פמיניזם על גב הילדות?!

רז עוד לא בת ארבע, ומור עוד לא בת שנה, אבל עולה בדמיוני שיחה עם אחת מהן בתחילת גיל ההתבגרות

היא: אמא, למה את לא מגלחת את הרגליים/ את בית השחי?

אני: כי זה לא חשוב לי, ולא נוח לי

היא: אבל אמא, זה מביך אותי, וגם מגעיל/ מסריח/ תעשי את זה למעני

אני: לו הייתי מבקשת ממך שתסתובבי עם אבטיח על הראש כי זה חשוב לי- היית אומרת שזה יעיק עליך, ואידיוטי בעיניך, ושזה הגוף שלך? אז בעיני להוריד שיערות זה כמו אבטיח על הראש

היא: אבל צוחקים עלי בגלל זה בבית הספר!

וכאן השיחה מסתיימת.

או שהיא לא מסתיימת.

אולי כאן אני מספרת לה שכשהייתי ילדה, היו לי מלא חוגים (כל יום חוג!), ואחד מהם היה כינור; פעמיים בשבוע חציתי את כל המושב עם הכינור ביד, בדרך לתחנת האוטובוס וממנה (לא כבד כמו אבטיח על הראש, אבל צחקו עלי מספיק גם עם כינור). 

ולמרות זאת לא הפסקתי לנגן בכינור

כן הפסקתי כשלא רציתי יותר (בסביבות גיל 16, אבל זה כבר דיון אחר)

ולמה לא הפסקתי למרות הלעג? 
כל מני סיבות:

1. היה לי אופי חזק - ככה נולדתי. לא נפגעתי מהלעג, וגם לא הפסקתי להיות חברה של הלועגים.

2. ידעתי שאין לי שום בעיה למצוא חברים אחרים תוך שנייה, ומצבי החברתי לא היה תלוי בדעתם של בני המושב עלי (בגלל שהייתי במלא חוגים מחוץ למושב- היו לי חברים מחוץ למושב. חלק מהם אפילו ניגנו בכינור!).

3. אמא שלי אמרה לי מיום שנולדתי, שאני הילדה הכי חכמה בכיתה, וגם הכי מוכשרת. רק מאוחר יותר גיליתי שאני יהירה- בתור ילדה פשוט האמנתי לאמא שלי (תודה אמא!!)

4. כי באמת רציתי לנגן.

אז אולי לבנות שלי יהיה (יש?) אופי חזק, והן תוכלנה להתמודד עם תגובות טפשיות. או אולי תהיה עוד איזו אמא כזו למישהי בכיתה. או אולי עד שהנושא יעלה, כבר יהיה להן מספיק אמון באמא, או בעצמן, או שיקרה נס והן תוכלנה להבין ששיערות על רגליים של אישה זה כמו שיערות על רגליים של גבר- משהו שהטבע עושה. לא מלוכלך, לא מושך חרקים, סתם משהו שצומח והחברה עושה ממנו עניין כשהוא על אישה, אבל לא כשהוא על גבר.

ומצד שני- הבת שלי אומרת "אין לי חברים בגללך" ואני לא עוזרת לה?

אני מוכנה לשלם את המחירים של המהפיכה הפמיניסטית שלי, אבל האם אני מוכנה שהבנות שלי תשלמנה אותם?

ומהצד הראשון שוב- אם הבת שלי תהיה ילדה דחויה- זה באמת משנה אם אני אוריד שיערות או לא?