2.7.13

שיערות ברגליים

כבר שש שנים שאני לא מורידה שיער מגופי
ביני לבין עצמי אני מרגישה שאני עושה משהו חשוב לטובת הבנות שלי- הן גדלות בלי האשליה שגוף של אישה הוא חלק. הן גם גדלות ליד אמא שלא עוסקת בהסרה/ הבהרה/ דיבור על שיערות ברגליים או בכל מקום אחר.
כלומר, הן גם תופסות (לפחות כרגע) את עניין השיערות בתור טבעי לחלוטין (והוא אכן כזה...), וגם רואות דוגמה חיה לכך שאפשר לחיות עם שיערות בשלום (כי, בואו נודה בזה, יגיע היום שבו הן תראינה שלא כולן כמו אמא)

זו כמובן לא חוכמה גדולה, כי הבכורה כמעט בת ארבע והקטנה כמעט בת שנה;
במלים אחרות- כרגע, אמא שלהן היא הסלבריטי הכי גדולה בחיים שלהן, וכל מה שהיא עושה הוא הרבה יותר טוב ממה שכל אדם אחר ביקום יכול לעשות
וזה נכון, אבל מתישהו בקרוב הן תשכחנה את האמת הזו

היום באתי לאסוף את הבכורה מחצר הגן שלה, ושתי ילדות גדולות קידמו את פני בצחקוקים, ואמרו "הנה אבא של רז".
בעלת התעוזה הרבה יותר מביניהן (במקרה הבת של הגננת) הסבירה לי "את כמו אישה, אבל יש לך שיערות כמו של אבא"
בהתחלה התעלמתי. אספתי את רז, ונכנסנו לנעול סנדלים
הבנות באו אחרינו, הנועזת שוב אמרה משהו על השיערות
אני: לכולם יש שיערות ברגליים. לכל האנשים. אתן יכולות לשאול את האמהות שלכן אם גם להן צומחות. אין אנשים מבוגרים שאין להם שיערות על הגוף, וגם לכן יהיו כשתגדלו
נועזת פחות (בחדוות גילוי): גם לי יש! הנה!
רז (בשמחה): וגם לי!!
אני: אז הנה, לכולנו יש שיערות ברגליים
הולכות
נועזת לנועזת פחות: בואי נסתכל אם יש לה תחתונים!

כשסיפרתי לבן זוגי על התקרית, הוא אמר שזו היתה התמודדות יפה
בעיני זו היתה יותר מהתמודדות- היום התחלתי להעביר את המסר שלי הלאה.

אין תגובות:

פרסום תגובה