24.10.11

גמילה מחיתולים

לקראת הכניסה להריון התחלתי לחשוב ברצינות על נושא החיתולים
נראה לי שלא כדאי להשתמש בחיתולים חד פעמיים, אך לא הצלחתי לחשב את ההפרש הכלכלי או הסביבתי בינם לבין חיתולים רב פעמיים שדורשים כביסה. קראתי כמה בלוגים בנושא, וכך הגעתי לספר The Diaper Free Baby 
השיטה מצאה חן בעיני, ולאחר שקראתי לאיתי פסקאות נבחרות מהספר- החלטנו לנסות.

התחלנו לגמול את רז מחיתולים מיום הגיעה הביתה מבית החולים.
עשינו מאמצים ללמוד את המחזוריות של הגוף שלה ואת הסימנים לכך שהיא עומדת לעשות משהו בחיתול, ולקחת אותה לשירותים. כמו כן, היא הסתובבה בבית ללא חיתול והשקתה ללא הרף את הרצפה, את הצעצועים שלה, ובכמה הזדמנויות גם את החתול.
בהתחלה היא הופתעה מאוד בכל פעם שחשה ברטיבות ליד רגליה, ונהגה לקרוא בשמחה "פיפי!" (או גרוע מכך...)
עכשיו- בגיל שנתיים- היא ללא חיתולים.
אלא מה, היא ישנה עם חיתול.
יותר נכון אנחנו משכיבים אותה עם חיתול, ואז היא פושטת אותו ומשתינה במיטה
משום מה מפריע לה שהחיתול שלה רטוב, אבל לא שהמיטה שלה רטובה
כללי ההיגיינה כנראה חלים באופן שונה על חפצים שונים- חיתול רטוב יש לפשוט במהירות הבזק, אך במיטה רטובה ניתן לשכב (ואף לישון!) עד הבוקר
געוואלד
באחד האמשים השכבתי אותה לישון כשחיתול למתניה. בתהליך הסיזיפי שהוא ההשכבה היא עשתה פיפי בסיר פעמיים, ובפעם השלישית שקראה לי הסתבר שזו לא היתה השלישית כי אם הרביעית. השלישית היתה בחיתול (שאותו מיהרה לפשוט), והרביעית במיטה.
החלפנו מצעים, לבשנו חיתול חדש, והסברתי לה בנימוס שכשיש לה פיפי היא צריכה לרדת מהמיטה
לאחר כחצי שעה היא קראה לי שוב- הפעם היא פשטה את החיתול טרם שהספיקה להרטיב אותו ועשתה במיטה
כעסתי
כעסתי מאוד
הילדה מדברת כמו בת שלוש, מבינה רעיונות מורכבים ורגשות, יודעת צבעים, צורות, את כל הספרות, משתמשת בשירותים באופן שוטף במהלך היום, למה לעזאזל היא עושה במיטה?!
ואנחנו לא מדברים על פיפי מתוך שינה- היא ערה!

אז צעקתי עליה שלא עושים פיפי במיטה, ושאם היא מרגישה שיש לה פיפי היא צריכה לרדת מהמיטה.
תגובת הפעוטה: "אמא, לא צועקים"
תודה באמת.
אמרתי "נכון, סליחה", והחלפתי לה שוב סדינים.
מאז אני מלבישה לה מכנסיים מעל לחיתול.

7.9.11

אמא, אני יפה?

כן, רז מאוד יפה, אבל אני לא אומרת לה את זה כלל, ובכוונה.
אני לא אומרת לבת שלי שהיא יפה, אפילו שאני חושבת שהיא הילדה הכי יפה בגן.

לפני שקופצים כל מי שחושבים שאני הורסת לה את הבטחון העצמי, אני כן אומרת לה שהיא חכמה, שהיא אהובה, שהיא נהדרת, שהיא מצחיקה, חזקה, מקסימה ונפלאה
אז למה לא יפה?
כי אני לא רוצה להיות זו שמשדרת לה שיופי הוא הדבר הכי חשוב. אני לא רוצה להיות זו שמאשרת בשבילה את ההבניה החברתית הזו.
במיוחד כי היא בת.
במיוחד כי ההבניה החברתית של מה זה יופי נשי כוללת בתוכה את זה שכל אשה באשר היא צריכה לפחות להיראות כאילו היא מתאמצת להתאים לחוקי הז'אנר: אם אני מלאה אני צריכה כל הזמן להרגיש אשמה על איך שאני נראית, על מה שאכלתי, או על הרגלי האכילה שלי באופן כללי; אני צריכה לפחות להגיד שאני בדיאטה, ולהתבייש שהיא עוד לא הצליחה.

וזה מגיע גם יותר עמוק- מדוע כל אישה צריכה לנסות להתאים את עצמה לחוקי הז'אנר? כי בחורה אמורה להיות קצת "אסתטית"; כי מוטלת עליה החובה לספק איזה צורך כללי ביופי ברחוב.
כלומר בהגדרה, אשה לא סתם הולכת ברחוב כי היא בדרך לאנשהו (כמו שגבר עושה), אלא היא הולכת ברחוב בדרך לאנשהו תוך כדי שהיא גם מתפקדת כ"משהו להסתכל עליו"
כלומר האשה היא קצת הקישוט שמקשט את הרחוב (או את יומו של מי שמביט בה)
כלומר היא צריכה לחשוב, בטרם צאתה מהבית, האם היא יפה, או האם היא עוטה מספיק ראיות לכך שהתאמצה להיות יפה.
ראיות שכאלו הן למשל איפור, תכשיטים, בגדים שמחמיאים לה, נעליים "מחמיאות", אבל גם למרוט שיערות במקומות שכל אחד יודע שלנשים לא צומח שיער (למשל בבית השחי או ברגליים), ללבוש חזיה- דברים ציבוריים כאלו.

ואם אני אומרת לרז כדבר חיובי שהיא יפה, אני בעצם אומרת לה שזה חיובי שהיא יפה כי להיות יפה זה חשוב.
כלומר אני מאשרת את זה שבחורה היא משהו להסתכל עליו (ולא, נגיד, בנאדם שנמצא בדרך ממקום אחד למקום אחר), ואומרת לה שהיא משהו להסתכל עליו; במקום להגיד לה שזו לא זכותו של אף אחד לראות בה חפץ להסתכל עליו, ושזה לא עניינו של אף אחד אם היא מורטת, או אם נוח לה ללבוש חזיה

ויש לדבר הזה כל כך הרבה השלכות!
נדמיין סצנה המוכרת לכל בחורה שאני מכירה: היא עוברת ברחוב וגבר זר מעיר לה על השדיים או על הישבן שלה
זה לגיטימי שמישהו יסתכל הגוף שלה ככה (וגם ינדב את דעתו) בלי שהיא רצתה את זה או התכוונה?
האם יש הבדל בין תסריט שבו ההערה היתה חיובית לתסריט עם הערה מעליבה?
אם נניח שהיא הפנימה את ההבניה החברתית ש(כבחורה) היא גם קצת חפץ שאמורים להסתכל עליו, ושלהגיד לה שהיא יפה זו מחמאה, אז יש הבדל- ההערה החיובית רצויה בעוד שהשלילית לא רצויה
אלא מה? 
יש מצבים שבהם אשה לא מוכנה לקבל את התפקיד שלה כחפץ או קישוט, אלא רוצה שיעריכו למשל את האינטליגנציה שלה, או את הכישורים שלה כמנתחת, או כמעצבת גראפית, או כמועמדת לנשיאות, או לקורס טיס- לא משנה מה, רק לא גודל החזה או אורך הרגליים
הטרדה מינית זה כשההערה לא רצויה בלי קשר לערך שלה (חיובית או שלילית); הבחורה לא מעוניינת שיתיחסו לגוף שלה. נקודה.


עוד השלכות?
הבטחון העצמי
נניח שבחורה חושבת שהיופי שלה הוא אחת מנקודות העוצמה שלה, והיא יודעת להשתמש בו ומרגישה ביטחון מלא ביופי ככלי חשוב להשגת מטרותיה בחיים ולהרגשתה האישית כבחורה שווה
ואז משהו קורה.
משתנה האופנה
היא עוברת תאונה
הריון, לידה
היא מגיעה לגיל שלושים (או- הצילו!!- עוברת אותו)
מה קורה אז לביטחון העצמי שלה?
האם היא עדיין מסוגלת להאמין שהיא תשיג את מטרותיה, או שהיא בחורה שווה?
לפני שמבטלים את הטיעון הזה כשטויות במיץ, צריך לבחון צבעי שיער, קרמים נגד קמטים, מייק אפ להסתרת פגמי שמש וגיל, חזיות פוש אפ, בוטוקס וניתוחים פלסטיים
האם הם משקמים רק את הגוף?
האם הם משקמים בעיקר את הגוף?

נכון שאני לא אוכל להסתיר מרז את כל הפרסומות, הסדרות, הסרטים והאנשים שההנחה המובלעת שלהם היא שבחורה צריכה להיות יפה (או לפחות לנסות להיות יפה) כי היא קישוט, ולכן להסתכל עליה בצורה מינית זה תמיד לגיטימי
אני באמת לא אוכל להסתיר ממנה שהעולם חושב שאישה היא קצת חפץ
אבל האם אני צריכה לאשר את זה עבורה?

לא התפקיד שלי כאמא.

6.4.11

יומולדת שלושים

אני זוכרת את ההתרגשות והשמחה שהרגשתי לפני ימי הולדת כנערה מתבגרת, וכבחורה צעירה (אני בטוחה שהתרגשתי גם כילדה, אבל את זה אני דוקא לא זוכרת)
חשבתי שמשהו בי ישתנה, וציפיתי לרצף אירועים והפתעות שיאורגנו על ידי מאות אנשים שונים שינצלו את ההזדמנות להראות כמה הם אוהבים אותי
ספרתי את החברים לפי מידת ההשקעה שלהם ביום ההולדת שלי, ונעלבתי עד עמקי נשמתי מחברים "טובים" שהסתפקו בברכה ללא שמיניות באויר

מחר אני בת שלושים, ואפשר לומר שהדברים השתנו מעט
מלבד העובדה שאין לי זמן או צורך מיוחד בחגיגות יום הולדת (על אף התאריך הכאילו משמעותי), אני לא חושבת שיום ההולדת ישנה אותי
שלא כמו ההבדל הגדול בין בת שתים-עשרה, לבת חמש-עשרה, לבת שבע-עשרה, שמונה-עשרה, וכו', בין עשרים ותשע לשלושים אין כל הבדל. ההבדל הגדול הוא בין בלי ילדה לעם, ואת זה כבר עברנו לפני שנה וחצי
בכלל, אני מרגישה שעובר עלי תהליך הדרגתי של הירגעות והתבגרות-
אני כבר לא הבחורה המתלהבת והרעשנית שהייתי. למדתי לתת לאחרים לדבר ראשונים, לגמור משפט; למדתי להקשיב לביקורת, וגם לשמוע אותה; למדתי לחכות רגע לפני שאני מעבירה לפינת השיפוט המהיר, ולתת לאנשים ליהנות מהספק; הבנתי שלא התכערתי בצורה יוצאת דופן- פשוט לא הייתי יפה בצורה יוצאת דופן; הגוף שלי כבר משמין יותר מהר ומרזה יותר לאט; הציפייה שיסובבו אחרי את הראש, או שיתחילו איתי פחתה באופן משמעותי; אני יודעת שברוב העולם כבר לא יצא לי לבקר, שיש שפות שכבר לא אדבר, ושבגיל ארבעים לא אחליף מקצוע
אף אחד מהדברים האלו לא משמח אותי, אבל קשה לומר שאלו טרגדיות גדולות

דברים טובים שבאו עם הגיל:
אני חושבת שאני יותר חכמה, ואני בטוח יודעת יותר
אני הרבה יותר רגישה לאנשים אחרים (לעצמי תמיד הייתי...), ומסוגלת להבין קשת של רגשות ומצבים שפעם לא יכולתי
אני אמא טובה

רק לשם הפרוטוקול:
איתי, שמסרב להכיר בכך שאישתו מזדקנת, נתן לי ליום ההולדת ארבעה שיעורי טרפז (בקירקס!!)
מרגש ומגניב!

3.4.11

נר בטוסיק

רז מגיבה לדברים דרך הבטן
כלומר מדי פעם יש לה כאבי בטן, או קצת הקאות, או סתם לא בא לה לאכול במשך כמה ימים
בדרך כלל זה עובר תוך יום-יומיים, ואנחנו נושמים לרווחה

הפעם יש לה עצירות כבר ארבעה ימים

עד שלא לקית בעצירות, או ראית את הילדה שלך סובלת יום אחרי יום מעצירות- אין דרך להבין למה צריך להודות על היותנו יצורים חלולים מלאי נקבים. ככה זה עם כל הדברים החיוניים אך בנאליים- מעריכים אותם פתאום כשמשהו משתבש

בקיצור, הילדה במקרה קשה של עצירות, וכבר מתאפקת מפחד הכאב שבטוח מצפה לה כשהמערכת תשתחרר
מיותר לציין שהיא לא אוכלת כלום, לא ישנה בלילה, וגם קצת פחות פעילה ומאושרת
עד כדי כך שבחיפושינו אחר דרכים לסייע לה עלתה גם אופציית הנר בטוסיק

אני חושבת שכשאני גדלתי, נר בטוסיק לא נחשב לקטסטרופה גדולה- זה היה מוצא אחרון, אבל לא כזה שמתלבטים בגללו שנה.
אנחנו, לעומת זאת, מתלבטים.
כי מה זה נר בטוסיק?
נר בטוסיק זה להראות לבת שלנו שלמבוגרים שעליהם היא סומכת מותר להכאיב לה
למבוגרים שאומרים לה שהם אוהבים אותה מותר להכניס לה לגוף משהו, בניגוד לדעתה, בניגוד למה שהגוף שלה אומר, ואחר כך לחבק אותה, להמשיך להגיד לה שאוהבים אותה, שהיא אהובה יקרה, וכל זה תוך כדי שכואב לה, ומציק לה, והיא יודעת בדיוק במי האשם
אז אחר כך נספר לה שלאף אחד אסור לפלוש לה לגוף?
איך אני אמורה ללמד אותה שלאף אחד (כולל בני משפחה) אסור לפגוע באוטונומיה שלה על הגוף שלה, ושהיא צריכה לספר לאמא תמיד אם מישהו עושה משהו שלא נעים לה (במיוחד אם הוא אומר שזה סוד!), כשאני בעצמי עושה את זה?

ואני מכירה היטב את הטיעון שזה לטובתה- לכן אני בכלל שוקלת- אבל אני מנסה לחשוב על מה שהיא עשוייה להבין.
בטוח יהיה קשה לה לראות איך בדיוק סידור כזה יכול לעבוד לטובתה:
אמא ואבא מחזיקים אותה חזק;
בנסיון להרגיע אותה יוצרים אוירה מתוחה ומפחידה, ואז עושים משהו ממש ממש כואב, ומתעלמים לחלוטין מזה שהיא צועקת "כואב! כואב!" ובוכה
כל דבר שנגיד אחר כך רק יחמיר את המצב, כי זה עשוי ליצור אצלה ניגוד עצום בין מה שאנחנו אומרים (אבא ואמא אוהבים אותך) לבין מה שהיא מרגישה (אבא אמא עשו לי משהו כואב ומפחיד, ועכשיו עדיין כואב לי! כואב לי! כואב לי!)
ואני לא רוצה "ללכלך" בכאב ובחוסר אמון את המלים הכל כך יקרות האלו, שמשמשות להרגעה וליצירת ביטחון ואינטימיות

ואני גם לא רוצה שהיא תקנה את זה שמישהו שבו היא בוטחת יכול להכאיב לה "לטובתה", או בהבטחה שאחר כך זה יהיה ממש נעים

ועם זאת- גם עכשיו כואב לה הטוסיק, אז במקום שיכאב לה בלי שיקרה שומדבר, יכול לכאוב לה (אולי באותה המידה, אולי יותר) אבל אז תהיה לה הקלה

אבל זה הרגל לא נכון- נר בטוסיק. היא צריכה ללמוד לשחרר, אחרת גם בפעם הבאה היא תצטרך נר
אבל היא עוד קטנה- רק בת שנה וחצי- איך היא יכולה ללמוד לשחרר ולא לפחד מהכאב, כשאפילו מבוגרים לא תמיד יודעים לעשות את זה?

בינתיים אנחנו עם שתייה מרובה, מקלחות חמות, חיבוקים, ונסיונות לגרום לה להתאמץ
ברגע שהיא תעשה נתחיל לגמול מחלב
וגם נקוה שכמו שאנחנו שכחנו- גם היא תשכח

20.3.11

אחת לכמה זמן איתי צריך להבטיח לי שאני אמא טובה

אני קודם כל אמא, אבל אני גם סטודנטית מצטיינת, גם מחזיקת הבית, וגם שרת החוץ, אז טבעי שלפעמים קשה להספיק הכול. ובשבועות האחרונים יש לי קצת לחץ בלימודים, אז אני עם רז רק שלושה חצאי ימים בשבוע, ועוד יום כמעט מלא

אני מבינה שזה רווח נקי בשביל רז ובשביל אבא שלה לבלות יותר זמן יחד, וכמובן שאני לא חושבת שרז צריכה לאהוב אותי יותר, אבל כשאני בבית והיא בכל זאת קוראת לאבא- זה צובט
אני מדמיינת את השנים הבאות- כשהיא תלך לגן (ואח"כ לבי"ס), ונראה אותה רק לכמה שעות בערב, וביום שבת
אני חושבת על כל השנים שבהן היא תבלה במחיצת מבוגרים אחרים (מורים בביה"ס) את רוב היום שלה-
האם הם יכירו אותה כמו שאני מכירה אותה? האם אפשר יהיה לסמוך עליהם שיתנו לה את כל האפשרויות להתפתח ולגדול, ויבחינו כשהיא לא מצליחה, או כשאתגר לא מספיק גדול?
ואם כן- האם אני צריכה לשמוח או להיעלב?

אני מפחדת כבר עכשיו מהזמן שבו יעברו ימים שלמים בלי שאני אראה אותה לומדת משהו; בלי שאני אצחיק אותה במשהו שרק אני יודעת לעשות; כואב לי מראש על חלקים באישיות שלה שיהיו חדשים לי ויתגלו לי יום אחד במקרה, כשהיא לא תדע שאני רואה; ואני גם מפחדת שאולי הימים האלו יותר קרובים משנדמה לי

עם חזרתנו הקרובה לארץ (בקיץ), אני מנסה לדמיין איך יראה יום רגיל בחיינו, ונחרדת מהמחשבה שכנראה אחזור רק בערב- בדיוק בזמן לארוחת ערב, אמבטיה והשכבה

האם כשהיא תגדל היא תזכור אותי בתור אמא מעורבת, או שהיא תרגיש שלא הייתי שם?
האם אני צריכה לבחור את תכנית הלימודים שלי לפי הקרבה אל רז, או לפי היוקרה והאיכות?
ועל מה אצטער יותר, בטווח הארוך- אם אהיה יותר בבית במחיר של קריירה בינונית, או אם אגלה בדיעבד שהבת שלי נוטרת לי (או סתם מרוחקת ממני)?

אני רוצה להאמין שיש דרך להשיג את שני הדברים.
שהמעורבות האמהית שלי לא תלויה בזמן שבו אהיה עם רז, אלא במה שאעשה בזמן הזה: האם הוא איכותי; האם אנחנו עושות דברים חשובים, כיפים, משמעותיים; האם היא מרגישה שאני אוהבת אותה ושהזמן שלנו יחד יקר לי.
אולי לתת לה את ההרגשה שהיא אהובה, שעל אמא אפשר לסמוך ושמלה של אמא היא מלה יותר חשוב מהידיעה הברורה שאמא תהיה בבית כשהיא באה מביצפר

בימים כמו היום בכל זאת נדמה לי שלא

15.3.11

הפרדות

רז נפרדת ממני
היא אדם עצמאי, ותמיד היתה כזו. 
עוד בטרם יצאה מהרחם- ולמרות שהיא דמתה מאוד לאיברים פנימיים אחרים שלי -התחלתי להרגיש את הנפרדות שלה. 
היא נהגה להתחיל לזוז בדיוק כשאני רציתי לנוח, או שהיא נרדמה מיד אחרי שהתחלתי ללכת
אבל האמת היא שהיא היתה יישות נפרדת ועצמאית כבר מגיל שבועיים, כשהיא היתה רק צבר תאים ובמרכזו לב. ללב שלה היה קצב אחר משלי

ומאז שהיא יצאה מהרחם- היא רק נעשית יותר ויותר נפרדת

אני מתחילה להרגיש שלהיות אמא פירושו כל הזמן להפרד קצת מהילדה שלי
כשהיא תגדל יהיו דברים שאני לא אדע עליה. 
היא תצטרך להסביר לי מה עובר עליה, ואז יום אחד היא תבין שהיא לא חייבת לספר לי הכול, או שהיא תרגיש שאני לא מבינה (והיא תגיד לי "אוף, אמא, את לא מבינה שום דבר!")
והיא תצדק
כרגע אני מבינה כל מה שיש לה להגיד.
אולי זה בגלל שכמעט כל מה שהיא יודעת היא למדה בבית (אז אני מכירה את עולם האסוציאציות שלה), ואולי כי היא כל כך מתאמצת לתקשר איתי
אבל בעתיד היא תבלה את מרבית יומה רחוק ממני, ואני אדע שיש עולם שלם מאחורי העיניים שלה, והגישה שלי אליו מוגבלת

וזה לא רק הדברים שהיא לא תגיד לי
זו העובדה שיש מעט מאוד דברים שמהם אוכל לגן עליה
אני אוכל לדבר איתה על שברון לב, אבל לא אוכל לרפא אותו
אני אוכל לחבק אותה כשיקרה לה משהו רע; כשיגידו לה משהו פוגע; כשינהגו בה בחוסר צדק; כשתגרם לה אכזבה; אבל לא אוכל להיות שם ולהרים אותה בזמן הנכון ופשוט לקחת אותה, רגע לפני שהיא נופלת
לעולם לא אוכל לתת לה תחליף (או להסיח את דעתה) אם היא תרגיש שמשהו נלקח ממנה שהיה שלה או שהגיע לה
ובמיוחד- האהבה שלי אליה לא תספיק.
היא תרצה שיאהבו אותה אנשים אחרים. שאנשים שהיא מעריכה יעריכו אותה בחזרה.

והכי מפחיד- אני לא אוכל להגן עליה מפני אנשים אחרים
מי יודע מה יכול לקרות בגן, בבית הספר, בדרך לבית הספר או בדרך חזרה
מי יודע אם היא לא עלולה שלא לחזור יום אחד
כבר עכשיו אני משתגעת מהמחשבה על כל הדברים שעלולים לקרות לילדה שלי, ואני לא יכולה למנוע אותם
אני חושבת על מחלות שמולן אהיה חסרת אונים
אני חושבת על דברים שעלולים לאמלל אותה, על תחושות קשות שלה כלפי עצמה
אני חושבת על האפשרות שיום אחד אראה את הילדה שלי חולה, פצועה, זקוקה לעזרה, וידי תהיה קצרה מלהושיע
ולמרות זאת, אני אצטרך לתת לה לעשות צעדים עצמאיים בעולם, ולקוות שהיא תחזור- בריאה בגוף ובנפש- ותרצה לשתף אותי
אולי זו הגדולה האמיתית- לשחרר את הילדה שלי, ולקוות שהיא תחזור- בידיעה שהיא לא חייבת

היא נפרדת ממני כל יום קצת יותר, כי כל יום קורים לה עוד ועוד דברים שאני יכולה רק לנחש
ככל שהיא תגדל יהיו עוד דברים שיקרו לה (סביבה, או בתוכה) ואני לא אהיה חלק מהם. אולי אפילו לא אדע עליהם
ככל שהיא תגדל המרחק שממנו אני משגיחה עליה יצטרך לגדול
היא תלך בעולם בביטחון של מי שלא יודעת דבר על סכנות, ואני אקוה שזה יישאר כך
שלא תדע

12.3.11

חדשות טובות

אני שמחה לבשר שהלילה ישנתי תשע שעות ברצף!!!

הנחתי את הילדה במיטה, כיסיתי, נתתי לה מוצץ, את הדובי שלה ואת השמיכי ("שמיכה נעימה", או פשוט "נעימה")
היא ביקשה ליטופים
ליטפתי, ויצאתי מהחדר

הילדה צעקה צרחה ובכתה כאילו נטשתי אותה ולא אשוב לעולם
נכנסתי 
הילדה עומדת במיטה ואומרת "רזצ'וק בוכה"
אני מרימה אותה והיא אומרת "ליטופים"
אני מניחה אותה במיטה, מכסה, מוצץ, דובי, נעימה, ליטופים, ואז הילדה אומרת "אמא ראש כרית"
כלומר, היא רוצה שאני אניח את הראש שלי על הכרית!
בצירוף מקרים מהמם זה בדיוק מה שגם אני רוצה, אז אני משתרעת על המיטה שלנו ומניחה את הראש על הכרית
בכל פעם שהילדה מרימה את הראש או מתחילה לעשות קולות של לקום אני אומרת לה "רז, תניחי ראש" או "רזצ'וק לישון"
מקץ עשרים דקות- הילדה ישנה!!

בכל התעוררות שלה באמצע הלילה עשיתי את אותו הדבר (לא קמתי אליה, רק אמרתי לה להניח את הראש או לחזור לישון)
והנה, שבוע אחרי- הילדה נרדמת לבד במיטה, ונשארת ישנה כל הלילה
קסם, פלא, ויש שיאמרו חזון אחרית הימים
רק שישאר כך

כעס

בספר של איגוד רופאי הילדים האמריקאים מופיע החל מגיל 5 חודשים לערך המונח של חינוך הפעוט
דברים סטנדרטיים בסגנון "אסור לטלטל את הילד כי זה יכול לגרום לנזק מוחי", או "נסו שלא להרים את הקול", וכמובן "יש להמנע מהכאת הילד"

בהתחלה לא הבנתי על מה כבר יש לכעוס על הילדה מגיל כל כך צעיר-
  • היא זורקת על הרצפה וצריך להרים אלף פעם? יופי! שתלמד את הקשר בין סיבה ותוצאה, ועל הדרך גם קצת פיסיקה בסיסית (חוק הכבידה, וזה)
  • היא מוציאה את כל השקיות ממקומן ומפזרת על הרצפה? יופי! שתעסיק את עצמה בזמן שאמא מבשלת
  • היא רודפת אחרי צ'יהולי בכל הבית בשאגות קרב? יופי! שתתאמן בריצה (ולחתול לא יזיק להוריד איזה קילו...)


לאחרונה התחלתי דוקא כן לכעוס על הילדה
יתכן שזה בגלל חוסר שינה מצטבר
או אולי זה שהיא כבר מדברת כל כך יפה גורם לי לחשוב שהיא גם מבינה מה שאני אומרת
או אולי זה שהיא כבר דומה פחות לקופיפה או צבה קטנה, וכבר הרבה יותר לבנאדם
או אולי כי נדלק לה הניצוץ של השובבות בעיניים היפות שלה כשאני אומרת "לא" או "אסור"
בכל מקרה, הבנתי סופסוף על מה יש לכעוס על ילדה כל כך קטנה

אז יצא שצעקתי עליה, ואז הרגשתי חרטה, בושה, ואשמה כאילו הרגתי את הכלב המשפחתי
היא, לעומת זאת, התאוששה מהר ורצתה מיד לשחק, או לשיר, או ניצלה את החולשה הזמנית של אמא בשביל לגיטימציה חלקית להשאר ערה

האם כשאני צועקת עליה אני גורמת נזק בלתי הפיך לנפשה השברירית? (אולי זה בכלל טוב לה לשמוע מדי פעם איזו צעקה, בהנחה שאני אמורה קצת להכין אותה למה שהיא תפגוש בעולם שמחוץ לבית?)
או אולי אני מלמדת אותה לצעוק, וזה בדיוק מה שהיא תעשה כשהיא תכעס?
אבל מה בעצם כל כך רע בלצעוק? זה משחרר קיטור
אבל אם אסור לצעוק, מהי בעצם תגובה הולמת לאי ציות סדרתי?
ואיך אני אמורה לשקול תגובה הולמת וחינוכית במצב של תשישות פיסית ונפשית?

באתר הורות אחד קראתי שרז תכנס בקרוב ל"גיל ההתבגרות הראשון", אז לצפות להתקפות זעם פתאומיות
ואכן, בדיוק לפי הספר, היא התחילה לאחרונה לרקוע ברגל כליווי למלה "לא", ולהעלות טונים במהירות שיא
כלומר, לא רק אני כועסת!
צרת רבים...


4.3.11

פחד

כשבאתי עם רז מבית החולים הביתה, איתי קיבל את פנינו בהתרגשות רבה
הוא הרכיב את המיטה שלה, ניקה את הבית, הכין לנו שלט לדלת, ואפילו ניקה קצת את החתול
ואז ביקשתי ממנו שישמור עליה קצת, כי רציתי להתקלח, ולהפתעתי בבואי מהמקלחת מצאתי אותו עומד כפוף, בחושך, ומסתכל  על רז ממרחק אפס
רעות: "מה אתה עושה"?
איתי: "שומר על הילדה"
רעות: "?"
איתי: "אני מנסה לוודא שהיא נושמת בלי להעיר אותה. כשישבתי יותר רחוק לא ראיתי אם הריאות שלה זזות או לא"
אז הוא עומד בחושך, כל גופו כואב מרוב כפיפות, ומסתכל עליה ממרחק אפס

וזו מהותה של הסיטואציה ההורית

את רוצה לתת לילדה חופש. את רוצה שהיא תגש לכל חויה חיה ואדם בסקרנות, לא בחרדה
אבל בשביל שהיא תוכל לחקור בלי ליפול, בלי להפצע, בלי שייקחו לה או ייגעו לה את חייבת להיות שם, לשמור עליה בשבע עיניים, ובמרחק קטן מספיק בשביל לקפוץ בשנייה שהיא עומדת לרדת לבד במדרגות, או לעקור את הזנב של החתול, או לבדוק לאיזה עומק מגיעה העין של ילד אחר

את שואלת את עצמך עד כמה את רוצה ללמד אותה לא לפחד מאנשים, ופתאום את מגלה שאנשים אחרים הם מחשבה כל כך מפחידה שחייבים לדחות את הדיון למועד מאוחר יותר, כי פתאום את מתחילה לשקול ברצינות לא לתת לה לצאת החוצה יותר...
ונניח שהיא לא תצא- מה עם מחלות, מחלות נפש, התמכרות
מה עם דחייה חברתית, בדידות, דכאון

האמת המרה היא שתמיד תעמדי בחושך, כפופה מרוב פחד מפני דברים שלא בשליטתך. תמיד יהיו סכנות שמפניהן לא תוכלי להגן, וככל שהילדה תגדל- יגדלו הסכנות, והאימה שהן גורמות
האיזון בין הרצון להגן לבין הרצון לטפח סקרנות, גישה חיובית והעזה תמיד יהיה עדין וחמקמק

2.3.11

שיטות הרדמה- סקר שוק

הפוסט הזה הינו פוסט לימודי
לא כזה שבו אני מלמדת, אלא כזה שאומר זה כל מה שאני מכירה- אנא עוצו לי עיצה

1. שיטת חמש הדקות:
לתת לילדה לבכות, ולא להכנס לפני שעוברות לפחות חמש דקות. 
כשנכנסים- מרגיעים, בודקים את החיתול, מנקים קיא (אחרי שהילדה בוכה הרבה היא נוטה להקיא...), משכיבים במיטה ויוצאים
אם הילדה הפסיקה לבכות ל-15 שניות או יותר- ספירת הדקות מתחילה מחדש
אמור לעבוד תוך שבוע, אם האמא לא יוצאת מדעתה הרבה קודם מרוב לשמוע את הילדה שלה בוכה ולחשוב שהיא בטוח הולכת לגיהנום

2. מרימים ומניחים:
מחבקים את הילדה עד שהיא רגועה, ומניחים במיטה
(הילדה בוכה צורחת ומשתוללת)
מרימים, מרגיעים, ומניחים שוב
וכך חוזר חלילה, עד שאמא לא יודעת אם היא מרימה ומניחה את הילדה כבר ארבע עשרה שעות ברצף, או שבעם היא כבר ישנה ורק חולמת על להרים ולהניח
הבעיה עם השיטה הזו היא שהיא מיועדת לילדים יותר קטנים, ולילדים שכבר כבדים (או שהמזרון במצב הכי נמוך)- זה שובר את הגב

3. שגרת לילה
יש לנו, תודה.

4. לתת חלב חם
עושים

5. ליטופים ומיסוז'ים עד שהילדה נרדמת/ רגועה
שובר את הגב, ולמרות זאת- עושים

6. ברכה מרבנים, ידעונים, מכשפות וקוראת בקפה
אני קרובה לזה כמו שמעולם לא הייתי

כשלון אמהי צורב

נכשלתי.
הילדה שלי לא יודעת להירדם בלילה. או בצהריים. או בכל שעה אחרת, לצורך העניין
בדרך כלל היא נשארת ערה עד שעות מופרכות (היום הלכה לישון אחרי חצות), או לחילופין- הולכת לישון, אבל מתעוררת לשחק בין אחת לשלוש לפנות הבוקר
וכשהיא כבר נרדמת זה רק עם בקבוק, ולא משנה כמה בקבוקים היא כבר שתתה לפני כן
וברור שזה כישלון שלי, פשוט כי אין דבר כזה בספרות ה"מקצועית"- כלומר לאף אחת אחרת לא היתה אי פעם את הבעיה הזו. זה רק אצלי בבית
וזה גם לא משהו של התקופה האחרונה. רז בת שנה וחצי, וכמות הפעמים שישנתי חמש שעות ברצף מאז שהיא נולדה נמוכה באופן מזעזע (על יותר מחמש שעות אני לא מעזה אפילו לחלום)

אני עייפה ומתוסכלת, ובנוסף אני מבינה שיש כאן בעיה בהצבת גבולות, ושהבעייה צפויה לגדול ככל שתגדל הילדה

אז נכון שכבר הבטחתי אלף פעם, אבל הפעם אני מתכוונת באמת:
ממחר אני מתחילה בשיטת החמש דקות

חסרונות השיטה- צריך לשבת מחוץ לדלת ולשמוע את הילדה בוכה, צועקת, מתייפחת, מייבבת, מתחננת, נוזלת.
בנוסף צריך לשמוע כל הזמן קול בתוך הראש שאומר שגם הרבה אחרי שהיא כבר תשכח- אני לא אשכח איך נתתי לה לבכות. הקול הזה גם גורס שלמרות שהיא תשכח- משהו (חוסר בטחון/ פחד/ אמונה מופחתת באמא שלה) ישאר שם תמיד.
וגם- מורט עצבים לחכות שיעברו כבר החמש דקות ואפשר יהיה להכנס סופסוף ולהתחבק, ופשוט קורע לב לשמוע את הבת שלי ככה
יתרונות השיטה- אנא עארף?

כייצד הופסקו הנסיונות בעבר:
"אמא, רזצ'וק בכה" (הילדה משתמשת בנשק הסודי- היא אינטליגנטית ובאותו זמן גם חמודה-קצח. היא נותנת לי ליהנות מהספק שאולי בעצם אני לא ידעתי מה מצבה שם בפנים)
"אמא, בואי" (תחינה ובכי בניגון פולני ידוע)
"קקי-פיפי-מים-בואי-בואי-בואי-בואי-בואי-בואי" (סאבטקסט: אמא, הילדה שלך תעשה הכול, תגיד הכול, רק בואי כבר! אני לבד, חושך, אני עצובה, לא לימדת אותי איך עושים את זה ועכשיו את זורקת אותי פה לבד? בואי-בואי-בואי-בואי-בואי-בואי)

20.2.11

רשימת החטאים

אולי במקום רשימת חטאים נעשה רשימת לבטים מעגליים

הנקה: האם ועד מתי
בעבר הרחוק כולם ינקו. כלומר כולן הניקו, ומי שלא הניקה- העסיקה מינקת
בעבר היותר קרוב מדענים אמריקנים הודיעו שהמדע הצליח לייצר פורמולה שמכילה מלא דברים טובים שחלב-אם פשוט לא מכיל, ורופאים מערביים יעצו לאמהות שלא להניק. שלא לומר נזפו בתוכחה במי שהניקה, ופרטו לה על מיתרי האשמה. משהו בסגנון "איך את לא מתביישת שלא לתת לילד שלך את הטוב ביותר"
ואמהות אכולות אשמה סבלו מגודש ומתחושה שמשהו פה לא בסדר, אבל עירבבו פורמולה במים למען עתיד ילדיהן
ואז הגיע עבר קצת יותר קרוב, שבו התברר שבכל מני מדינות עולם שלישי המים מזוהמים, כלומר הפורמולה הורגת תינוקות
ואז הגיע עכשיו. הקהיליה המדעית משבחת את חלב האם, ורופאים נוזפים באמהות שלא רוצות להניק. משהו בסגנון "איך את מתביישת שלא לתת לילד שלך את הטוב ביותר"
ובאמת, איך את לא מתביישת!?
איך את לא מתביישת לעשות חישובים קטנוניים ואנוכיים כמו
אמא מניקה מתעוררת כמה פעמים בכל לילה, ושותפיה למיטה (בת זוג, בן זוג, זר מסתורי)- לא
אמא מניקה רק חושבת על לצאת מהבית ליותר משלוש שעות, ומבינה שהיא תהיה גוש כואב ונוזל, פיזית ונפשית. אז היא נשארת בבית, כבולה לילד
אמא מניקה מפסיקה להניק ומגלה שהחזה שלה הצטמק, התרכך, ושואף למטה
היה שווה

היציאה מהבית: האם ומתי
כשהייתי בהריון סיפרתי לכל העולם שאני אשאר בבית סמסטר אחד, ואז אחזור ללימודים, כי אני פשוט יודעת שאם אשאר בבית- אטפס על הקירות, וגם אצטער על כך בעתיד
ככל שהתקרב תאריך השיבה ללימודים גברו הלבטים, ועכשיו (אחרי שני סמסטרים) הלבטים עדיין איתי
היה לי כל כך כיף בבית
כל כך מימשתי את עצמי דרך האימהות, והרגשתי משמעותית, ולמדתי וגדלתי ובגרתי- אפילו השתניתי לטובה!
ובאמת שלא רציתי לחזור ללימודים, רק קול בתוך ראשי אמר לי שאם לא אשוב עכשיו- לא אגמור את התואר לפני החזרה לארץ
וחשוב מכך- אם לא אשוב ללימודים עכשיו, מה יהיה על הדימוי העצמי שלי כשרז תגדל ולא תצטרך אותי?
והחשוב ביותר- אם לא אשוב ללימודים, איך אלמד את רז להיות אשה עצמאית, להאמין שהיא יכולה להיות מה שהיא רוצה, ושאשה לא חייבת רק לגדל ילדים, אם בכלל?
ומצד שני- אולי להאמין שאשה יכולה להיות מה שהיא רוצה כולל גם את זה שבעצם אשה בכלל לא מוכרחה קריירה. אולי זה סוג של פמיניזם הפוך על הפוך לבחור להשאר בבית ולממש את האמהות שלי, ליהנות ממנה, ולהכיר את הילדים שלי מקרוב
?
אז חזרתי ללימודים, והסמסטר הראשון היה סיוט
גם הסמסטר השני היה סיוט
הסמסטר הנוכחי (אחרון) בינתיים בסדר, אבל עם פוטנציאל להפוך לסיוט
היה שווה

שינה
ילדים לא ישנים
כלומר, בשלושה החודשים הראשונים הם לא עושים שום דבר חוץ מלישון, ואת אומרת לעצמך- לא מבינה על מה כולם דיברו. אני ישנה, אני קוראת, הבית נקי ומסודר, אני יוצאת לבית קפה עם חברות, חזרתי לרוץ, השלתי את משמני ההריון בלי קושי, אני עושה סקס- אני אמא קולית ורגועה
ואז הילדה מפסיקה לישון
ואז את קוראת את הספר של הלוחשת, שמתארת משהו נורא דומה למה שקורה אצלך, ואת שואלת את עצמך אם היא היתה משמיצה אותך (כמו את שאר האמהות בספר), או רק יורקת עליך והולכת לדרכה
את מנסה לכמה רגעים את שיטת פרבר, ואז את שיטת הלוחשת, ואז את שיטת החמש דקות, ואז את מרימה ומניחה, ואז פתאום הילדה נרדמת ואת מבינה שעלית על השיטה!!
את בדרך לכתוב רב מכר על שינה, אבל זה מחזיק שבוע ושוב היא לא נרדמת. אז שוב פרבר, ושוב חמש דקות, ושגרת שינה, וחלב חם, ואת בוכה ברגעים היחידים שיש לך לבד (כלומר כשאת בשירותים, מניקה), ופתאום את מבינה שבכל התמונות את נראית בת שישים
ואת כל כך אשמה
כי אם את נותנת לילדה לבכות את מרגישה שהיא מושכת בכל הכוח בחבל הטבור, ואיזו מן אמא רעה נותנת לילדה חסרת אונים לחוות פחד מוות מצמית ולא באה, ואולי את לא קשובה, ואולי היא תהיה חרדתית, ואולי בעצם יש משהו בחיתול, ואולי משהו בקשר ביניכן לא יהיה מושלם כי היא חווה עכשיו נטישה
אבל אז את באה ומנחמת, והילדה נרדמת בידיים שלך, ואת חושבת שאיזו מן אמא נוראית לא מלמדת את הילדה שלה להרדם לבד, להיות עצמאית, להרגיע את עצמה, ואולי היא תהיה חרדתית, ואולי ירביצו לה בגן כי הרגלת אותה שאת פותרת לה את כל הבעיות
באופן כללי- ככל שתכירי מהר יותר בכך שאת אמא רעה בכל אחד מהתרחישים- כך ייטב לך
למרות שגם אחרי שתכירי בכך עדיין לא תשני 
הגננת טוענת שבגן הילדה מרדימה את עצמה.  אני, לעומת זאת, עדיין נראית בת שישים בכל התמונות.
היה שווה


עוד החלטות גורליות המביאות לדכאון מעגלי


לאיזה גן לשלוח- זה שממש יקר, ויש צעצועי עץ, ויש אידיאולוגיה סדורה, ויש ניוזלטר, או זה שבמחיר שפוי וממש ליד הבית, ויש חצר ומקבלים ארוחה, אבל הוא של חב"ד
אוכל אורגני- תותים ואוכמניות אלו פירות שפשוט מלאים בכימיקלים וזה פשע לקנות לא אורגני, אבל הם כל כך קטנטנים שהילדה מחסלת אותם תוך שנייה, וזה פשיטת רגל לקנות אורגני. אבל זה הבריאות של הילדה! אבל זה או תותים אורגנים או לשלם שכר דירה
מה לעשות כשהילדה ישנה- זמן הוא משאב חמקמק ומתכלה, אז מה עושים כשהוא נופל לידיך? צריך לקרוא חומר לשיעור, צריך לכתוב דואלים, צריך להתקשר לארץ (חברים, משפחה, לברר מה עם ההרשמה לתואר שני), אבל
אפשר גם לקרוא ספר, או לעשות סקס, או לנמנם, או
אופס... הילדה התעוררה. והבלוג הזה הוא מה שעשיתי בזמן שהיא ישנה
היה שווה

סודות גלויים

את עומדת להפוך לאמא

את קוראת כל ספר הדרכה/ מאמר בעיתון/ בלוג בנושא, את אפילו מקשיבה לשיחות של אמהות ברכבת

נדמה לך שכבר אין דבר שאת לא יודעת, כולל איך תטפלי בכאב אוזניים שמקורו בכלל בבקיעתן של שיניים טוחנות

את כבר לא טועה לחשוב שהילדה שלך תישן בלילה (שמעת שכולם משקרים בעניין הזה, ואת מבטיחה לעצמך שפשוט תודי שהילדה שלך לא ישנה), ואת בסדר עם זה שהבית יהיה מלוכלך, ושהילדה תאכל מהרצפה

ובכל זאת את מופתעת כמה חודשים אחרי שהפכת לאם גאה

? ממה את מופתעת

אף אחד לא סיפר לך הבושה ועל האשמה


עם כל הדיבורים על אושר, ועל מחסור גדול בשעות שינה, ועל אוזניים ושיניים ואושר מהמם, פשוט שכחו להזכיר שאת כל הזמן לבד, בתחושה שכולן עושות בקלות איזה קסם ואצלך הקסם לא עובד

את מתביישת לשאול. או שאת מתביישת שיש לך ספקות. או שאת מתביישת באשמה. או שפשוט אין לך את מי לשאול


אז הנה: להיות אמא זה בראש ובראשונה אשמה

ואחרי האשמה יש גם בושה

ואז אשמה

אי אפשר להפטר מהאשמה, אבל אפשר להכיר בה

תגידי: אני אמא רעה

ועכשיו תגידי: אני האמא הכי טובה שאני יודעת, ובכל זאת יום אחד הילדה שלי תשב על ספת הפסיכולוגית ותמנה את רשימת החטאים שלי

"ברשימה שלה יהיו דברים אחרים לגמרי מאלו שבפוסט "רשימת החטאים