התחלתי את הפוסט הזה כעשר פעמים, ובכל אחת מהן כתבתי שורת פתיחה שאומרת כמה שהילדות שלי נהדרות, אבל.
ואז הבנתי- הבלוג הזה נפתח כדי לחצוב דרך ענן המיסטיפיקציה והגלוריפיקציה מנהרה לעבר שפיות. מנהרה שבה מותר להגיד שאימהות היא לא מה שמוכרים לכולנו כל הזמן.
כלומר, הקלישאות נכונות רוב הזמן, אבל לא צריך להגיד אותן אפילו מרוב שהן שחוקות, ונכונות, וקלישאות.
מה שכן צריך להגיד הוא שאמהות היא עבודה קשה, לפעמים משעממת, רוב הזמן ללא הכרה וללא תגמול, והדבר היחיד שאני מקבלת בתמורה לאמהות הוא ידיעה ברורה וחד משמעית: אני אמא רעה.
לפעמים את הידיעה הזו מלווה תסמונת הלב הנכמר או, כפי שבן זוגי ואני מכנים אותה, "רכ-לבסקי".
דוגמאות לדברים שעושים רכלבסקי:
- לפעמים לוקח נצח להשכיב את רז (עוד מעט בת 4) לישון
בערב-לילה שכזה היא הולכת עשרות פעמים לשירותים, ובכל זאת עושה פיפי גם במיטה; היא מבקשת לשתות; לאכול; חיבוק; שאשב לידה; שאביא לה עוד בובה ועוד חיה ועוד תינוק (לא מבקשת את כולם יחד, אלא כל אחד בנפרד); מספרת אלפי סיפורים נטולי פואנטה לכל אחת ואחד מחיות המחמד/ הבובות/ התינוקות שלה; שוב פיפי; חיבוק; לשתות.
בדרך כלל אני מתחילה מדיבור סובלני, מסבירה שאין יותר בקשות, שאמא בזמן מבוגרים, ושהיא צריכה ללכת לישון. עוברת לדיבור פחות סבלני. עוברת לדיבור קצר רוח. נוזפת
בדרך כלל אחרי שאני שואגת היא פשוט הולכת לישון
ואז:
רכלבסקי!!
הילדה שלי הלכה לישון עם צעקות.
מה היא בסך הכול רצתה- קצת תשומת לב מאמא שלה?
איך אני יכולה להזניח את הילדה שלי ככה, בשביל (משהו אידיוטי כמו כתיבת בלוג שעוקב אחרי שופטים שמקילים בעונשם של עברייני מין; או לימודי כימיה; או תשובה לדואל של חבר טוב מעבר לים; או לפנק את עצמי בטלפון לחבר/ה טוב/ה; או לקרוא עיתון)?
ואז אני גם חושבת האם זה משתקף אחר כך בהתנהגות שלה בגן; ואולי בגלל זה היא לפעמים עושה פיפי במיטה- כי אמא שלה לא מתייחסת אליה יפה, ואפילו שואגת עליה; ואולי היא תהיה חסרת ביטחון בגלל זה; ולא יהיו לה חברים
- לפעמים יוצא לי לראות אותה בסביבתה הטבעית (כלומר בחברת הילדים בגן), מבלי שהיא יודעת שאני מסתכלת.
בימים כאלו אני נוכחת לדעת שהילדה שלי חוטפת לאחרים צעצועים; משביתה חברה טובה באמירה מתנשאת; אומרת למישהי על הבוקר "אני בכלל לא חברה שלך" וההיא נפגעת; מקבלת ממישהי בגן "אני בכלל לא חברה שלך" ונפגעת;
אני מגיעה למסקנה שהילדה שלי עדיין מאוד ילדותית- היא פגיעה, קשה לה לחלוק, היא לא תמיד מבינה שהילדים האחרים לא איתה ולא מתעניינים במה שמעניין אותה לעשות או להגיד; אין לה מושג שהיא הרבה יותר נמוכה משאר הילדים
רכלבסקי!!
איך הילדים האלו יכולים לא לאהוב את הילדה המתוקה שלי? איך?
ומה יהיה אם לא יהיו לה חברים? ואם היא תהיה זו שכולם מנדים? ואם היא לא תלמד להיות חברה טובה ונדיבה, או לעולם לא תדע להיות "נכונה מבחינה חברתית", ותמיד תנסה לעניין את האחרים במשהו מוזר ולא מושך, ובסוף תעמוד בצד ותשחק לבד??
מה אני אעשה אם לילדה שלי יהיה גורל חברתי עגום?
ואז אני מזכירה לעצמי שהילדה בת ארבע (עוד לא). שהיא כאריזמטית מאוד. שהיא אינטליגנטית מאוד. שהיא מלאת ביטחון עצמי. שלפעמים היא בצד הכואב, ולפעמים במכאיב.
אני מזכירה לעצמי שיש לה בית תומך ואוהב, ולא נורא שאמא שלה שואגת עליה מדי פעם- יש לה גם אבא.
ואז אני הולכת לחדר הילדות, מסתכלת על הבנות שלי ישנות, ומרגישה כמו הקלישאה הכי גדולה בעולם.
רק רציתי לומר שאני מוצאת את עצמי חוזרת לכאן לא מעט מאז שהפכתי לאמא (4 חודשים זה נחשב כבר?), בעיקר כדי להוכיח לעצמי שיש הורות ואמהות אחרת.
השבמחקנראה לי שאמהות מתייסרות הרבה, גם כשהן מתנהלות בפחות מודעות ואקטיביסטיות ממך. ונראה לי גם שזו כנראה המשמעות של להיות אמא בעידן המודרני.
ויש לי עוד הרבה להגיד, אבל אסיים כאן בינתיים. כ״אנונימי״ ולא כ״אנונימית״, אפילו בבלוג שלך.
הי אנונימית,
מחקתודה רבה שאת קוראת! וברור שארבעה חודשים זה נחשב... מן הסתם התחלת להרגיש אמא כבר לפני הלידה...
מאוד אשמח לשמוע את דעותיך השונות- זו בעצם היתה המטרה כשהתחלתי לכתוב בלוג אמהות
ובעניין "אנונימי"- שלחת אותי לחפש איך לשנות את זה! תודה!