‏הצגת רשומות עם תוויות הבניה חברתית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הבניה חברתית. הצג את כל הרשומות

22.2.15

אמא, למה את לא שמחה שהראו לנו את הפסטיגל?

בכל גן שאליו רשמתי את הילדות אי פעם, הבטיחו ש"אצלנו אין טלויזיה"
בכל הגנים עד כה ועוד איך היתה טלויזיה.
עד כה ראתה הבכורה את הסרט המלא "בת הים הקטנה", את ההמשכון (ידעת שיש כזה?!), וכמה סרטים שהיא כינתה "לא חינוכיים" כי "הם היו אלימים".
אם ילדה בת חמש וחצי יודעת לזהות אלימות כשהיא רואה אותה (אפילו אם זה סרט מצוייר על חיות)- למה המבוגרות שמקבלות כסף בשביל לחנך ילדות לא יודעות?
על השאלה הזו אין לי תשובה, אבל השאלה של רז "למה את לא אוהבת את הפסטיגל" דוקא יש.
מצאתי את עצמי מסבירה לרז את הסאבטקסט- את המסרים על הילדה היפה הזקוקה להצלה או לעיצה ("נסיכה" גנרית), והילד החזק שהוא תמיד אביר, כבאי, מפקד ובכל מקרה- פועל, בעל תושייה ואומץ, ומחשבה חופשית ויצירתית.
הסברתי לה שכשהילדים והילדות בגן רואות את הסרטים האלו, הן מרגישות שכדאי להן להיות כמו בסרט, ולכן הבנות מרגישות שכדאי להן להיות נסיכות, והבנים מרגישים שהם רוצים ויכולים להיות המון דברים.
סיפרתי לה שכשהייתי בגן, ילד קטן ממני אמר לי שהבנות הן יפות והבנים הם גיבורים (השמטתי את העובדה שזה היה אחרי שהוא קיבל ממני סטירה).
דיברנו על זה שרז היא מנהיגה טבעית- שהיא יכולה להנהיג את הילדות בגן במשחקים ובמעשים. דיברנו על זה שיש לה הרבה חלומות (כרגע היא מתכננת להיות רופאה מנתחת במשטרה, וגם רקדנית מקצועית), ושבאף אחד מהחלומות האלו היא לא יושבת ומחכה שמישהו יעשה בשבילה משהו.
דיברתי איתה על זה שבעוד שהיא יודעת שהיא יכולה לעשות המון דברים, יש אנשים שבאמת מאמינים שבנות יכולות פחות. אמרתי לה שאני יודעת שאני לא צריכה להסביר לה שהיא יכולה לעשות כל דבר שעולה על דעתה, אבל שחשוב לי שגם הבנים שאיתה בגן ידעו שהבנות לא יושבות ומחכות לנסיך, אלא עושות.
שאלתי אותה איזה משחקי דמיון היא אוהבת לשחק בגן, והסתבר שהיא אוהבת להיות הנסיכה. היא הנסיכה שאומרת לנסיך מה הוא צריך לעשות, מביימת את חבורת הבנים בדרכם להסתער על הארמון (ולהציל אותה), לפעמים מצטרפת אליהם כי הם לא מספיק אמיצים, ולפעמים משנה את ההרפתקאה באמצע.

נדמה לי שיהיה בסדר!

11.12.14

ואת לא חושבת שזה גורם להן נזק?

לפני שהייתי אמא, הייתי בנאדם מה-זה מעניין;
באמת- למדתי מלא דברים, היו לי חברימות, הייתי חלק מתנועות שניסו לשנות את העולם, הקמתי מועדון קריאה, עשיתי מלא ספורט, טיילתי- חייתי!
ועכשיו- גם.
אני עדיין לומדת, יש לי כמה חברימות, עדיין חברה בתנועות שמשנות את העולם, עדיין קוראת, עדיין עושה ספורט, עדיין חיה (תודה ששאלת)
אבל משום מה, עכשיו זה מפתיע אנשים. חבר ללימודים שאל ברצינות תהומית אם העובדה שיומיים בשבוע לא אני אוספת את הילדות, אלא בן זוגי לא גורמת להן נזק לדעתי. הוא לא היה היחיד (וגם לא הראשון), למרות שהאחרים התנסחו יותר בזהירות.
למה נזק? כי ידוע שילדות זקוקות לאמא שלהן. מדי יום. שתהיה בבית. שתהיה הבית.

לקח לי רגע להבין מה הוא שואל.

לא. אני לא עושה לילדות נזק.
נפתח בזה שהילדות מקבלות את אבא שלהן כמטפל עיקרי שאוסף, משחק, מקשיב, מקלח, קורא, משכיב, ומתעצבן- לפחות פעמיים בשבוע. הקשר שלהן עם אבא הוא לא הפסד, אלא חתיכת הישג. הילדות רואות מודל גבריות שמחובר למשפחה ולבית; הילדות מדברות עם אבא, משחקות איתו, מחבקות אותו, אוהבות אותו ומתעצבנות עליו, מכירות אותו, סומכות עליו, ומבינות שיש לפחות שני מודלים אפשריים להורות.
הילדות גם מקבלות מודל זוגיות שבו יש שני אנשים שנמצאים גם בבית וגם מחוצה לו. אין בן זוג שיוצא החוצה ובת זוג שנשארת בפנים.
במודל הזה אין אחד שיותר חשוב מהשנייה; אין אחד שהזמן שלו חשוב מאוד ואחת שהזמן שלה לא חשוב; אין אחד עם סמכות (כי יש לו "מקצוע") ואחת שמאיימת שתספר לאבא (כי היא "בסך הכול עקרת בית" שלא מכירה את העולם*); ובעיקר- יש כאן שותפות בין שני אנשים שעוזרים אחד לשני לצמוח ולהתפתח.
ומכאן נובע גם הרווח השלישי- מודל הנשיות
הילדות שלי רואות אישה מעניינת. אישה שיש לה חברותים ותחומי עניין; אישה שנוסעת לאוניברסיטה; באופניים; שעושה אייקידו; שהולכת להפגנה; שקוראת וכותבת; הילדות שלי רואות אישה שלא תמיד יש לה זמן לעשות כלים כי היא עסוקה, ושלפעמים חייבת לצאת מוקדם כדי לא לאחר.
הילדות שלי לומדות ממני ומבן זוגי (שיחיה שנים ארוכות לצד זוגתו הנוכחית, אמן!) שהן חשובות לשנינו. הן לומדות שהאהבה של אבא אינה פחותה מזו של אמא. הן גם לומדות שאם יום אחד מישהי מהן תחליט להיות בזוגיות עם גבר- היא לא חייבת לוותר על עצמיותה ועל עצמאותה; ואם הזוגיות הזו תכלול גם ילדותים- היא לא תצטרך לוותר על צמיחה והתפתחות אישיות.

האם אני מרגישה אשמה? בודאי. אבל כנראה שהייתי מרגישה אותה גם לו הייתי אוספת עוד פעמיים בשבוע.

* אין כאן שום כוונה להגיד שמי שבוחרת להיות בת הזוג הביתית היא לא חשובה, או שהיא לא מכירה את העולם, או שמי שתמיד עושה כלים היא חסרת כל ערך. רק שחלוקת התפקידים המגדרית הקלאסית היא לא מודל מחייב, ושלפעמים נגזרים ממנה- שלא בצדק- ערכים שגויים לגבי מי חשוב יותר.

9.9.14

היות אישה במרחב הציבורי

כאמא לבנות, אני מרגישה שיש לי אחריות לשנות את העולם, ולא רק לבקר אותו.
יש פעמים שאני אומרת לעצמי שזה אפשרי, ויש חודשים כמו החודש הזה.

לפני חודש נרצחה דפנה בר ציון על ידי מי שהוגדר בכל מני דיווחים חדשותיים כ"בן זוגה", ובעצם היה בן זוגה לשעבר. כלומר העיתונים הדגישו את הקשר ביניהם (שכאילו מכשיר אלימות כלפיה תחת הכותרת "אהבה"), בעוד שהקשר ביניהם הסתיים מבחינתה, ונותרה רק האלימות (שממילא אפיינה את הקשר גם כשעוד התקיים).
דפנה חיה בנפרד מהרוצח, שממנו ביקשה להתגרש, ואף הגישה תלונה נגדו במשטרה לאחר שאיים על חייה. לרוצח הוצא צו הרחקה, ולדפנה הוצע להכנס למקלט לנשים מוכות. היא סירבה.
לפני שבוע נרצחה אביטל רוקח, על ידי הגבר שממנו ניסתה להתגרש, ושחיה בנפרד ממנו בשלוש השנים שקדמו לרצח. היא הגישה נגדו תלונות רבות, רובן על אלימות. יממה לאחר שנעצר בשל איומים לרצוח אותה, שוחרר הרוצח ממעצר, בדיל שנסגר בין המשטרה לסניגור שלו. גם נגדו היה צו הרחקה.
כבר ביום השחרור שלו הופיע הרוצח בביתה, הצמיד סכין לגרונה, והראה לה גרזן שבו איים לשחוט אותה. היא וילדיה הגיעו לתחנת המשטרה בהיסטריה, וביקשו שיכלאו אותו. כמו לדפנה, גם לאביטל הוצע להתחבא במקלט לנשים מוכות; כמו דפנה, גם היא סירבה.
הדיווחים החדשותיים על רציחתה של אביטל רוויים בהאשמות כלפיה- הוצע לה להכנס למקלט לנשים מוכות והיא סירבה; מה פתאום היא הלכה לביתו; היא יכלה להזעיק משטרה ביום הרצח "ובחרה שלא לעשות זאת" (תגובת המשטרה).
גם הטוקבקים לכתבות רוויים בהאשמות: "איך היא לא ראתה"; "מה היא עשתה אצלו בבית? משחקים באש?"; וכמובן "מדוע לא הלכה למקלט לנשים מוכות?"
מבלי להכנס לדינמיקה של אלימות במשפחה, האם יתכן שכל המגיבות והמגיבים שכתבו תגובות שכאלו באמת ובתמים חשבו שהאישה היא זו שצריכה לעזוב את עבודתה, את ביתה, את מקורות התמיכה שלה (משפחה, מעגל חברתי), ולהיות כלואה לפרק זמן לא ידוע, במקום שגבר שמאיים ברצח ייכלא?
האם גורמים במשטרה באמת לא מודעים לקיומה של העבירה "איום ברצח" בספר החוקים?

ובין הרצח של דפנה לרצח של אביטל, קראתי את הידיעה הזו, שמספרת על תלונה לפיה דייני בית הדין הרבני אילצו אישה שביקשה להתגרש מגבר שהיכה אותה, להפגש עם הגבר- כתנאי לגט!
בגוף הידיעה מופיע המשפט הזה: "מהתלונה אף עולה חשד כי מדובר בתופעה, ולא במקרה בודד". 
אחריו, מופיע גם המשפט הזה: "לאחרונה נמצאה תלונה אחרת מוצדקת, נגד הרכב דיינים כמעט זהה. באותה תלונה נקבע כי ההרכב סירב לקבל עדות מפי נשים".
ניסוח הידיעה מרמז שגם "אנחנו הנאורים" (כלומר עיתון הארץ, שבעצם פרסום הידיעה מצהיר על סלידתו מהמעשה) לא מסוגלים לראות את תרבות האונס בה אנחנו שקועות עד צואר. הגבר המכה הוא "הבעל", על אף שמדובר בהליכי גירושין (ונניח לרגע לטענה שגם אישה נשואה אינה רכושו של הגבר לו נישאה); האלימות של הגבר כלפי אביטל מתוארת כ"סכסוך אישי"; וגולת הכותרת היא שהידיעה כלל אינה עוסקת בשוביניזם הבוטה ובחוסר הרגישות לטראומה של היות אישה מוכה, שמובילים שלושה גברים להכריח אישה להפגש עם גבר שהכה אותה - כתנאי למתן אישור להפרד ממנו. הידיעה גם לא עוסקת בהשלכות של השוביניזם הזה על כל ההחלטות השונות שהם נתנו לאורך השנים בתיקי הגירושין והאלימות במשפחה ששמעו. לא, לא. הידיעה עוסקת בכך שההחלטה המטורפת הזו ניתנה כתוצאה מלחץ של עסקנים.
והנה המשוואה שמצייר לנו עיתון "הארץ" הנאור:
השפעת העסקנים על הדיינים = תופעה פסולה;
מתן מנדט לדיינים שוביניסטיים לפסוק במאות תיקים שבהם נשמעות טענות של נשים נגד גברים מכים או מתעללים = אין לנו בעיה עם זה בכלל

אבל, אני יכולה להגיד לעצמי, כך נראים בתי הדין הרבניים; ברור שהדיינים שם שוביניסטיים, וההלכות הדתיות הן שוביניסטיות! לכן צריך לא להתחתן ברבנות, כי אצלנו (החילוניים) הכל הרבה יותר טוב!
ואז בא החודש הזה, ולוקח ממני גם את התקווה הזו. כי אם נשיא בית המשפט המחוזי, יצחק כהן, מואשם בעבירות מין בנערות ובילדות, באמת אבדה תקוות-ה-נו.
בידיעה הזו יש התייחסות לשאלה האם חלה או לא התיישנות על פשעי המין שבהם מואשם נשיא ביה"מש; כאילו כאשר שמו של כהן עולה כמועמד לכהן בבית המשפט העליון, (או בשבתו כשופט בתיק כלשהו) באמת משנה אם חלפו שנתיים, או שבע, או עשרים מיום שפגע מינית (אם פגע מינית) בילד/ה או בנער/ה או באיש/ה.
בהנחה שהחשדות נכונים (וכמובן שעדיין קיים סיכוי שלא)- האם זה באמת משנה מתי הוא ביצע את המעשים?
האם יתכן שגבר שאנס ישאיר את נשמתו המתועבת מחוץ לאולם הדיונים? 
אם יתבררו החשדות כנכונים, צריך יהיה לחזור אחורה, ולבחון בעין חדשה את פסקי הדין שנתן השופט כהן לאורך השנים. האם הקל בענשיהם של עברייני מין? האם זיכה נאשמים בעילות מופרכות? האם הפגין זלזול או אי אמון כלפי מתלוננות על פגיעה מינית? האם הפך החלטות בעניינם של פדופילים, אנסים ושאר חלאות כשדן בעירעוריהם? האם הקל את עונשיהם?
וכמובן, השאלה המפחידה מכל: כמה חלאות יושבים מדי יום בבתי המשפט, ומגנים על עבריינים, כי מציאות חייהם (מציאות שבה הם מנצלים, אונסים, פוגעים, תוקפים, משפילים ומבודדים את קרבנותיהם)- דומה לזו של הנאשם?
האם לא ראוי לברר את התלונות אפילו אם חלה התיישנות? האם זיכוי של השופט כהן במקרה הספציפי יסיר את החשש שעלולים להיות שופטים אשר ברגעים אלו ממש מנצלים את כוחם ואת סמכותם?

ובין לבין, סרטון (שבינתיים כבר הוסר מהרשת), שמראה שני גברים (אחד פועל והשני מצלם) שרקחו והוציאו אל הפועל תכנית: "להעניש" נשים שהחצאית שלהן קצרה מדי. קצרה מדי בעיני מי? בעיני מי שחשוב (רמז: לא זו שמחליטה ללבוש את החצאית...). תכנית פשוטה, בסך הכל. אחד מצלם מרחוק, השני ניגש לאישה, מרים לה את החצאית, מושך לה בתחתונים, מוציא מהכיס אזיקון, ואוזק אותה לגדר שלידה היא עומדת.
אחר כך הקושר הולך, והצלם ממשיך לצלם את האישה מנסה להשתחרר, בוכה, ולבסוף מוצאת פתרון- פושטת או גוזרת את התחתונים והולכת בחצאית קצרה ללא תחתונים. יש שם גם שלב בסרט שבו הוא קושר מישהי לספסל, ואז מתקרב אליה עם המפשעה שלו ומחזיק לה את הראש. שם הסרט נעצר (ברוך השם...).
מצחיק, לא? זה לפחות מה שחשבו המגיבים והמגיבות בפייסבוק- מגיע לה, לשרמוטה! שתלמד לא ללכת בחצאית קצרה!
בסרטון נראית תגובתה ההמומה של האישה שלה עושים את זה: ההשפלה שבהרמת החצאית; השוק מהאלימות שמופעלת עליה, והנסיון שלה להתנגד; חוסר ההתייחסות של קושר התחתונים לעובדה שמולו ניצבת אישה (שהיא סוג של אדם...); והתגובות... הו, התגובות... 
הצפייה בסרטון הזה גרמה לי לתגובות פיסיות קשות. ממש רציתי להכות ולראות דם!
לראשונה בחיי הרגשתי שלהיות אישה = להיות חסרת אונים.

וכדי למקם את כל הידיעות העצובות האלו בזמן שבו התרחשו, איך אפשר בלי פתיחת שנת הלימודים; הזמן הזה שבו מערכת החינוך עוד לא התחילה ללמד את הבנים והבנות שום דבר, אבל כבר מחנכת אותם.
בבתי ספר ברחבי הארץ פורסמו תקנונים שמפרטים את קוד הלבוש המותר והאסור בבית הספר.
ומה מתברר? בלא מעט בתי ספר, לבנות אסור מכנסיים קצרים, ולבנים מותר.
למה?
למה לבנות אסור מה שמותר לבנים?
תמי דינס ניסחה זאת יפה בפייסבוק: "אני קוראת סטטוסים של ילדות שבתי הספר שלהם אוסרים עליהן, רק עליהן ולא על הבנים, לבוא במכנסיים קצרים. אתם יודעים מה הן שומעות כשאתם אומרים להן לא לבוא במכנסיים קצרים? הן שומעות שהן מין. שהמהות שלהן זה מין. הן לא רוצות להיות מין, הן רוצות להיות אדם. חלקן כל כך ירצו להיות אדם, שהן ימנעו מכל סממן "של בת", ילבשו חולצות גדולות ואף פעם לא חצאיות, וישנאו צבע ורוד, בתקווה שזה מה שיגרום להן להיחשב לאדם. הן יבוזו לבנות הורודות האלה עם הבגדים החמודים. אבל זה לא יעזור להן. הן עדיין יחשבו למין, פשוט למין פגום. ואז הן יפכו לנשים צעירות מאוד וירצו תשומת לב וסימני חיבה יותר מכל דבר אחר. וזה יהיה אך טבעי לחשוב שהן יוכלו להשיג את זה באמצעות מין. הרי זה מה שלימדתם אותן. שהן מין."

מה בעצם ההבדל בין בית הספר שמגביל את הלבוש של התלמידות לבין הגברים שאוזקים אישה לגדר או לספסל בעזרת התחתונים שלה?
רק רמת האלימות. במהות, שניהם עושים מעשה "חינוכי" שבו הם מגדירים את רוחב הפסיעה שמותר לאישה; את רמת הבחירה שיש לה לגבי הלבוש שלה ולגבי הגוף שלה.
שניהם אומרים לאישה שהיא אשמה אם יקרה לה משהו, ולכן (למען בטחונה!) היא צריכה להתלבש איך שאומרים לה, ולא איך שבא לה.
הם גם אומרים לה שהאופן שבו בנים מסתכלים עליה, והמסר שהם מבינים מהלבוש שלה חשובים יותר מהאופן שבו היא תופסת את עצמה; איך שהיא נראית בעיני גברים חשוב מאיך שהיא רואה את עצמה.

בתור אמא לבנות, אני מרגישה תסכול; חוסר אונים; צער; כעס; השפלה; ייאוש;
אני מנסה להראות לילדות שלי מודל של אישה חזקה, עם דיעות, תחומי עניין, חברות וחברים, ידע וכשרונות.
אבל יום אחד יתברר להן שעשיתי להן שירות גרוע, כי אישה היא לא מה שאני מלמדת אותן.
אני חיה בעולם שבו אישה היא לא ממש אדם.
מותר לאיים עליה ברצח, ומותר גם לרצוח אותה; מותר להרים לה את החצאית ולקשור אותה (מותר בעיקר אם זה מצחיק איזה גבר, אבל גם סתם כאקט חינוכי); מותר להכות אותה; מותר להשפיל אותה; אין כל חשיבות לפחדים שלה; המהות שלה היא ריצוי מאוויים של מישהו אחר, ולכן היא צריכה לשמוח אם מחמיאים לה (והנה פוסט מצויין של נגה כהן בעניין הזה), ואם זה לא נעים לה- מי שואל אותה בכלל? שרמוטה. ואם היא מכוערת- אין לה זכות קיום.

בימים כאלו אני שמחה שהילדות ישנות אצל סבתא...

13.8.14

למי אכפת מה חושב ילד בן ארבע?

הילדות אוהבות להשאר לישון אצל סבא וסבתא פעם בשבוע
חסידי אומות העולם שכמותם, פעם בשבוע אוספים מהגן, מבלים עם הנכדות את אחר הצהריים (בעיקר סבתא), מאכילה, מקלחת, קוראת ומפנקת, משכיבה, ולמחרת סבא מביא לגן.
אלא מה, הבכורה מתגעגעת הביתה.
כלומר, היא בהחלט רוצה להשאר אצל סבתא; היא מבטיחה כל שבוע שהפעם לא תעשה בעיות כשתגיע השעה ללכת למיטה, אבל (מתברר ש)כל פעם מחדש- היא בוכה, מבקשת את אבאמא, רוצה להתקשר בהיתה, ואפילו מבקשת שייקחו אותה הביתה.

היום הבנות החליטו להשאר אצל סבתא, לאחר שכבר ישנו שם אתמול. זה היה הרעיון של הבכורה (בת חמש), ואז שאלתי את דעתה של הצעירה (בת שנתיים), שהחליטה להשאר גם.
ואז נכנסה חברה של סבא וסבתא.
לאחר שבירכה אותנו בברכה הצ'כית הידועה "לבנות האלו אין בית?!" (ברכה שבאופן מסורתי נאמרת בצעקה), היא שמעה אותי מוודאת עם הבכורה שהיא אכן רוצה להישאר, וצחקה "למי אכפת מה חושב ילד בן ארבע!"
אני אמרתי "לי", ובינתיים הבת שלי נעלבה
כשראתה האורחת את העלבון והזעם של בת החמש, ניסתה לפייס אותה: "אבל את כזאתי חתיכה!"
מעניין שכשהיא דיברה על דיעות, היא אמרה "ילד בן ארבע"; לעומת זאת, כשדיברה על מראה חיצוני, פתאום היא נזכרה שמדובר בבת.

בדמיון שלי, יצאו מנחירי סילוני קיטור, ובעודי גורסת את האישה תחת רגלי הדרקונית המסוקסות וארוכות הציפרניים שלי צרחתי עליה "שלא תעזי להתקרב לילדה שלי!"
במציאות אמרתי לה בשקט "כרגע אמרת לילדה שלי שהדיעה שלה לא חשובה, אבל המראה שלה כן. אמרת לה "תהיי יפה ותשתקי". בזאת גמרת לחנך את הילדה שלי".

טוב, גם זה היה בדמיון.

במציאות אמרתי לה שאני מחשיבה את הדיעה של הבת שלי מאוד, ושאני חושבת שזה חשוב לה לדעת שדעתה מוערכת. אמרתי לה שאני בטוחה שאת הביטחון בכך שהדיעה שלה חשובה היא צריכה לפתח עכשיו - ולא בגיל 12 - לעומת המסר שכל מה שחשוב אצלה זה היופי - שאותו אני מעדיפה שהיא לא תלמד לעולם.
השיחה הלא נעימה נמשכה (האורחת העבירה ביקורת על החינוך של בנותי, ובמשתמע על החינוך שקיבלתי אני. בין השאר היא אמרה שמהחינוך שאני קיבלתי לא יצא שום דבר פוזיטיבי...)

הילדה נרגעה בשלב מסויים, ונשארה עם אחותה לישון אצל סבתא.
אני ביליתי את כל הנסיעה הביתה במחשבה על מה היה אילו; מה יכלתי להגיד; מה הייתי צריכה להגיד; מה שווה יותר- היערה המעליבה של אורחת, או העובדה שאמא התווכחה איתה.

17.7.14

צמריקו / לזלי הלקוסקי

http://www.kinbooks.co.il/page_9667

סינופסיס: "לצמריקו היו היום קצת בעיות עם העדר" אמרה אמאאא. "מה קרה?" שאל אבאאא.
כך נפתח כל פרק בתלאותיו המצחיקות של צמריקו.
צמריקו אינו הולך עם העדר. הוא משתולל עם הכלבים, מגדל את הצמר שלו פרא, סורק, טווה, צובע ואורג לעצמו את הצמר בעודו על גופו, ובאופן כללי- נהנה מהחיים.
הוא לא מבין את דאגתם של אבא ואמא, שכל ערב - מרוב דאגה - מורטים לעצמם את הצמר. רק סבא מבין את צמריקו, ומנסה ללא הועיל להרגיע את אבא ואמא במנטרה "אין מה לדאוג".
בסוף, אמא ואבא לוקחים את צמריקו לשיחה, שבה הם מבהירים לו שכבשים הולכים תמיד עם העדר, ושמעתה והלאה: "תשאר עם העדר כמו כולם.
תגזוז את הצמר כמו כולם.
תסרוק את הצמר כמו כולם.
תטוה את הצמר כמו כולם.
תצבע את הצמר כמו כולם.
תארוג את הצמר כמו כולם."
צמריקו מבין לראשונה מאז התודענו אליו שהוא לא יוכל יותר להיות שונה. והפעם הוא זה שנשאר ער כל הלילה.
האם צמריקו האינדיבידואליסט יצטרף אל העדר?

ביקורת: צמריקו מצליח למצוא את הפתרון היחיד שבאמת מתאים לו, ושיכול להשאיר אותו בקבוצה מבלי לוותר על המחשבה המקורית ועל היצירתיות שלו: הוא ישאר נאמן לעצמו אם במקום להיות יצירתי מחוץ לעדר- יוליך את העדר אחריו במשחקיו הסקרניים.
צמריקו הוא דמות שובת לב. הוא מעורר צחוק וחיבה, וממש קשה לחכות לגלות מה השגעון הבא שהמציא. 
האיורים מקסימים, מצחיקים מאוד, ומעצבים היטב את צמריקו השונה, את שאר כבשי העדר (שלא ניתן להבחין ביניהם), את אבאאא ואמאאא הדואגים, ואת סבאאא- שכנראה גם שונה בדרכו (הוא כחול, לובש ווסט, ועושה יוגה).
הספר מתאר היטב את התסכול של ההורים, שדואגים לילדם. הם מנסים כל טיעון בספר ("אבל כבשים לא סורקים את הצמר שלהם בעצמם!", "אתה נראה כל כך שונה!", "אבל טויה לא אמורה להיות כיף!", "אבל זה לא מה שלימדו אותך"!, אף אחד לא שמע על דבר כזה!"), אבל צמריקו מגיב על כל הטיעונים האלו בהתלהבות: "אני יודע, נכון שזה נפלא?"
כלומר, הילד לא שובר את המוסכמות כדי להרגיז- הוא עושה זאת משום שהוא באמת ובתמים מסתקרן, חוקר, ונהנה להיות כפי שהוא.
בהתאמה מושלמת למשנתו של ד"ר חיים גינות (הספר "איך לדבר כך שילדים יקשיבו, איך להקשיב כך שילדים ידברו" מאת פרבר ומייזליש הוא קלאסיקה *הכרחית* בעיני), צמריקו מוכיח שההתנהגות שלו אינה נגד הוריו (או נגד העדר)- אלא בעד עצמו. ומשום שכך- אין סיבה להלחם בו.
ואולם, הספר אינו נגמר שם. הוריו של צמריקו, שהפגינו דאגה כנה מכך שהוא שונה, נחשפים כמי שגם אהבו את הייחודיות של בנם ("עכשיו כולם נראים כמו צמריקו ומתנהגים כמו צמריקו", אמרה אמאאא. "אני יודע" אמר אבאאא. "איך נזהה אותו עכשיו?")
בעמוד האחרון מתברר שסבא צדק לאורך כל הדרך: "אין מה לדאוג", אמר סבאאא.

סיכום: עדיין אין לך את הספר בבית?!

21.6.14

מארי קירי שגילתה את הקרניים החזקות בעולם / תמי שם-טוב

http://www.hasifria.org.il/heb/books/book/?Id=2443177

סינופסיס: סיפור חייה של מארי קירי, שנולדה בפולין, עברה לצרפת, היתה האישה הראשונה שלמדה (וסיימה בהצטיינות!) פיסיקה ב"סורבון", גילתה את הפולוניום והרדיום, היתה האישה הראשונה שזכתה בנובל בפיסיקה, היתה הראשונה מכל זוכי הנובל שזכתה בו שוב, ועוד בתחום שונה (בפעם השנייה בכימיה), גידלה שתי בנות שאחת מהן זכתה בעצמה בנובל בכימיה, בשביל לסייע לצרפת במלח"ע I המציאה ניידות רנטגן שאותן הביאה - עם ביתה איירין - לחזית ולימדה את צוותי השדה להשתמש בהן, ומתה בגיל 67 ממחלה שהתפתחה בשל חשיפתה לרדיום (במחקרה) ולקרני רנטגן (במלח"ע I).

ביקורת: הספר מרתק, מלא בעובדות מעניינות (לרוע המזל, מחיפושי גוגל עולה שכמה מהן עשויות להיות לא מדוייקות), ואפילו מרגש! 
בנוסף, יש הדגשה של העובדה שקירי לא זכתה ללמוד באוניברסיטה בארצה בשל היותה אישה, שאפילו בסורבון היתה האישה הראשונה שסיימה את לימודי הפיסיקה (ועוד בהצטיינות!), ושהיתה האישה הראשונה לזכות בנובל. הספר מדגיש לא רק את נחישותה של קירי, אלא את המלחמה חסרת הסיכוי שניהלה כל חייה כנגד הדיעה הקדומה שנשים אינן צריכות (ואינן יכולות?) ללמוד מדע.
אלא מה?
בעוד שהטקסט מספר את הסיפור המורכב הזה, האיורים מספרים סיפור שונה לחלוטין.
המאיירת אלינה גורבן יצרה סיפור מקביל, שבו יש בעיקר בנים, וקירי עצמה נראית ברוב האיורים כנסיכה-הזקוקה-למושיע:
- בפנימייה בבית משפחתה של מארי שלושה בנים שקועים בלימוד בעוד שלושה בנים ובת אחת משחקים על השטיח (מארי, הבת השנייה באיור, מביטה בעניין בבנים הלומדים);
- באוניברסיטה המעופפת שלושה בנים לומדים בעוד מארי מביטה מהחלון;
- מארי מביטה בהערצה בפייר במעבדתם המשותפת;
- מארי הצנומה שרועה על האדמה לאחר שנפלה מאופניה (אולי בגלל מגפיה הגבוהים, או אולי החולצה שלה הדוקה כל כך שאינה יכולה לנשום?) ופייר, על אופניו, מושיט לה יד;
- מארי נראית אובדת עיצות כשהיא טומנת ידיה בפצלת העטרן (בכל אתר קוראים למחצב הזה בשם אחר, אך בשום מקום לא פצלת עטרן...), בעוד שפייר נראה סקרן ומהורהר;
- מארי שוכבת במיטה סתורת שיער ועצובה (או מודאגת?) בעוד פייר רוכן מעליה, אוחז בידיה הפצועות, ומביט בהן בדאגה גברית;
- פייר ושתי הבנות קוראים יחד בעיתון בעוד מארי החולה יושבת על קצה המיטה וניכר שהביאה להם את ארוחת הבוקר (בעיתון ידיעה על זכיית הזוג- יחד עם בקארל- בנובל); 
- מארי הבוכייה מתאבלת מול תמונתו של פייר לאחר מותו; 
אמנם יש גם איורים בספר בהם קירי נראית נחושה, למדנית, או סקרנית, אך לא כאשר יש בסביבתה (כלומר איתה באיור) עוד גבר.
בנוסף, מתוך 25 האיורים בהם מופיעה מארי, בחמישה (חמישה!! זה חמישית!) היא נמצאת במיטה ולבושה כותונות. לשם השוואה, פייר נמצא במיטה בשניים מהאיורים בהם הוא מופיע, ובספר מאותה הסדרה על חייו של דארוין, יש רק איור אחד שלו במיטה.
בנוסף, יש באיורים שתי תמות: האחת- קירי בשמלה אדומה, והשנייה- זוג יונים (לבנה ואפורה)
תמת השמלה האדומה של קירי היא רעיון מעולה המבוצע באופן טפשי. ראשית, זו כל הזמן אותה שמלה. שנית, השמלה האדומה שם רק חלק מהזמן, ודוקא כאשר השמלה האדומה היתה עשויה לעזור- היא נעלמת! (באיור המתאר את אבלה של קירי ביום מותו של פייר (היא בת 39) שיערה שחור ופרוע והיא לובשת כתונת לבנה, ובעמוד הבא- פרס הנובל השני שלה (היא בת 44)- שיערה לבן ואסוף בקפידה והיא לובשת שמלה אדומה. אילו לבשה את השמלה האדומה גם באיור בעמוד הקודם לא היינו צריכות לתהות מיהי הזקנה המצויירת מרחוק בעמוד המתאר את הזכייה...
כל עוד שיערה של מארי שחור, היא נראית רזה, מושכת מאוד, ובעלת עיניים ענקיות על פי מסורת נסיכות דיסני. ואולם, לאחר מותו של פייר- ועם קבלת הנובל השני שלה- היא הופכת לזקנה נרגנת ולבנת שיער, עיניה מצומצמות, והיא לבושה כדודה. (זאת על אף שבמציאות, שנה לפני זכייתה השנייה ניהלה רומן שערורייתי עם מדען נשוי, והמון זועם צבא על ביתה כמיטב מסורת הצהובונים). מזל שבעמוד האחרון היא שוב מצויירת בשמלה האדומה!
תמת היונים פשוט מיותרת, משום שלא ברור את מי מייצגות היונים, אם בכלל

סיכום: הטקסט טוב. הוא נוגע ללב, והמאמץ לספר סיפור שבו אישה נאבקת כנגד דיעה קדומה ומנצחת בנוק אאוט ראוי לציון. זה הפך לספר האהוב על בתי עוד בטרם הסתיימה הקריאה הראשונה.
ואולם, האיורים מספרים סיפור שונה, שמתנגש בטקסט בדיוק במקום בו קירי ניצחה. במקום מדענית נחושה וסקרנית, האיורים מציגים אותה כאישה המביטה בגברים מהצד, מלמטה, או מעמדה מוחלשת (חולה)
חבל!

אגב: על אף שני פרסי הנובל שלה ועזרתה הרבה (גם הכספית!) למאמץ הצרפתי במלח"ע I, מארי קירי לא התקבלה מעולם לאקדמייה הצרפתית למדעים, ולא קיבלה עיטור כלשהו מצרפת עד לאחר שזכתה לכיבודים בארה"ב ובפולין (כשהעיטור הוצע לה לבסוף- היא דחתה אותו). ביתה איב רמזה שהיה זה משום שנאת זרים (מארי נולדה בפולין, כזכור)
אגב שני: קירי לא היתה רק הראשונה לזכות בשני פרסי נובל, אלא הראשונה לזכות בשני פרסי נובל בשני תחומים שונים (השני שעשה זאת היה לינוס פאולינג).
אגב אחרון: ביתה הבכורה של מארי - אירן - זכתה אף היא בנובל בכימיה יחד עם בן זוגה. אירן לא החליפה את שם משפחתה בשמו של בן זוגה, אלא השניים הוסיפו זה את שמה של זו, ושניהם נקראו קירי-ז'וליו. בתה השנייה של מארי - איב - לא זכתה בנובל, ואולם בן זוגה כיהן כמנהל יונצ"ף כשארגון זה זכה בנובל בשנת 1965.

24.4.14

כייצד ללמד את בתי לקרוא

כמו כל אמא עילאית ומתנשאת, גם אני מגדלת ילדה שהיא גאונה באופן אובייקטיבי
וגם אצלי, העובדה שרז מתעניינת באותיות ובמלים מתורגמת באופן מיידי לאשמה על שלא התחלתי כבר ללמד אותה לקרוא.
אז ביקרתי בחנויות ספרים, ובחנתי את ההיצע בתחום לימוד הקריאה
האופציה הכי פחות דידקטית (כלומר, שלא מאלצת לקשור את רז לכסא ולהכריח אותה לסבול עד שתלמד לקרוא) היא "ספרוני" מאת צביה וילנסקי, שיצא לאחרונה במהדורה מחודשת
מדובר בחלוקה ל-6 תנועות (A E I O U והתנועה הנוספת: שווא), כשלכל תנועה 16 ספרונים, בכל אחד סיפורון קצרצר, שמורכב ממלים שיש בהן רק את התנועה שאותה לומדת (ואת התנועות שכבר נלמדו)
אין דבר הגיוני מזה, ולכן כמעט רכשתי את הערכה (שהיא גם זולה באופן מפתיע) כבר מספר רב של פעמים
למה כמעט?
כי בעוד שהצורה הגיונית וחכמה, התוכן- אללי (או, במילות הספר, וי וי, צרה רבה!)
לסיפורים בספרוני מספר תמות מרכזיות:
1. בנים שונים עושים דברים רבים הראויים לשבח ולפרס
2. בנים עושים באופן כללי, ובין מעשיהם- בנייה, צביעה, גינון לרוב, והצלה של בנות, ונקבות מעולם החי ומבובות הבית
3. בנות חסרות ישע הזקוקות להצלה (ועל כן קוראות "וי וי, צרה רבה!")- הן מיוצגות על ידי בנות, אך גם על ידי כל נקבות עולם החי ובובות הבית
4. אמא מחכה בבית ונותנת אוכל, וכמוה בנות מטפלות בחיות ובצעצועים, מאכילות, מערסלות, שרות דואגות ואוהבות. בנוסף, כל עולם הטבע מלא בזכרים. אם יש בסיפור נקבה- מיד תטפל בגוריה
5. אבא בצבא, הצבא בא, כל הכבוד לטייסים האמיצים

בנוסף, I היא תנועה המצטרפת מאוחר, ועל כן בתחילה נותני המתנות הם אבא וסבא. מעולה, נכון? אבל מהרגע שהחיריק נלמד, אמא היא הדמות המבוגרת הבלעדית. לאן נעלם אבא? כנראה לצבא... 
(סבא, אגב, לא נעלם. הוא הלך ליער, מצא פטרייה, והביא אותה לסבתא שתכין לו מרק טעים. מיד לאחר מכן חלתה סבתא, ונכדתה הביאה לה סל)

וכעת, עומדות בפני שתי אפשרויות:
האפשרות הראשונה: לשנות את הסיפורים. בחלק מהסיפורים בהם נדרשת נוכחות הורית לאחר שנלמד החיריק- להחליף את אמא באבא או סבא. בנוסף, בחלק מהסיפורים בהם יש טיפול בחיה מסכנה- לשים בן במקום בת, ובחלק מהסיפורים בהם יש ילד פעלתן- ללהק פנימה את רז.
זה דורש מאמץ, וגם מעכב את הזמן שבו אוכל לעשות שימוש בספרונים עד שיהיה לי זמן לערוך אותם (כלומר לסביבות הזמן שבו רז תספר לבת שלה שפעם היה דבר כזה צבא)
האפשרות השנייה היא שבזמן שאני מלמדת את רז לקרוא- אלמד אותה באמת לקרוא.
לשאול אותה אילו דברים עושות הילדות בסיפור. האם הן חזקות ואמיצות? האם ילדות הן חזקות ואמיצות? האם היא חזקה ואמיצה?
לשאול אותה מי מציל את מי. האם יכול להיות גם להיפך?
לשאול אותה מי חסר/ה בסיפור, ולאן היא חושבת שאבא/ סבא נעלמו
לשאול אותה האם ככה זה גם בבית שלנו- האם רק אמא נותנת אוכל? האם רק אבא מתקן דברים?

אין לי זמן לעריכה גרפית- אני חייבת להתחיל ללמד את הבת שלי לקרוא, לפני שהעולם יילמד אותה!

21.4.14

עושה לי חיים קלים

- למה אין לכם טלויזיה? 
- כי אני לא חושבת שזה צריך להיות הדיפולט. אני רואה אנשים וילדים שכל הזמן צופים בלי שום סינון, והייתי מעדיפה יותר בחירה
- אה, אז את סתם עושה לעצמך חיים קלים. כל הסיפור הוא חינוך! לחנך את הילדים לצפות במידה
- כן, את צודקת. נורא קל לי...

והנה מה שהייתי צריכה להגיד לה:
1. נכון. אני עושה לעצמי חיים קלים. אני אומרת על כל כך הרבה דברים "לא" במהלך היום, ושומרת על כל כך הרבה כללים: רק ממתק אחד; לא להכות; לשבת בלי לקום במהלך האוכל; צרחות הן לא צורת תקשורת; עכשיו צריך לקום; עכשיו צריך לישון; גם היום לא נלך לישון בלי להתקלח; את חייבת לצחצח שיניים; אספי מה שפיזרת; אפשר בבקשה על משהו אחד לא לריב עם הילדות?
2. אם הכל מתמצה, בסופו של דבר, בחינוך להרגלים, אז לבנות שלי יש אפשרויות שהן רגילות לבחור מהן כשמגיעים רגעי הפנאי והבחירה. טלויזיה אינה אחת האפשרויות האלו. הן יכולות לשחק בבובות, להביט בספר (אמא רעה שכמותי, אף אחת מהן עדיין לא קוראת בעצמה...), לשחק אחת עם השנייה, ללכת (איתי) לגן שעשועים, להציק לאמא, להרוס את הבית, לשתות גואש, או לבקש ללכת לסבתא. לצפות בטלויזיה לא מצוי ברדאר שלהן. אני מאוד מקוה שכשהן תגענה לגיל ולשלב שבו הן תדענה להפעיל בעצמן את המחשב ולחפש בעצמן סרטונים או משחקים שהן רוצות- כבר יהיו להן כמה הרגלים אחרים לגבי פנאי. (אולי בגלל זה לא לימדתי את הבכורה לקרוא עדיין?)
3. לא נכון. נורא קשה לי. כשאני צריכה לעשות משהו, או כשסתם אין לי כוח ו/או השראה, אין לי את האפשרות לשים את הילדות מול משהו. אני צריכה להיות נוכחת שם ולהעסיק אותן, או לעזור להן להעסיק את עצמן.

ועוד משהו: האם בחירה באפשרות הנוחה או הקלה יותר היא בהכרח בחירה פחות טובה?
האם האמהות צריכה להיות כל הזמן קרב סיזיפי במעלה תלול?
האם הבחירה במשהו שנוח לי יותר (למשל לחיות בלי טלויזיה) היא לא ראויה, רק משום שהיא נוחה לי?

אבל את כל זה לא אמרתי. אמרתי רק "כן, את צודקת". וזה היה הרבה יותר קל...

4.2.14

פוסט עתידני: אמא רעה באמת

"אני מרחמת על הבנות שלך"
"מסכן בעלך"
(תגובות אמיתיות מדף הפייסבוק שלי)

רעות גלבלום היתה אמא רעה באמת.
היא התאכזרה אל בנותיה, וכפתה עליהן ילדות עשוקה, ללא אושר וללא הנאה.
רוע הלב של רעות נבע (ברובו) מפמיניזם רדיקלי בו לקתה עם הולדת ביתה הבכורה; פמיניזם שבגינו שיוועה לעולם בו לבנות ולנשים ייוחסו תכונות אופי, בנוסף ליופי, חן, פאסיביות, צניעות, ויכולת הולדה. אשר על כן, מיעטה לומר לבנותיה שהן יפות, וכך גזרה עליהן חיים של בידוד חברתי, דימוי עצמי נמוך, ודישדוש במי האפסיים של הכיעור הנשי.
רעות גלבלום סברה (בטעות) שילדות אינן צריכות להוות מושאי תשוקה מינית, ולכן סירבה לרכוש עבור בנותיה (או לקבל עבורן במתנה) בגדים שעליהם ציורים של ילדות או נשים בתנוחות פתייניות/ במבטים מגרים/ בבגדים מינימליים או סקסיים, או כל ציור של ילדה או אישה שלה פרופורציות-גוף שמתרחשות רק בפחות מ-5% מהאוכלוסייה.
ואולם, לא די לרעות בהתעללות זו, והיא מיעטה להלביש לבנותיה בגדים וורודים. תחת זאת, היא השפילה אותן מדי יום ורמסה את זכויותיהן על ידי הלבשתן בבגדים בצבע תכלת, כחול, סגול, ירוק, צהוב וכתום (כתום!!).
גם בתחום הכיתוב על הבגדים קיפחה רעות את בנותיה, והתנגדה לבגדים (מכל מקור שהוא) המרמזים כי ילדות או נשים הן נחותות, טפשות או שטחיות ("too cute for math", "אבא תביא הרבה כסף- אמא ואני יוצאות לשופינג" ונכסי צאן ברזל שכאלו נעדרו כליל ממדף הבגדים של בנותיה המסכנות).

רשעותה של רעות נחשפת ביתר שאת כאשר מביטיים בשלל הצעצועים שפסלה רעות על הסף- בובות בעלות מבנה גוף שאינו קיים במציאות, ערימות צעצועים או משחקים בהם מפשיטות, מלבישות, מתאפרות או מתקשטות, וכן וורודים, מרעישין-על-בטריות, פלסטיקים ודומיהם.
בנותיה של רעות, שסבלו ללא הרף מהצקותיה של אימן המופרעת, היו עשויות להתנחם בסרטים, או בטלויזיה, אלא שהמכשפה המתועבת סירבה להכניס טלויזיה לביתה, ופסלה כל סרט או סדרה שבהם הופיעו דמויות של ילדות כמפותחות מבחינה פיסית/ סקסיות/ פתייניות/ טפשות/ שטחיות/ פאסיביות או סתם נעדרו מן המסך.
אשר על כן, נאלצו אותן אומללות לצפות רק בסרטוני טבע, בדורה, ובשידורים של פרפר נחמד- הגרסה המקורית.

בהיותה מטורפת עד לאין שיעור, התעקשה אותה אם רעה לקרוא עד תומו כל ספר ילדות בטרם רכשה אותו (וגם ספרים שנתקבלו כמתנות!), ופסלה את רובם.
שוד ושבר, ספרים בהם הופיעה ילדה פאסיבית/ סקסית/ טיפשה/ חובבת אופנה; ספרים מהם נעדרו בנות לחלוטין; ספרים שלהם מסר שוביניסטי, גזעני או קונפורמי (אפילו אם עסקו רק בחיות!) נפסלו על הסף בידי אותה מרשעת.

בצר לה, לאחר שהבינה שלא תוכל להמשיך במעשיה הקיצוניים ללא סנקציה חברתית משמעותית, עברה אותה אם רעה להטפה חסרת מעצורים; היא נהגה לשאול את ביתה הבכורה שאלות קנטרניות ומיותרות כגון: "יש בנות בספר הזה?"; "למה אין לבת הטוחן שם?"; "היית מסכימה להתחתן עם נסיך שכלא אותך באסם שלושה לילות והכריח אותך לטוות קש לזהב?"; ואפילו "לדעתך מותר לנסיך לנשק אישה ישנה בלי לבקש ממנה רשות?"
בכך כפתה על בנותיה את דיעותיה הקיצוניות, דבר ש(אליבא דאשת חינוך בכירה) ימנע לבטח מילדתה התמימה להסתגל לחברה.
אכן, אם רעה.

ואולם (כצפוי?), מעשיה השליליים של אותה משוקצת לא השתרעו רק במרחב האימהות!
אדרבא, פשעיה נגד האנושות (ונגד בן זוגה, במיוחד) רחבים ועמוקים היו, וחמורים שבעתיים מאכזריותה האימהית.
סירובה של רעות גלבלום להפוך את גופה לחפץ נאה (כלומר, ראוי למבטים של גברים ולהטרדה מינית מצידם) יצר נזק אמיתי לראייתם של רבים, אשר נתקלו בתמימותם בשיער גוף שלא הוסר, כאשר לבשה אותה מרשעת מכנסיים קצרים ו/או גופייה!
השתוללות זו לא פסקה, אפילו לאחר שהוזהרה בידי אותה אשת חינוך בכירה שלדבר זה במיוחד השפעות פסיכולוגיות חמורות על ביתה.

הפשעים החמורים המופיעים במסמך מצמרר זה נכתבו בלשון עבר, זאת על אף שהמכשפה לא חדלה מהם, וגם לא הלכה לעולמה (במהרה, בימינו, ואמרו אמן!)- נהפוך הוא.
לכשבגרו, ובשל הדומיננטיות המזעזעת של אימן בגידול המסכנות (שטוב יותר היה להן לו היו יתומות מאם), הפכו הילדות לפמינאציות ראדיקליות.
נדמה להן שלאישה שמורה הזכות לסרב לקיים יחסים עם גבר כשהיא לובשת מיני (או כשהיא עירומה); שמותר לה להחליט בעצמה האם היא בכלל מעוניינת ללדת ילדותים; יתכן שהן בכלל לסביות (שכן בילדותן נכחו בחתונה של שני גברים!)
אכן, מגיע לה לאותה אם רעה שלא יהיו לה נכדים זכרים!

בתמונה: ילדות שמרחמים עליהן בפייסבוק.

12.8.13

הפיל שרצה להיות הכי/ פאול קור


סינופסיס: בעדר הפילים האפורים חי פיל שהיה לא מאושר, כי לא רצה להיות אפור- אלא צבעוני. הוא מצא ציפור שתעזור לו להגשים את חלומו, היא אספה צבעים מכל היער, צבעה אותו באופן מהמם (זה באמת עמוד מהמם בספר!), אבל. עדר הפילים לא מקבל את הפיל שבחר להיות שונה, ולאחר קיתונות של לעג ובוז (והסבר על כך שכדאי לו להיות אפור כמו כולם), הפיל מחליט לוותר על הצבעים ולהיות אפור. בספר גם עמוד שנראה כמראה, כדי שהילדה הקוראת בספר תוכל להווכח במו עיניה שגם היא בעצם די אפרורית.

ביקורת: באמת צריך לכתוב את זה?! ממש קשה להאמין שיש מי שמשלמות בעצמן על הספר, ועוד קוראות אותו באזני הילדות שלהן. אפשר לדרוך להן על החלומות בצורה יותר בוטה?! ומה פתאום הפכו את הביזיון הזה להצגה, ומה פתאום זה רץ בגני ילדים?! 
המסר - הכי טוב לוותר על הביטוי העצמי שלך כדי להיות חלק מהעדר - הוא לא רק מרגיז, הוא גם מסוכן.
וזה לא שהפיל מבין שהצבעים לא מתאימים לו, או מוותר על חלום הצבעים בעבור חלום אחר (כלומר, יש לו מוטיבציה פנימית כלשהי)- צוחקים עליו ואומרים לו שעדיף לו להיות כמו כולם. כלומר, לחץ חברתי, ותו לא.

סיכום: לוותר, לוותר, לוותר. אם רכשת- לכי להחליף. אם קיבלת במתנה- להחליף. אם אי אפשר להחליף- לזרוק למחזור נייר.
באופן אישי, אני נמנעת משליחת הבת שלי לקייטנה מחר, כי ההצגה תגיע לקייטנה. ביזיון וחוסר הפעלת שיקול דעת מצד מנהלת הקייטנה.

7.7.13

אחת מתוך אחת

זה לא "טרנדי" לספר על ההטרדה- זה טרנדי להטריד, להתקיף, לאנוס.
אנחנו חיות בחברה שבה מלמדים נשים איך לא להיאנס (מה אסור ללבוש, לאן אסור ללכת לבד, איזה סוג של דיבור לא ראוי לאישה/ מסוכן לה, וכו'), במקום ללמד גברים שאסור לאנוס.
אנחנו רואים בהתנהגות אלימה של בנים כלפי בנות "חיזור", וכך מטמיעים גם אצל בנים וגם אצל בנות תפיסה שגויה ומסוכנת שאומרת שאלימות היא חלק ממהלך תקין של תקשורת בין בנים ובנות (גברים ונשים) ומעודדת ילדות (ומאוחר יותר נשים) להבליג על התנהגות כזו, או אפילו לתפוס אותה כמחמיאה ורצויה.
לספר את הסיפורים הוא לא מהלך טרנדי. זה מהלך חינוכי.
אני, רעות גלבלום, אישה חזקה ועצמאית, נחשבת לדעתנית מאין כמוני, עברתי דברים כאלו. זה יכול לקרות לי, וזה יכול לקרות לכל אחת אחרת, כי זו לא אשמתי ולא נבע ממשהו שעשיתי/ לבשתי/ אמרתי.
זה נבע מכך שהייתי, ואני עדיין, אישה. 
כל אחת ואחד מאיתנו נושאת בחובה לחנך את ילדינו אחרת; ללמד אותם ואותן שילדה ואישה יכולה ללכת ברחוב, גם בערב, לבושה במה שנוח לה, וזו לא הזמנה לאף אחד להעיר לה, לאיים עליה, להטריד אותה, או לגעת בה.

בכיתה ב' או ג' הייתי לבד בבית. הטלפון צלצל ועניתי. על הקו היה גבר שבמסווה של סקר הוביל אותי לשיחה על מין. הוא אמר לי איפה היה נוגע בי ואיפה אני הייתי נוגעת בו לו היינו יחד באמבטיה.
כשאמא שלי חזרה הביתה היא מאוד הופתעה לגלות שאני מדברת בטלפון, וכשהיא שאלה עם מי אני מדברת ועל מה, הגבר ניתק, ואני התביישתי כל כך שאמרתי לה שזו היתה טעות במספר.

בכיתה ז', ישנו אצל חברה טובה מהמושב. זה כנראה היה חורף, אחרת קשה להסביר את השמיכה שכיסתה אותה, אותי, ועוד בן שהיה שם. צפינו בסרט כלשהו, והבן ניסה לשים את היד שלי על המפשעה שלו. הזזתי אותה. עברו 20 שניות והוא ניסה שוב. הזזתי אותה. עברו עוד 20 שניות. הזזתי אותה וקמתי. ישבתי על הספה עם שמיכה משלי, ולא סיפרתי לאף אחד דבר.

בטיול השנתי בכתה ז' הנהג השמיע קלטת עם שירים שהצחיקו אותו ואת הבנים בשכבה- פנינים כגון "יין מחזק ת'זין", אבל גם דברים יותר בוטים, על מה עושה הגבר אם האישה מתנגדת כך או אחרת (אם היא אומרת ___ עשה X, הכול בחרוזים, ברמות משתנות של אגרסיביות). בדיעבד קשה לי להבין איך המחנכת שלנו לא הפסיקה את הזוועה.

בטיול השנתי בכתה ט' המדריך היה צעיר ו"מגניב" ודיבר איתנו על מוסיקה, ועל צבא, ועל כל מני דברים שמעניינים מתבגרים. אחרי ארוחת הערב הוא גם בא לדיסקו, והזמין אותי לצאת לדבר איתו. בחוץ הוא החמיא לי על הקרחת, ואמר לי שאני ממש סקסית, ושאני מזכירה לו את יעל לוי. כששאלתי מה הקשר ביני ובין יעל לוי הוא אמר שהוא היה בהופעה שלה, ושהיא כל כך נטפה סקס שגם גברים וגם נשים היו מהופנטים והזילו עליה ריר.


בשנת השירות יצאתי עם בחור שאהבתי וחברים שלו למסיבה. אחרי המסיבה כל מי שהיה לו רשיון היה שתוי מכדי לנהוג (לי לא היה רשיון וגם לא הייתי שתויה). ישנו על הרצפה אצל אחד החבר'ה. הוא ניסה למשש אותי. לא הסכמתי. הוא ניסה שוב. עברתי לחדר של אחותו, שלא היתה בבית. הוא בא לשם אחרי, וניסה שוב. אמרתי לו שיפסיק. הוא קרא לי זונה וגם שטוחה והלך בכעס. לא סיפרתי לאף אחד.

בשנת השירות לימדתי אנגלית בחטיבת ביניים. הכתה שלי הורכבה מכל התלמידים שעפו מכל שיעורי האנגלית בשכבה (במלים אחרות- אלו שבכתה ז' עדיין לא ידעו את ה- ABC ונהגו להתפרע בשיעורים). כבת 18 חדורת ערכים (ע"ע שנת שירות...) הצעתי לתלמידים שלי גם שיעורים פרטיים בסכום מצחיק.
אימו של אחד התלמידים התקשרה בהתרגשות, ואמרה שהבן שלה ביקש שיעורים פרטיים כי הוא רוצה להתקדם באנגלית!! כשהגעתי עלינו לחדר שלו, ושם הוא ניסה לדחוף אותי למיטה שלו

במהלך שנת השירות הרגשתי רע והגעתי למיון באמבולנס, בלי אף אחד שילווה אותי. מישהו במדי בי"ח (אז חשבתי שהוא היה רופא, היום אני לא משוכנעת בזה בכלל) אמר לי שלפני שהוא נותן לי את מסמכי השחרור שלי, הוא חייב לעשות לי עוד בדיקה.
הוא הוביל אותי לחדר של האולטרסאונד, ועשה לי בדיקת אולטרסאונד וגינלית (היום אני יודעת שלנערות לא עושים בדיקה כזו למעט במקרים ספציפיים). אמרתי לו שהוא מכאיב לי, וגם בכיתי. הוא אמר שאני לא בתולה, ויש לי חבר, אז זה בטוח נעים לי, ושאני אסתום את הפה. בתום ה"בדיקה" הוא נתן לי את מסמכי השחרור שלי, ואבא שלי בדיוק הגיע לאסוף אותי. לא סיפרתי על זה לאף אחד.

בצבא סגרתי שבת בבסיס פתוח= לא היה מקום מסודר לישון בו. סידרתי לי מיטה בחדר ליד המשרד שלי. הקצין הישיר שלי והקצין שמעליו באו "לבדוק מה קורה איתי" מספר גדול של פעמים במהלך הלילה, ובכל אחת מהפעמים שאלו אותי מה אני לובשת, ואם נראה לי שזה לבוש ראוי לשינה בבסיס צבאי. זה הצחיק אותם כל פעם מחדש. סיפרתי על זה לחבר דאז, שאמר שאפשר לקבול אותם, אבל לא נראה לו שזה יעזור לי כי אני אמשיך לשרת תחתיהם. לא קבלתי ולא סיפרתי לאף אחד אחר

בצבא, במהלך פרק המשימה, ביקרנו בכפר שבו מגורים והעסקה לנפגעי נפש. חשבנו להתנדב שם, אך גילינו שהדבר אינו אפשרי מבחינת תחבורה למקום. כמה ימים לאחר הביקור, הייתי לבד בדירה שלנו במרכז הקליטה. מישהו דפק בדלת ונכנס. זה היה אחד מהגברים בכפר בו ביקרנו. הצעתי לו לשבת ונתתי לו כוס מים. הוא הוציא מהכיס חבילת קלפים וביקש להראות לי קסם. הוא ביקש ממני לעצום את העיניים, וכשעצמתי אותן, חיבק אותי וניסה להפיל אותי לרצפה.

בגיל 27, כשתכננתי להכנס להריון בפעם הראשונה, הלכתי לגינקולוג כדי לוודא שהכול בסדר. נאלצתי ללבוש חלוק (משום מה נורא אוהבים חלוקים בארה"ב). תוך כדי שהוא מדד לי לחץ דם הוא ליטף לי את הירך. אחר כך הוא רצה לוודא שאין לי סרטן השד, והבדיקה שלו היתה ארוכה ומוזרה. אמרתי לו שזו בדיקה ממש מוזרה, והוא ענה שלו זה דוקא ממש נעים

בגיל 31, בהריון עם בתי השנייה, יושבת עם עוד כ-20 חברים ללימודים במעבדת מחשבים ב- 4:00 לפנות בוקר. אחד מהם פונה אלי ואומר לי "רעות, עכשיו 4 לפנות בוקר, עבדנו כל הלילה, עכשיו אני יכול להגיד לך שיש לך שדיים יפות". אני עונה לו שאני לא מעוניינת שידבר על החזה שלי. הוא התעקש "אבל עכשיו ארבע לפנות בוקר, ועבדנו כל הלילה!" עניתי שאני לא רוצה שהוא יסתכל על החזה שלי, לא בארבע ולא בשום שעה אחרת, ושזו לא מחמאה בשבילי. לא עזר.

2.7.13

*

כבר כתבתי בעבר, שאחת המטפלות (נקרא לה ר') בפעוטון של בתי הצעירה הביטה ברגלי בהשתאות עם פרוץ הקיץ (= המכנסיים הקצרצרים), וידעתי שהיא עושה זאת כי קיבלה מידע על המתרחש ברגלי מהמטפלת של הבוקר

היום, כשבאתי לאסוף את בתי, ר' היתה לבד, ורוב הילדים נמנמו, מה שאיפשר שיחה פרטית בינינו.
ר', אישה בת 60, אמרה לי שהיא מסתכלת על הרגליים שלי ולא מאמינה
להפתעתי הרבה (מאוד!) ההמשך היה משהו כזה:
"איך יש לך אומץ!! כל הכבוד לך. לא לשים על אף אחד ככה- הלואי עלי!"
מכאן שיחתנו נסובה על כך שהיא מתביישת כל כך בורידים ברגליים שלה, שלא הלכה עם מכנסיים קצרים או עם בגד ים כבר שנים, ושאפילו למיטה, בחושך, היא נכנסת אך ורק עם מכנסיים
היא שאלה שוב ושוב מאין האומץ
בהתחלה אמרתי לה שתמיד הייתי חצופה, ושזה משהו מהבית- אמא שלי לימדה אותי שאני הכי יפה בעולם, וגם הכי חכמה, ושמי שלא חושב כך- פשוט מקנא. אז אני לא שמה על מה חושבים עלי
אח"כ ניסיתי לומר שאולי בגלל שאני נשואה, ויש לי ילדות, אז לא ממש אכפת לי אם חושבים על החיצוניות שלי דברים טובים או רעים
ובסוף, הבנתי מה הדבר היחיד שכל אחת יכולה לאמץ לעצמה (שהרי את האישיות האקסטרוברטית והיהירה שלי קשה מאוד לאמץ...): אמרתי לה שאני מוקפת בנשים חזקות, עצמאיות, שמחמיאות אחת לשנייה על דברים שקשורים בפנימיות, ולא בחיצוניות. (קבוצה בפייסבוק, אבל זו עדיין קהילה תומכת!)
אמרתי לה שמי שאוהב אותי בגלל הפנימיות שלי- לא אמור להיגעל מהחיצוניות שלי, ומי שמעוניין רק בחיצוניות שלי- ממילא לא מעניין אותי
היא סיכמה את השיחה במלים "טוב, את יפה, אז את מנצלת את זה", ואני הלכתי ברגשות מעורבים; אולי השיחה הזו לא תרמה לה כלום, אבל אולי היא תרמה לה משהו קטן- את הידיעה שיש בסביבתה הקרובה אישה שלא עומדת באחד הקריטריונים הכי בסיסיים לאסתטיקה נשית, ובכל זאת (לדעתה) היא יפה.

שיערות ברגליים

כבר שש שנים שאני לא מורידה שיער מגופי
ביני לבין עצמי אני מרגישה שאני עושה משהו חשוב לטובת הבנות שלי- הן גדלות בלי האשליה שגוף של אישה הוא חלק. הן גם גדלות ליד אמא שלא עוסקת בהסרה/ הבהרה/ דיבור על שיערות ברגליים או בכל מקום אחר.
כלומר, הן גם תופסות (לפחות כרגע) את עניין השיערות בתור טבעי לחלוטין (והוא אכן כזה...), וגם רואות דוגמה חיה לכך שאפשר לחיות עם שיערות בשלום (כי, בואו נודה בזה, יגיע היום שבו הן תראינה שלא כולן כמו אמא)

זו כמובן לא חוכמה גדולה, כי הבכורה כמעט בת ארבע והקטנה כמעט בת שנה;
במלים אחרות- כרגע, אמא שלהן היא הסלבריטי הכי גדולה בחיים שלהן, וכל מה שהיא עושה הוא הרבה יותר טוב ממה שכל אדם אחר ביקום יכול לעשות
וזה נכון, אבל מתישהו בקרוב הן תשכחנה את האמת הזו

היום באתי לאסוף את הבכורה מחצר הגן שלה, ושתי ילדות גדולות קידמו את פני בצחקוקים, ואמרו "הנה אבא של רז".
בעלת התעוזה הרבה יותר מביניהן (במקרה הבת של הגננת) הסבירה לי "את כמו אישה, אבל יש לך שיערות כמו של אבא"
בהתחלה התעלמתי. אספתי את רז, ונכנסנו לנעול סנדלים
הבנות באו אחרינו, הנועזת שוב אמרה משהו על השיערות
אני: לכולם יש שיערות ברגליים. לכל האנשים. אתן יכולות לשאול את האמהות שלכן אם גם להן צומחות. אין אנשים מבוגרים שאין להם שיערות על הגוף, וגם לכן יהיו כשתגדלו
נועזת פחות (בחדוות גילוי): גם לי יש! הנה!
רז (בשמחה): וגם לי!!
אני: אז הנה, לכולנו יש שיערות ברגליים
הולכות
נועזת לנועזת פחות: בואי נסתכל אם יש לה תחתונים!

כשסיפרתי לבן זוגי על התקרית, הוא אמר שזו היתה התמודדות יפה
בעיני זו היתה יותר מהתמודדות- היום התחלתי להעביר את המסר שלי הלאה.

11.6.13

אמא, למה לאיש הזה יש בטן שמנה?

נמצאת עם רז בתחנת האוטובוס
רז מצביעה על גבר זר ושואלת "אמא, למה ל- X יש בטן שמנה?"
ומצפה להסבר

אני מנסה לגדל את רז על ברכי האמת- לעולם לא משקרת לה, או מורחת אותה, או מספרת לה סיפורי סבתא
באותה נשימה, אני גם מנסה לא להעביר לה הבניות חברתיות שמיותרות בעיני (אפילו אם אני עצמי גדלתי עליהן)
ולכן אני מנסה להמנע מסימון שומן כשלילי, או רזון כחיובי
כלומר, אני לא אומרת לה שמישהו הוא שמן בצורה שלילית, וגם לא מחמיאה לה על היותה רזה. זה שהיא רזה זו עובדה, וכשהיא מציינת שמישהו הוא שמן, גם לכך אני מתייחסת כעובדה

אבל כשהיא אומרת משהו כמו "תראי אמא, האיש הזה שמן" בקול רם, אני מוצאת את עצמי בדילמה
אני רוצה שהיא תתייחס לעובדת קיומם של אנשים שמנים כפשוטה, ובצורה לא שיפוטית. על מנת להשיג את ההישג הזה, אני צריכה להתייחס לעובדת קיומם כפשוטה- לא כדבר מעליב; לא כסוד שיש להחניק או להשקיט; X שם, יש לו בטן שמנה, הוא חובש כובע ירוק, ולכלב שלו קוראים מומו; עובדות.
אבל X העומד איתנו בתחנה, חבוש כובע ירוק ומלטף את כלבו מומו, אינו חי בעולם הלא שיפוטי שאני מנסה לייצר סביב רז; הוא חי בעולם המציאות העכשוית, שבה החברה סביבו (התקשורת כלולה בחברה) בהחלט שופטת אותו על היותו שמן. החברה מייחסת לו תכונות שליליות (כגון עצלנות והיעדר שליטה עצמית); הוא מופלה בקבלת עבודה; חנויות לעתים אינן מחזיקות את המידה שלו; אנשים זרים מרשים לעצמם להניח שהם יודעים משהו על בריאותו, על חיי המין שלו, וכו'.
כלומר, כש-X שומע ילדה אומרת שהוא שמן, הוא בהחלט עשוי לשמוע שיפוטיות.
וכשהוא שומע שאמא שלה אומרת לה "נכון" בשוויון נפש, הוא עשוי להיעלב עוד יותר- מדוע האמא לא מחנכת את ביתה שלא יפה להגיד כך על אנשים, ועוד בקול רם?
ומה אני יכולה לעשות אז...?
להגיד לו שאני מנסה שהיא לא תחשוב ש"שמן" זו קללה או עלבון? שאני מנסה להסתיר ממנה ככל האפשר את השיפוטיות המזעזעת שהחברה שלנו מרשה כלפי אנשים, ושאני מנסה להמנע מהצבעה על רזון/שומן כקריטריונים בקביעת ערכו של אדם? שאני מנסה לחסוך ממנה דימוי גוף בעייתי על ידי טיהור השיח בינינו משיפוטיות בכל הקשור למבנה גוף?
עד כה, בכל פעם שהיינו בסיטואציה הזו, העדפתי את השיח הנקי איתה על פני כניעה לנורמות ששליליות בעיני (לא אמרתי לה "דברי בשקט, שלא ישמע שאת אומרת עליו שמן" או "זה מעליב להגיד על מישהו שהוא שמן"). 
אני מקווה שבטווח הארוך זה ישתלם, אחרת סתם העלבתי כמה אנשים ברחוב...

דומה אבל שונה:
בפעם הראשונה שעברנו ליד מרכז הקליטה בעיר מגורינו, רז ראתה ילדים אתיופים
היא אמרה לי "אמא, תראי, ילדים חומים!"
אמרתי לה שבאמת יש להם עור יותר כהה משלה, והראיתי לה שהיא ממש בהירה ואני כהה ממנה. גם הזכרתי לה שסבתא שלה ודוד שלה יותר כהים ממני.
כך ניסיתי לצייר לה את גווני העור לא כמבדילים בין אנשים (למשל לו הייתי אומרת לה "הם אתיופים"), אלא כסקאלה שכוללת את כל האנשים.
מאז הצטרפה לצוות הגן שלה אישה אתיופית, ועכשיו נדמה לי שרז כבר אינה נדהמת מקיומם של "אנשים חומים".