק: "אני קוראת סטטוסים של ילדות שבתי הספר שלהם אוסרים עליהן, רק עליהן ולא על הבנים, לבוא במכנסיים קצרים. אתם יודעים מה הן שומעות כשאתם אומרים להן לא לבוא במכנסיים קצרים? הן שומעות שהן מין. שהמהות שלהן זה מין. הן לא רוצות להיות מין, הן רוצות להיות אדם. חלקן כל כך ירצו להיות אדם, שהן ימנעו מכל סממן "של בת", ילבשו חולצות גדולות ואף פעם לא חצאיות, וישנאו צבע ורוד, בתקווה שזה מה שיגרום להן להיחשב לאדם. הן יבוזו לבנות הורודות האלה עם הבגדים החמודים. אבל זה לא יעזור להן. הן עדיין יחשבו למין, פשוט למין פגום. ואז הן יפכו לנשים צעירות מאוד וירצו תשומת לב וסימני חיבה יותר מכל דבר אחר. וזה יהיה אך טבעי לחשוב שהן יוכלו להשיג את זה באמצעות מין. הרי זה מה שלימדתם אותן. שהן מין."

מה בעצם ההבדל בין בית הספר שמגביל את הלבוש של התלמידות לבין הגברים שאוזקים אישה לגדר או לספסל בעזרת התחתונים שלה?
רק רמת האלימות. במהות, שניהם עושים מעשה "חינוכי" שבו הם מגדירים את רוחב הפסיעה שמותר לאישה; את רמת הבחירה שיש לה לגבי הלבוש שלה ולגבי הגוף שלה.
שניהם אומרים לאישה שהיא אשמה אם יקרה לה משהו, ולכן (למען בטחונה!) היא צריכה להתלבש איך שאומרים לה, ולא איך שבא לה.
הם גם אומרים לה שהאופן שבו בנים מסתכלים עליה, והמסר שהם מבינים מהלבוש שלה חשובים יותר מהאופן שבו היא תופסת את עצמה; איך שהיא נראית בעיני גברים חשוב מאיך שהיא רואה את עצמה.

בתור אמא לבנות, אני מרגישה תסכול; חוסר אונים; צער; כעס; השפלה; ייאוש;
אני מנסה להראות לילדות שלי מודל של אישה חזקה, עם דיעות, תחומי עניין, חברות וחברים, ידע וכשרונות.
אבל יום אחד יתברר להן שעשיתי להן שירות גרוע, כי אישה היא לא מה שאני מלמדת אותן.
אני חיה בעולם שבו אישה היא לא ממש אדם.
מותר לאיים עליה ברצח, ומותר גם לרצוח אותה; מותר להרים לה את החצאית ולקשור אותה (מותר בעיקר אם זה מצחיק איזה גבר, אבל גם סתם כאקט חינוכי); מותר להכות אותה; מותר להשפיל אותה; אין כל חשיבות לפחדים שלה; המהות שלה היא ריצוי מאוויים של מישהו אחר, ולכן היא צריכה לשמוח אם מחמיאים לה (והנה פוסט מצויין של נגה כהן בעניין הזה), ואם זה לא נעים לה- מי שואל אותה בכלל? שרמוטה. ואם היא מכוערת- אין לה זכות קיום.

בימים כאלו אני שמחה שהילדות ישנות אצל סבתא...

13.8.14

למי אכפת מה חושב ילד בן ארבע?

הילדות אוהבות להשאר לישון אצל סבא וסבתא פעם בשבוע
חסידי אומות העולם שכמותם, פעם בשבוע אוספים מהגן, מבלים עם הנכדות את אחר הצהריים (בעיקר סבתא), מאכילה, מקלחת, קוראת ומפנקת, משכיבה, ולמחרת סבא מביא לגן.
אלא מה, הבכורה מתגעגעת הביתה.
כלומר, היא בהחלט רוצה להשאר אצל סבתא; היא מבטיחה כל שבוע שהפעם לא תעשה בעיות כשתגיע השעה ללכת למיטה, אבל (מתברר ש)כל פעם מחדש- היא בוכה, מבקשת את אבאמא, רוצה להתקשר בהיתה, ואפילו מבקשת שייקחו אותה הביתה.

היום הבנות החליטו להשאר אצל סבתא, לאחר שכבר ישנו שם אתמול. זה היה הרעיון של הבכורה (בת חמש), ואז שאלתי את דעתה של הצעירה (בת שנתיים), שהחליטה להשאר גם.
ואז נכנסה חברה של סבא וסבתא.
לאחר שבירכה אותנו בברכה הצ'כית הידועה "לבנות האלו אין בית?!" (ברכה שבאופן מסורתי נאמרת בצעקה), היא שמעה אותי מוודאת עם הבכורה שהיא אכן רוצה להישאר, וצחקה "למי אכפת מה חושב ילד בן ארבע!"
אני אמרתי "לי", ובינתיים הבת שלי נעלבה
כשראתה האורחת את העלבון והזעם של בת החמש, ניסתה לפייס אותה: "אבל את כזאתי חתיכה!"
מעניין שכשהיא דיברה על דיעות, היא אמרה "ילד בן ארבע"; לעומת זאת, כשדיברה על מראה חיצוני, פתאום היא נזכרה שמדובר בבת.

בדמיון שלי, יצאו מנחירי סילוני קיטור, ובעודי גורסת את האישה תחת רגלי הדרקונית המסוקסות וארוכות הציפרניים שלי צרחתי עליה "שלא תעזי להתקרב לילדה שלי!"
במציאות אמרתי לה בשקט "כרגע אמרת לילדה שלי שהדיעה שלה לא חשובה, אבל המראה שלה כן. אמרת לה "תהיי יפה ותשתקי". בזאת גמרת לחנך את הילדה שלי".

טוב, גם זה היה בדמיון.

במציאות אמרתי לה שאני מחשיבה את הדיעה של הבת שלי מאוד, ושאני חושבת שזה חשוב לה לדעת שדעתה מוערכת. אמרתי לה שאני בטוחה שאת הביטחון בכך שהדיעה שלה חשובה היא צריכה לפתח עכשיו - ולא בגיל 12 - לעומת המסר שכל מה שחשוב אצלה זה היופי - שאותו אני מעדיפה שהיא לא תלמד לעולם.
השיחה הלא נעימה נמשכה (האורחת העבירה ביקורת על החינוך של בנותי, ובמשתמע על החינוך שקיבלתי אני. בין השאר היא אמרה שמהחינוך שאני קיבלתי לא יצא שום דבר פוזיטיבי...)

הילדה נרגעה בשלב מסויים, ונשארה עם אחותה לישון אצל סבתא.
אני ביליתי את כל הנסיעה הביתה במחשבה על מה היה אילו; מה יכלתי להגיד; מה הייתי צריכה להגיד; מה שווה יותר- היערה המעליבה של אורחת, או העובדה שאמא התווכחה איתה.

21.4.14

עושה לי חיים קלים

- למה אין לכם טלויזיה? 
- כי אני לא חושבת שזה צריך להיות הדיפולט. אני רואה אנשים וילדים שכל הזמן צופים בלי שום סינון, והייתי מעדיפה יותר בחירה
- אה, אז את סתם עושה לעצמך חיים קלים. כל הסיפור הוא חינוך! לחנך את הילדים לצפות במידה
- כן, את צודקת. נורא קל לי...

והנה מה שהייתי צריכה להגיד לה:
1. נכון. אני עושה לעצמי חיים קלים. אני אומרת על כל כך הרבה דברים "לא" במהלך היום, ושומרת על כל כך הרבה כללים: רק ממתק אחד; לא להכות; לשבת בלי לקום במהלך האוכל; צרחות הן לא צורת תקשורת; עכשיו צריך לקום; עכשיו צריך לישון; גם היום לא נלך לישון בלי להתקלח; את חייבת לצחצח שיניים; אספי מה שפיזרת; אפשר בבקשה על משהו אחד לא לריב עם הילדות?
2. אם הכל מתמצה, בסופו של דבר, בחינוך להרגלים, אז לבנות שלי יש אפשרויות שהן רגילות לבחור מהן כשמגיעים רגעי הפנאי והבחירה. טלויזיה אינה אחת האפשרויות האלו. הן יכולות לשחק בבובות, להביט בספר (אמא רעה שכמותי, אף אחת מהן עדיין לא קוראת בעצמה...), לשחק אחת עם השנייה, ללכת (איתי) לגן שעשועים, להציק לאמא, להרוס את הבית, לשתות גואש, או לבקש ללכת לסבתא. לצפות בטלויזיה לא מצוי ברדאר שלהן. אני מאוד מקוה שכשהן תגענה לגיל ולשלב שבו הן תדענה להפעיל בעצמן את המחשב ולחפש בעצמן סרטונים או משחקים שהן רוצות- כבר יהיו להן כמה הרגלים אחרים לגבי פנאי. (אולי בגלל זה לא לימדתי את הבכורה לקרוא עדיין?)
3. לא נכון. נורא קשה לי. כשאני צריכה לעשות משהו, או כשסתם אין לי כוח ו/או השראה, אין לי את האפשרות לשים את הילדות מול משהו. אני צריכה להיות נוכחת שם ולהעסיק אותן, או לעזור להן להעסיק את עצמן.

ועוד משהו: האם בחירה באפשרות הנוחה או הקלה יותר היא בהכרח בחירה פחות טובה?
האם האמהות צריכה להיות כל הזמן קרב סיזיפי במעלה תלול?
האם הבחירה במשהו שנוח לי יותר (למשל לחיות בלי טלויזיה) היא לא ראויה, רק משום שהיא נוחה לי?

אבל את כל זה לא אמרתי. אמרתי רק "כן, את צודקת". וזה היה הרבה יותר קל...

4.2.14

פוסט עתידני: אמא רעה באמת

"אני מרחמת על הבנות שלך"
"מסכן בעלך"
(תגובות אמיתיות מדף הפייסבוק שלי)

רעות גלבלום היתה אמא רעה באמת.
היא התאכזרה אל בנותיה, וכפתה עליהן ילדות עשוקה, ללא אושר וללא הנאה.
רוע הלב של רעות נבע (ברובו) מפמיניזם רדיקלי בו לקתה עם הולדת ביתה הבכורה; פמיניזם שבגינו שיוועה לעולם בו לבנות ולנשים ייוחסו תכונות אופי, בנוסף ליופי, חן, פאסיביות, צניעות, ויכולת הולדה. אשר על כן, מיעטה לומר לבנותיה שהן יפות, וכך גזרה עליהן חיים של בידוד חברתי, דימוי עצמי נמוך, ודישדוש במי האפסיים של הכיעור הנשי.
רעות גלבלום סברה (בטעות) שילדות אינן צריכות להוות מושאי תשוקה מינית, ולכן סירבה לרכוש עבור בנותיה (או לקבל עבורן במתנה) בגדים שעליהם ציורים של ילדות או נשים בתנוחות פתייניות/ במבטים מגרים/ בבגדים מינימליים או סקסיים, או כל ציור של ילדה או אישה שלה פרופורציות-גוף שמתרחשות רק בפחות מ-5% מהאוכלוסייה.
ואולם, לא די לרעות בהתעללות זו, והיא מיעטה להלביש לבנותיה בגדים וורודים. תחת זאת, היא השפילה אותן מדי יום ורמסה את זכויותיהן על ידי הלבשתן בבגדים בצבע תכלת, כחול, סגול, ירוק, צהוב וכתום (כתום!!).
גם בתחום הכיתוב על הבגדים קיפחה רעות את בנותיה, והתנגדה לבגדים (מכל מקור שהוא) המרמזים כי ילדות או נשים הן נחותות, טפשות או שטחיות ("too cute for math", "אבא תביא הרבה כסף- אמא ואני יוצאות לשופינג" ונכסי צאן ברזל שכאלו נעדרו כליל ממדף הבגדים של בנותיה המסכנות).

רשעותה של רעות נחשפת ביתר שאת כאשר מביטיים בשלל הצעצועים שפסלה רעות על הסף- בובות בעלות מבנה גוף שאינו קיים במציאות, ערימות צעצועים או משחקים בהם מפשיטות, מלבישות, מתאפרות או מתקשטות, וכן וורודים, מרעישין-על-בטריות, פלסטיקים ודומיהם.
בנותיה של רעות, שסבלו ללא הרף מהצקותיה של אימן המופרעת, היו עשויות להתנחם בסרטים, או בטלויזיה, אלא שהמכשפה המתועבת סירבה להכניס טלויזיה לביתה, ופסלה כל סרט או סדרה שבהם הופיעו דמויות של ילדות כמפותחות מבחינה פיסית/ סקסיות/ פתייניות/ טפשות/ שטחיות/ פאסיביות או סתם נעדרו מן המסך.
אשר על כן, נאלצו אותן אומללות לצפות רק בסרטוני טבע, בדורה, ובשידורים של פרפר נחמד- הגרסה המקורית.

בהיותה מטורפת עד לאין שיעור, התעקשה אותה אם רעה לקרוא עד תומו כל ספר ילדות בטרם רכשה אותו (וגם ספרים שנתקבלו כמתנות!), ופסלה את רובם.
שוד ושבר, ספרים בהם הופיעה ילדה פאסיבית/ סקסית/ טיפשה/ חובבת אופנה; ספרים מהם נעדרו בנות לחלוטין; ספרים שלהם מסר שוביניסטי, גזעני או קונפורמי (אפילו אם עסקו רק בחיות!) נפסלו על הסף בידי אותה מרשעת.

בצר לה, לאחר שהבינה שלא תוכל להמשיך במעשיה הקיצוניים ללא סנקציה חברתית משמעותית, עברה אותה אם רעה להטפה חסרת מעצורים; היא נהגה לשאול את ביתה הבכורה שאלות קנטרניות ומיותרות כגון: "יש בנות בספר הזה?"; "למה אין לבת הטוחן שם?"; "היית מסכימה להתחתן עם נסיך שכלא אותך באסם שלושה לילות והכריח אותך לטוות קש לזהב?"; ואפילו "לדעתך מותר לנסיך לנשק אישה ישנה בלי לבקש ממנה רשות?"
בכך כפתה על בנותיה את דיעותיה הקיצוניות, דבר ש(אליבא דאשת חינוך בכירה) ימנע לבטח מילדתה התמימה להסתגל לחברה.
אכן, אם רעה.

ואולם (כצפוי?), מעשיה השליליים של אותה משוקצת לא השתרעו רק במרחב האימהות!
אדרבא, פשעיה נגד האנושות (ונגד בן זוגה, במיוחד) רחבים ועמוקים היו, וחמורים שבעתיים מאכזריותה האימהית.
סירובה של רעות גלבלום להפוך את גופה לחפץ נאה (כלומר, ראוי למבטים של גברים ולהטרדה מינית מצידם) יצר נזק אמיתי לראייתם של רבים, אשר נתקלו בתמימותם בשיער גוף שלא הוסר, כאשר לבשה אותה מרשעת מכנסיים קצרים ו/או גופייה!
השתוללות זו לא פסקה, אפילו לאחר שהוזהרה בידי אותה אשת חינוך בכירה שלדבר זה במיוחד השפעות פסיכולוגיות חמורות על ביתה.

הפשעים החמורים המופיעים במסמך מצמרר זה נכתבו בלשון עבר, זאת על אף שהמכשפה לא חדלה מהם, וגם לא הלכה לעולמה (במהרה, בימינו, ואמרו אמן!)- נהפוך הוא.
לכשבגרו, ובשל הדומיננטיות המזעזעת של אימן בגידול המסכנות (שטוב יותר היה להן לו היו יתומות מאם), הפכו הילדות לפמינאציות ראדיקליות.
נדמה להן שלאישה שמורה הזכות לסרב לקיים יחסים עם גבר כשהיא לובשת מיני (או כשהיא עירומה); שמותר לה להחליט בעצמה האם היא בכלל מעוניינת ללדת ילדותים; יתכן שהן בכלל לסביות (שכן בילדותן נכחו בחתונה של שני גברים!)
אכן, מגיע לה לאותה אם רעה שלא יהיו לה נכדים זכרים!

בתמונה: ילדות שמרחמים עליהן בפייסבוק.

2.9.13

לא רוצה ללכת לסבתא!

רז עומדת בסלון, וצועקת ככל יכולתה "לא רוצה ללכת לסבתא!!"
כשאני שואלת למה, היא עונה שהיא מפחדת.

מפחדת מסבתא?!
הרי היא ישנה שם פעם בשבוע, זוכה לממתקים ולפינוקים, לחיבוקים בשפע, לתשומת לב בלתי מחולקת, ולכל השפע שסבתא יודעת להעתיר על הנכדה הבכורה שלה- למה היא לא רוצה?!
וזה גם מציק, כי בניתי על הבייביסיטר, ואני הרי לא הולכת להכריח אותה לעשות דבר שממנו היא "מפחדת", אז מה עושות?

אלמלא השתמשה רז במילה "מפחדת", יתכן שהייתי מכריחה;
אם סתם לא מתחשק לה, או שהיא מעדיפה להיות איתי- אין לי בעיה להגיד לה שהיום אני לא יכולה, ונבלה יחד מחר.
לפחד, לעומת זאת, יש משקל גדול יותר
לשלוח אותה לסבתא למרות הפחד פירושו להגיד לה שאני לא מתעניינת ברגשות שלה; שאני לא מאמינה לה שקרה שם משהו שהיה לא טוב בשבילה; שאני לא מתייחסת ברצינות למה שהיא מספרת לי; שאולי אני מאמינה לסבתא יותר מכפי שאני מאמינה לה; שאולי יותר חשוב לי לעשות משהו שנוח בשבילי מאשר לעשות מה שהיא תופסת כטוב בשבילה; מהפרספקטיבה שלה, לשלוח אותה לסבתא זה ההיפך הגמור מלשמור עליה- זה לשלוח אותה לסכנה.

אין לי ספק שאין שום דבר מפחיד באמא שלי (למרות שכבר היו דברים מעולם, וזה... ובכל זאת אני מכירה את אמא שלי.) אין מה לפחד ממנה- היא סבתא נהדרת, והיא אישה נהדרת

ולמרות זאת לא הכרחתי
כאמא של רז, אני מחוייבת לשמור על רז.
כלומר, אני מחוייבת לא רק להגן עליה, אלא גם ליצור אצלה ביטחון בלתי מעורער בכך שאמא שלה מגנה עליה.
גם אם בעיני אין כל סכנה- חשוב לי שהיא תדע שאמא מאחוריה. שאמא לא מכריחה אותה לעשות משהו שהיא תופסת כמסוכן ומאיים עליה. תפקידי לשדר לה שאני מאמינה לה
זאת, משום שבבוא היום הנורא שבו יקרה לה במקום כלשהו משהו מסוכן באמת (לא יקרה לה שום דבר כזה. אבל אם בכל זאת...... למרות שלא יקרה.)- שהיא תדע שעל אמא אפשר לסמוך. היא חייבת לבטוח בי ולדעת שאני אעדיף את הגרסה שלה על פני גרסה של כל אדם אחר.
זה מה שלמדתי מאמא שלי (אותה סבתא מפחידה...):
לאמא מגלים הכול, ואין דבר כזה להסתיר משהו רע מפני אמא; אפילו אם רז חושבת שאני אכעס עליה- היא חייבת לספר לי הכול כדי שאני אוכל להגן עליה.
אני חוזרת שוב ושוב על המסר: אמא לעולם לא תתמוך במישהו שעושה לך רע; לעולם לא תכריח אותך לעשות משהו שרע לך; לעולם לא תנטוש אותך, אפילו אם היא כועסת.
גם אם עשית משהו רע, ואת בצרה באשמתך הבלעדית- אמא עדיין תעזור לך.

ולכן, כשהיא "מפחדת מסבתא"- אסור לי לשלוח אותה לסבתא.
וגם אם היא לא אומרת ממה בדיוק היא מפחדת, ואני יודעת שלא קרה שום דבר יוצא דופן- היא תקבל את הגיבוי שלי, ולא תלך לסבתא. עד שהיא תרגיש שוב שאין ממה לפחד.

16.7.13

רכלבסקי

התחלתי את הפוסט הזה כעשר פעמים, ובכל אחת מהן כתבתי שורת פתיחה שאומרת כמה שהילדות שלי נהדרות, אבל.
ואז הבנתי- הבלוג הזה נפתח כדי לחצוב דרך ענן המיסטיפיקציה והגלוריפיקציה מנהרה לעבר שפיות. מנהרה שבה מותר להגיד שאימהות היא לא מה שמוכרים לכולנו כל הזמן.
כלומר, הקלישאות נכונות רוב הזמן, אבל לא צריך להגיד אותן אפילו מרוב שהן שחוקות, ונכונות, וקלישאות.
מה שכן צריך להגיד הוא שאמהות היא עבודה קשה, לפעמים משעממת, רוב הזמן ללא הכרה וללא תגמול, והדבר היחיד שאני מקבלת בתמורה לאמהות הוא ידיעה ברורה וחד משמעית: אני אמא רעה.

לפעמים את הידיעה הזו מלווה תסמונת הלב הנכמר או, כפי שבן זוגי ואני מכנים אותה, "רכ-לבסקי".

דוגמאות לדברים שעושים רכלבסקי:
- לפעמים לוקח נצח להשכיב את רז (עוד מעט בת 4) לישון
בערב-לילה שכזה היא הולכת עשרות פעמים לשירותים, ובכל זאת עושה פיפי גם במיטה; היא מבקשת לשתות; לאכול; חיבוק; שאשב לידה; שאביא לה עוד בובה ועוד חיה ועוד תינוק (לא מבקשת את כולם יחד, אלא כל אחד בנפרד); מספרת אלפי סיפורים נטולי פואנטה לכל אחת ואחד מחיות המחמד/ הבובות/ התינוקות שלה; שוב פיפי; חיבוק; לשתות.
בדרך כלל אני מתחילה מדיבור סובלני, מסבירה שאין יותר בקשות, שאמא בזמן מבוגרים, ושהיא צריכה ללכת לישון. עוברת לדיבור פחות סבלני. עוברת לדיבור קצר רוח. נוזפת
בדרך כלל אחרי שאני שואגת היא פשוט הולכת לישון
ואז:
רכלבסקי!!
הילדה שלי הלכה לישון עם צעקות.
מה היא בסך הכול רצתה- קצת תשומת לב מאמא שלה?
איך אני יכולה להזניח את הילדה שלי ככה, בשביל (משהו אידיוטי כמו כתיבת בלוג שעוקב אחרי שופטים שמקילים בעונשם של עברייני מין; או לימודי כימיה; או תשובה לדואל של חבר טוב מעבר לים; או לפנק את עצמי בטלפון לחבר/ה טוב/ה; או לקרוא עיתון)?
ואז אני גם חושבת האם זה משתקף אחר כך בהתנהגות שלה בגן; ואולי בגלל זה היא לפעמים עושה פיפי במיטה- כי אמא שלה לא מתייחסת אליה יפה, ואפילו שואגת עליה; ואולי היא תהיה חסרת ביטחון בגלל זה; ולא יהיו לה חברים

- לפעמים יוצא לי לראות אותה בסביבתה הטבעית (כלומר בחברת הילדים בגן), מבלי שהיא יודעת שאני מסתכלת.
בימים כאלו אני נוכחת לדעת שהילדה שלי חוטפת לאחרים צעצועים; משביתה חברה טובה באמירה מתנשאת; אומרת למישהי על הבוקר "אני בכלל לא חברה שלך" וההיא נפגעת; מקבלת ממישהי בגן "אני בכלל לא חברה שלך" ונפגעת; 
אני מגיעה למסקנה שהילדה שלי עדיין מאוד ילדותית- היא פגיעה, קשה לה לחלוק, היא לא תמיד מבינה שהילדים האחרים לא איתה ולא מתעניינים במה שמעניין אותה לעשות או להגיד; אין לה מושג שהיא הרבה יותר נמוכה משאר הילדים
רכלבסקי!!
איך הילדים האלו יכולים לא לאהוב את הילדה המתוקה שלי? איך?
ומה יהיה אם לא יהיו לה חברים? ואם היא תהיה זו שכולם מנדים? ואם היא לא תלמד להיות חברה טובה ונדיבה, או לעולם לא תדע להיות "נכונה מבחינה חברתית", ותמיד תנסה לעניין את האחרים במשהו מוזר ולא מושך, ובסוף תעמוד בצד ותשחק לבד??
מה אני אעשה אם לילדה שלי יהיה גורל חברתי עגום?

ואז אני מזכירה לעצמי שהילדה בת ארבע (עוד לא). שהיא כאריזמטית מאוד. שהיא אינטליגנטית מאוד. שהיא מלאת ביטחון עצמי. שלפעמים היא בצד הכואב, ולפעמים במכאיב.
אני מזכירה לעצמי שיש לה בית תומך ואוהב, ולא נורא שאמא שלה שואגת עליה מדי פעם- יש לה גם אבא.

ואז אני הולכת לחדר הילדות, מסתכלת על הבנות שלי ישנות, ומרגישה כמו הקלישאה הכי גדולה בעולם.


21.5.13

פמיניזם על גב הילדות?!

רז עוד לא בת ארבע, ומור עוד לא בת שנה, אבל עולה בדמיוני שיחה עם אחת מהן בתחילת גיל ההתבגרות

היא: אמא, למה את לא מגלחת את הרגליים/ את בית השחי?
אני: כי זה לא חשוב לי, ולא נוח לי
היא: אבל אמא, זה מביך אותי, וגם מגעיל/ מסריח/ תעשי את זה למעני
אני: לו הייתי מבקשת ממך שתסתובבי עם אבטיח על הראש כי זה חשוב לי- היית אומרת שזה יעיק עליך, ואידיוטי בעיניך, ושזה הגוף שלך? אז בעיני להוריד שיערות זה כמו אבטיח על הראש
היא: אבל צוחקים עלי בגלל זה בבית הספר!

וכאן השיחה מסתיימת.
או שהיא לא מסתיימת.
אולי כאן אני מספרת לה שכשהייתי ילדה, היו לי מלא חוגים (כל יום חוג!), ואחד מהם היה כינור; פעמיים בשבוע חציתי את כל המושב עם הכינור ביד, בדרך לתחנת האוטובוס וממנה (לא כבד כמו אבטיח על הראש, אבל צחקו עלי מספיק גם עם כינור). 
ולמרות זאת לא הפסקתי לנגן בכינור
כן הפסקתי כשלא רציתי יותר (בסביבות גיל 16, אבל זה כבר דיון אחר)

ולמה לא הפסקתי למרות הלעג? 
כל מני סיבות:
1. היה לי אופי חזק - ככה נולדתי. לא נפגעתי מהלעג, וגם לא הפסקתי להיות חברה של הלועגים.
2. ידעתי שאין לי שום בעיה למצוא חברים אחרים תוך שנייה, ומצבי החברתי לא היה תלוי בדעתם של בני המושב עלי (בגלל שהייתי במלא חוגים מחוץ למושב- היו לי חברים מחוץ למושב. חלק מהם אפילו ניגנו בכינור!).
3. אמא שלי אמרה לי מיום שנולדתי, שאני הילדה הכי חכמה בכיתה, וגם הכי מוכשרת. רק מאוחר יותר גיליתי שאני יהירה- בתור ילדה פשוט האמנתי לאמא שלי (תודה אמא!!)
4. כי באמת רציתי לנגן.

אז אולי לבנות שלי יהיה (יש?) אופי חזק, והן תוכלנה להתמודד עם תגובות טפשיות. או אולי תהיה עוד איזו אמא כזו למישהי בכיתה. או אולי עד שהנושא יעלה, כבר יהיה להן מספיק אמון באמא, או בעצמן, או שיקרה נס והן תוכלנה להבין ששיערות על רגליים של אישה זה כמו שיערות על רגליים של גבר- משהו שהטבע עושה. לא מלוכלך, לא מושך חרקים, סתם משהו שצומח והחברה עושה ממנו עניין כשהוא על אישה, אבל לא כשהוא על גבר.

ומצד שני- הבת שלי אומרת "אין לי חברים בגללך" ואני לא עוזרת לה?

אני מוכנה לשלם את המחירים של המהפיכה הפמיניסטית שלי, אבל האם אני מוכנה שהבנות שלי תשלמנה אותם?

ומהצד הראשון שוב- אם הבת שלי תהיה ילדה דחויה- זה באמת משנה אם אני אוריד שיערות או לא?

17.2.12

איפה היינו ומה עשינו

בסוף יולי יהיה לרז התענוג מפוקפק להצטרף לקהילה הולכת וגדלה של ילדים מתוסכלים.
היא תהפוך בעל כורחה מבת יחידה לבת בכורה

חשבנו על עצמנו שאנחנו מחזיקים במנטליות ילד שני, והבטחנו לעצמנו שלא נגדל נסיכה אנוכית, אלא ילדה שיודעת לחלוק ומסוגלת להתמודד על שינויים, ושנכין אותה כראוי לתוספת למשפחה, כך שתבין שיהיו צדדים חיוביים אך גם שליליים, ולא תרגיש שהיא "הילדה הכי אומללה בעולם". 
רז יודעת לחלוק, והיכולת להסתגל לשינויים היא בעצם עניין של אופי. היא גם לא מפונקת במיוחד, ובבית שומרים על גבולות- ברוך השם.
אז מה, בעצם, העניין?
כרגיל באמהות- אשמה.
אשמה מראש על הזמן שמוקדש כיום לרז ולא יוקדש לה יותר.
אשמה מראש על הזמן שהוקדש לרז כתינוקת ולא יוקדש לילד הבא כתינוק, או בכלל.

רז עושה כעת ניסוי כלים מרשים ועוצמתי בהתנגדות. באופן שהיה לגמרי צפוי היא מתחילה להגדיר את זהותה הנפרדת. במלים אחרות- היא לא משתפת פעולה עם שום דבר שאנחנו מבקשים, ונשכבת על הרצפה כדי להוכיח זאת כשסתם יללות או צווחות לא עושות בעיניה את העבודה
אנחנו מאוד רוצים לחשוב שאפשר יהיה לגרום לה לראות שאח הוא גם דבר נפלא בשבילה (שנינו מאמינים שיחסי אחים הם דבר טוב, נעים, ובטווח הארוך אפילו חשוב), אבל לאור כניסתה של רז לגיל ההתבגרות הראשון- אנחנו בטוחים שבטווח הקצר זה יהיה קשה לכולם (פיסית ונפשית).


רז גילתה בעצמה שאני בהריון, ומאז מובילה את תהליך ההכנה שלה.
היא התחלה בקביעה שמדובר בעוברה (ואף נתנה לה את השם ברה), ובכניסות תכופות להיריון, עם עוברי חיות שרגליהן מציצות מתחת לשולי חולצתה; הם נולדים והופכים לתינוקות, וחיתוליהם מתמלאים בקקי ודורשים החלפה ללא הרף.
אך בעוד שהחמלה שלה כלפי התינוקות שנולדים לה כל כמה שעות גוברת, ועם העמקת ההבנה שלה לגבי מהות הטיפול בתינוקות, היא פחות ופחות מבינה לשם מה דרושה לנו ברה
היא אמרה שהיא לא רוצה שברה תיוולד, ושהיא רוצה שברה תלך לאיבוד, וגם הצהירה ש"אחרי שברה תיוולד נזרוק אותה וזה לא יכאב לה"

בעצתה של פוצקי, אני מחפשת ספרים שלא מתארים חויה שלילית של ילד מאח קטן ובסופם קבלת הדין (דוגמת ספר הפילפילים מאת אלונה פרנקל), אלא נסיונות דמיון של איך יהיה האח הנולד, ובסופם התרגלות חיובית למצב שעומד להגיע (דוגמת האח החדש של איתמר מאת דוד גרוסמן). כמובן שאם יש ספרים כאלו שבמרכזם ילדה אינטליגנטית, רצוי כזו שלא לובשת חולצת פיות של דיסני- הכי טוב.
כמו כן, אשמח לשמוע על שיחות עם ילדים בנושא.

תודה!

24.10.11

גמילה מחיתולים

לקראת הכניסה להריון התחלתי לחשוב ברצינות על נושא החיתולים
נראה לי שלא כדאי להשתמש בחיתולים חד פעמיים, אך לא הצלחתי לחשב את ההפרש הכלכלי או הסביבתי בינם לבין חיתולים רב פעמיים שדורשים כביסה. קראתי כמה בלוגים בנושא, וכך הגעתי לספר The Diaper Free Baby 
השיטה מצאה חן בעיני, ולאחר שקראתי לאיתי פסקאות נבחרות מהספר- החלטנו לנסות.

התחלנו לגמול את רז מחיתולים מיום הגיעה הביתה מבית החולים.
עשינו מאמצים ללמוד את המחזוריות של הגוף שלה ואת הסימנים לכך שהיא עומדת לעשות משהו בחיתול, ולקחת אותה לשירותים. כמו כן, היא הסתובבה בבית ללא חיתול והשקתה ללא הרף את הרצפה, את הצעצועים שלה, ובכמה הזדמנויות גם את החתול.
בהתחלה היא הופתעה מאוד בכל פעם שחשה ברטיבות ליד רגליה, ונהגה לקרוא בשמחה "פיפי!" (או גרוע מכך...)
עכשיו- בגיל שנתיים- היא ללא חיתולים.
אלא מה, היא ישנה עם חיתול.
יותר נכון אנחנו משכיבים אותה עם חיתול, ואז היא פושטת אותו ומשתינה במיטה
משום מה מפריע לה שהחיתול שלה רטוב, אבל לא שהמיטה שלה רטובה
כללי ההיגיינה כנראה חלים באופן שונה על חפצים שונים- חיתול רטוב יש לפשוט במהירות הבזק, אך במיטה רטובה ניתן לשכב (ואף לישון!) עד הבוקר
געוואלד
באחד האמשים השכבתי אותה לישון כשחיתול למתניה. בתהליך הסיזיפי שהוא ההשכבה היא עשתה פיפי בסיר פעמיים, ובפעם השלישית שקראה לי הסתבר שזו לא היתה השלישית כי אם הרביעית. השלישית היתה בחיתול (שאותו מיהרה לפשוט), והרביעית במיטה.
החלפנו מצעים, לבשנו חיתול חדש, והסברתי לה בנימוס שכשיש לה פיפי היא צריכה לרדת מהמיטה
לאחר כחצי שעה היא קראה לי שוב- הפעם היא פשטה את החיתול טרם שהספיקה להרטיב אותו ועשתה במיטה
כעסתי
כעסתי מאוד
הילדה מדברת כמו בת שלוש, מבינה רעיונות מורכבים ורגשות, יודעת צבעים, צורות, את כל הספרות, משתמשת בשירותים באופן שוטף במהלך היום, למה לעזאזל היא עושה במיטה?!
ואנחנו לא מדברים על פיפי מתוך שינה- היא ערה!

אז צעקתי עליה שלא עושים פיפי במיטה, ושאם היא מרגישה שיש לה פיפי היא צריכה לרדת מהמיטה.
תגובת הפעוטה: "אמא, לא צועקים"
תודה באמת.
אמרתי "נכון, סליחה", והחלפתי לה שוב סדינים.
מאז אני מלבישה לה מכנסיים מעל לחיתול.

12.3.11

כעס

בספר של איגוד רופאי הילדים האמריקאים מופיע החל מגיל 5 חודשים לערך המונח של חינוך הפעוט
דברים סטנדרטיים בסגנון "אסור לטלטל את הילד כי זה יכול לגרום לנזק מוחי", או "נסו שלא להרים את הקול", וכמובן "יש להמנע מהכאת הילד"

בהתחלה לא הבנתי על מה כבר יש לכעוס על הילדה מגיל כל כך צעיר-
  • היא זורקת על הרצפה וצריך להרים אלף פעם? יופי! שתלמד את הקשר בין סיבה ותוצאה, ועל הדרך גם קצת פיסיקה בסיסית (חוק הכבידה, וזה)
  • היא מוציאה את כל השקיות ממקומן ומפזרת על הרצפה? יופי! שתעסיק את עצמה בזמן שאמא מבשלת
  • היא רודפת אחרי צ'יהולי בכל הבית בשאגות קרב? יופי! שתתאמן בריצה (ולחתול לא יזיק להוריד איזה קילו...)


לאחרונה התחלתי דוקא כן לכעוס על הילדה
יתכן שזה בגלל חוסר שינה מצטבר
או אולי זה שהיא כבר מדברת כל כך יפה גורם לי לחשוב שהיא גם מבינה מה שאני אומרת
או אולי זה שהיא כבר דומה פחות לקופיפה או צבה קטנה, וכבר הרבה יותר לבנאדם
או אולי כי נדלק לה הניצוץ של השובבות בעיניים היפות שלה כשאני אומרת "לא" או "אסור"
בכל מקרה, הבנתי סופסוף על מה יש לכעוס על ילדה כל כך קטנה

אז יצא שצעקתי עליה, ואז הרגשתי חרטה, בושה, ואשמה כאילו הרגתי את הכלב המשפחתי
היא, לעומת זאת, התאוששה מהר ורצתה מיד לשחק, או לשיר, או ניצלה את החולשה הזמנית של אמא בשביל לגיטימציה חלקית להשאר ערה

האם כשאני צועקת עליה אני גורמת נזק בלתי הפיך לנפשה השברירית? (אולי זה בכלל טוב לה לשמוע מדי פעם איזו צעקה, בהנחה שאני אמורה קצת להכין אותה למה שהיא תפגוש בעולם שמחוץ לבית?)
או אולי אני מלמדת אותה לצעוק, וזה בדיוק מה שהיא תעשה כשהיא תכעס?
אבל מה בעצם כל כך רע בלצעוק? זה משחרר קיטור
אבל אם אסור לצעוק, מהי בעצם תגובה הולמת לאי ציות סדרתי?
ואיך אני אמורה לשקול תגובה הולמת וחינוכית במצב של תשישות פיסית ונפשית?

באתר הורות אחד קראתי שרז תכנס בקרוב ל"גיל ההתבגרות הראשון", אז לצפות להתקפות זעם פתאומיות
ואכן, בדיוק לפי הספר, היא התחילה לאחרונה לרקוע ברגל כליווי למלה "לא", ולהעלות טונים במהירות שיא
כלומר, לא רק אני כועסת!
צרת רבים...