שפת הסימנים של נעה/ נירה הראל

http://bookme.co.il/Books/10-523664/%D7%A9%D7%A4%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%A0%D7%A2%D7%94--%D7%A0%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%9C.aspx

סינופסיס: נעה, לדעתי ילדה בגיל הגן, מבלבלת בין ימות השבוע, ולא יודעת איזה יום מגיע מתי. היא מחפשת סימן, ומוצאת אותו- בדמות מספר הצמות שתקלע לה אמא. לאחר כמה שבועות היא לומדת את סדר הימים, ואין יותר צורך בסימן.

ביקורת: נעה היא ילדה מאוד עצמאית שחושבת כל הזמן. היא מחליטה בעצמה שדרוש לה סימן, ומוצאת אותו בעצמה, בעת הפעולה היומיומית של סירוק שיערה הפרוע והמשתולל. לאחר הצגת הבעיה (איך לדעת איזה יום היום) והפתרון (מספר הצמות), מפנה הטקסט המינימליסטי את הבמה לאיוריה של אלישבע געש. געש יוצרת ילדה אינטליגנטית שעושה דברים לבד, משחקת, קוראת, ומחליפה שלל תלבושות מרהיבות ומגניבות. מדובר בילדה שאוהבת להתלבש ולהתקשט, ועושה זאת לא רק בחן, אלא בעוצמה ובעצמאות.

לאחר שלמדה את סדרם של ימי השבוע, עוברת נעה - שאינה חדלה להיות סקרנית ובעלת תושיה - ללמד את עצמה היכן ימין והיכן שמאל.

לסיכום: תענוג של ספר.

בחולון הוקם גן-סיפור לפי התמה של "שפת הסימנים של נעה": http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?entryId=1920743&skip=1

שתי סינדרלות/ עינת ויצמן

http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=59721

סינופסיס: טל ונעמה, שתי ילדות בגיל הגן, אוהבות לשחק יחד ולהתחפש לסינדרלות. יום אחד, בעודן מחופשות, הן הולכות לגן השעשועים ושם הן מצילות ילד קטן שנפל לבריכת הדגים.

ביקורת: בתחילת הספר מוצגות הילדות כילדות "רגילות" שאוהבות להיות נסיכות "רגילות" עם הרבה וורוד, שמלות, ואיפור. כשהן מחופשות, הן יוצאות לסלון ומדברות בעדינות על דברים כמו קוקיות. כשטל ונעמה הולכות כך לגן השעשועים, הילדים מתרגשים מהתחפושת, אך הן מכירות במגבלות התנועתיות שמוטלות על נסיכות, ובפאסיביות שכופה עליהן תפקיד הנסיכה- הן לא יכולות להסתתר עם כתר מנצנץ, והעקבים/ השמלה המנופחת מונעים מהן לרוץ ולטפס. הן יושבות בפינה ומשתעממות.
ואולם, כאשר נקלע אחד הילדים לצרה, הספר הולך עוד צעד קדימה- לא רק שהסינדרלות לא נשארות פאסיביות, הכלים בהם הן משתמשות לשם ההצלה הם אותם כלים בעזרתם הפכו לסינדרלות- שמלה וורודה, שרביט וכתר. הן יוצאות למבצע הצלה למרות נסיונות המשטור של חברת הילדים ("סינדרלות לא מצילות! סופרמן מציל!"), ומדגימות כיצד אפשר גם לאהוב להיות סינדרלה וורודה, וגם להיות פמיניסטית אקטיביסטית.
האיורים של איימי ספרד פשוט נפלאים. טל ונעמה נראות כילדות גן (ולא כנסיכות דיסני קטנות); הרבה מהסיפור עובר בקומיקס, ולא במלים כתובות; כפולת העמודים האחרונה נהדרת: הילד המוצל מנסה להשיב לסינדרלות נעל שאבדה להן, וטל (בנונשלאנט שעובר יפה באיור) אומרת לו "תשמור אותה אצלך. למזכרת."

מלבד המסר הפמיניסטי (גם ילדה שאוהבת ורוד יכולה להיות גיבורת-על), יש כאן חברות אמיתית בין ילדות, ושיתוף פעולה ביניהן. הן לא מתחרות ביניהן מי יותר יפה, או מי תציל ראשונה, והן נתפשות כיחידה אחת גם בעיני הסביבה. הנעל המוצלת מוצעת לשתיהן יחד, וטל דוחה את הנעל בשם שתיהן- החברות לא מתפרקת אפילו כשנראה באופק נסיך.

לסיכום: ספר מצויין.

שלגייה ושבעת הגמדים

היום הרכבנו יחד את הפאזל שרז קיבלה במתנה (תודה מנו!!)- פאזל שלגייה שנראה כך:

לפני השינה, כששאלתי את רז איזה סיפור נקרא או נספר לפני השינה, היא ביקשה שאספר לה על שלגיה.

נאלצתי לאלתר על המקום גרסה לסיפור, שתהיה כמה שפחות מזיקה, מבלי להשאיר את הילדה לגמרי בורה בכל הקשור לאגדות ילדים.

אמא: שלגיה היתה ילדה שחיה ביער עם חברים שלה, הגמדים, וכל יום הם היו מבשלים יחד, ואוכלים יחד, ושרים שירים, ורוקדים, ועושים פיקניקים, בקיצור- הם עשו יחד כיף חיים

יום אחד, עברה ליד הבית שלהם ביער מכשפה [קונספט שהיא למדה, לצערי, בגן] שמכרה תפוחים. שלגיה אמרה "וואו! איזה תפוחים נהדרים!" וקנתה שבעה תפוחים קטנים לגמדים, ותפוח אחד בינוני לעצמה. אבל המכשפה מכרה תפוחים עם רעל [עוד קונספט מהגן...], והם רק נראו טעימים, אבל בעצם היו מרים, עם רעל שעושה כאב בטן.

כשהם הלכו לפיקניק באותו היום, כולם אכלו יחד פשטידת תירס [מאכל שרז מאוד אוהבת], ושניצל, וענבים, ואבטיח, וכששלגיה אמרה להם "יש לי הפתעה! קניתי לנו תפוחים נהדרים!", לאף אחד מהגמדים כבר לא היה מקום בבטן לתפוח- אפילו לא לאחד קטן. רק לשלגיה היה מקום- כי היא יותר גדולה.

שלגיה לקחה ביס מהתפוח, והוא היה לה כל כך מר! ואז לפתע- היא נרדמה.

והיא ישנה, וישנה, וישנה- שבוע שלם

הגמדים ניסו להעיר את שלגייה

רז: איך הם ניסו?

אמא: באמת איך?

רז: בשעון מעורר

אמא: לא הצליחו!

רז: בנשיקות!

אמא: לא הצליחו!

רז: בדיגדוגים!

אמא: לא הצליחו!

רז: אז איך היא תתעורר?

אמא: שלגיה ישנה שבוע שלם. והגמדים ישבו לידה ובכו... כי הם לא הצליחו להעיר את החברה שלהם שלגיה. והם כבר התגעגעו לשחק איתה, ולשיר איתה, והם לא ידעו מתי היא תקום

ואז עבר ביער ילד נחמד שהיה בגודל של שלגיה. והוא ראה את הגמדים בוכים, ושאל אותם למה הם בוכים. הם אמרו שהחברה שלהם ישנה, והם לא מצליחים להעיר אותה

הילד הנחמד, שהיה בדיוק בגודל של שלגיה, ניסה להושיב אותה. וכשהוא הזיז אותה- החתיכה של התפוח יצאה לה מהגרון, והיא התעוררה!

ואז היא ראתה את הילד, ואמרה לו "אתה נראה לי ילד מאוד נחמד! רוצה ללכת איתי לסרט?"

והם הלכו לסרט, ואחר כך אכלו ביחד במסעדה, ודיברו, וצחקו, והיה להם כל כך כיף ביחד, שהם החליטו להיות חברים טובים.

רז: אמא, עכשיו תספרי עוד פעם. אבל בלי המכשפה.

אמא: טוב.

רז: ואמא בתפוח יש רעל?

אמא: מה את אומרת?

רז: בלי.

אמא: טוב. אז פעם היתה ילדה בשם שלגיה, שגרה ביער עם חברים שלה הגמדים.

רז: אמא, בלי הורים?

אמא: בלי הורים

רז: לא. אני רוצה שעם הורים. הם גרו עם אמא ואבא.

אמא: טוב. אז שלגיה ואמא ואבא, והגמדים

רז: אמא, אבל הם לא גמדים. הם שלגיים.

אמא: טוב. אז שלגיה, ואמא ואבא, והאחים השלגיים גרו ביחד ביער

רז: אמא, בעצם זה אחיות שלה. גם הן שלגיות! ואמא, בלי תפוח עם רעל. תספרי ששלגיה היתה עייפה אז היא אמרה "בואו נלך הביתה לישון" ואז היא ישנה במיטה שלה.

אמא: שבוע?

רז: לא שבוע.

אמא: טוב. אז כולם יצאו לפיקניק, ואכלו תפוחים. ואז לשלגייה נתקע תפוח בגרון, אז אחותה שלגייה טפחה לה על הגב והתפוח יצא. ואז היא אמרה: "אני עייפה. בואו נלך הביתה לישון". ואז כולם הלכו הביתה, והתקלחו, וצחצחו שיניים, ועשו פיפי, והלכו לישון במיטות שלהם.

רז: אמא, אבל הם שמעו סיפור?

אמא: לא. הם היו עייפים מדי

רז: טוב אמא. לילה טוב.

פמיניזם על גב הילדות?!

רז עוד לא בת ארבע, ומור עוד לא בת שנה, אבל עולה בדמיוני שיחה עם אחת מהן בתחילת גיל ההתבגרות

היא: אמא, למה את לא מגלחת את הרגליים/ את בית השחי?

אני: כי זה לא חשוב לי, ולא נוח לי

היא: אבל אמא, זה מביך אותי, וגם מגעיל/ מסריח/ תעשי את זה למעני

אני: לו הייתי מבקשת ממך שתסתובבי עם אבטיח על הראש כי זה חשוב לי- היית אומרת שזה יעיק עליך, ואידיוטי בעיניך, ושזה הגוף שלך? אז בעיני להוריד שיערות זה כמו אבטיח על הראש

היא: אבל צוחקים עלי בגלל זה בבית הספר!

וכאן השיחה מסתיימת.

או שהיא לא מסתיימת.

אולי כאן אני מספרת לה שכשהייתי ילדה, היו לי מלא חוגים (כל יום חוג!), ואחד מהם היה כינור; פעמיים בשבוע חציתי את כל המושב עם הכינור ביד, בדרך לתחנת האוטובוס וממנה (לא כבד כמו אבטיח על הראש, אבל צחקו עלי מספיק גם עם כינור). 

ולמרות זאת לא הפסקתי לנגן בכינור

כן הפסקתי כשלא רציתי יותר (בסביבות גיל 16, אבל זה כבר דיון אחר)

ולמה לא הפסקתי למרות הלעג? 
כל מני סיבות:

1. היה לי אופי חזק - ככה נולדתי. לא נפגעתי מהלעג, וגם לא הפסקתי להיות חברה של הלועגים.

2. ידעתי שאין לי שום בעיה למצוא חברים אחרים תוך שנייה, ומצבי החברתי לא היה תלוי בדעתם של בני המושב עלי (בגלל שהייתי במלא חוגים מחוץ למושב- היו לי חברים מחוץ למושב. חלק מהם אפילו ניגנו בכינור!).

3. אמא שלי אמרה לי מיום שנולדתי, שאני הילדה הכי חכמה בכיתה, וגם הכי מוכשרת. רק מאוחר יותר גיליתי שאני יהירה- בתור ילדה פשוט האמנתי לאמא שלי (תודה אמא!!)

4. כי באמת רציתי לנגן.

אז אולי לבנות שלי יהיה (יש?) אופי חזק, והן תוכלנה להתמודד עם תגובות טפשיות. או אולי תהיה עוד איזו אמא כזו למישהי בכיתה. או אולי עד שהנושא יעלה, כבר יהיה להן מספיק אמון באמא, או בעצמן, או שיקרה נס והן תוכלנה להבין ששיערות על רגליים של אישה זה כמו שיערות על רגליים של גבר- משהו שהטבע עושה. לא מלוכלך, לא מושך חרקים, סתם משהו שצומח והחברה עושה ממנו עניין כשהוא על אישה, אבל לא כשהוא על גבר.

ומצד שני- הבת שלי אומרת "אין לי חברים בגללך" ואני לא עוזרת לה?

אני מוכנה לשלם את המחירים של המהפיכה הפמיניסטית שלי, אבל האם אני מוכנה שהבנות שלי תשלמנה אותם?

ומהצד הראשון שוב- אם הבת שלי תהיה ילדה דחויה- זה באמת משנה אם אני אוריד שיערות או לא?

האריה הרעמתן והג'ירפה גם/ דב אלבוים

http://www.am-oved.co.il/htmls/page_280.aspx?c0=16195&bsp=13499

סינופסיס: האריה מסתפר, חברתו הג'ירפה לועגת לו והוא נעלב. מאוחר יותר באותו היום הג'ירפה נשרפת בשמש ומקבלת קיתונות של לעג, מבינה שטעתה כשלעגה לאריה, ומגיעה לביתו לבקש סליחה. השניים משלימים עד שהלביאה זורקת את הג'ירפה מהבית

ביקורת: ספר לא טוב עשוי לפעמים להיות פשוט ספר נטול כל ערך. הספר הזה אינו נטול כל ערך- הוא בעל ערך שלילי!

האריה בוכה על כתפה של הלביאה, בסצינה שבה לא ברור אם הלביאה היא זוגתו או אימו של האריה (שכן הוא בעל רמת ידיעות של ילד, בעוד היא בעלת רמת ידיעות של מבוגרת). היא מזכירה לו שלהיות מלך זה משהו פנימי, ושמי שצוחק עליו לא מבין את ההבדל בין קליפה ותוכן. עד כאן- לא רע.

ואז מגיעה הג'ירפה. האריה קם ממיטתו (שהיא גם מיטתה של הלביאה- מסתבר שמדובר בכל זאת בזוגיות), ומגלה שחברתו   באה להשלים. כלומר, היא לא ממש באה להשלים איתו; אלא יותר לבכות על כתפו על העלבון שעלבו בה.

כשהאריה מנסה לנחם את חברתו, הוא מזכיר לה מי היא: "יפה ומגונדרת". כלומר, בעוד שלאריה תכונות פנימיות שהופכות אותו למלך, ונשארות איתו גם אם הוא מסתפר- לג'ירפה אין כאלו. היא יפה, והיא "מגונדרת" (כאילו תכונה, אבל בעצם תיאור חיצוני)

כמו ספרי ילדים רבים (וכמו בגני שעשועים רבים אפילו יותר), לאחר שהשניים השלימו- הם מתחבקים. ואז מקבל הספר תפנית חדה: האריה מבקש מהג'ירפה רשות לנשק אותה על השפתיים (לפחות הוא מבקש רשות) והיא מסכימה. השניים פוצחים בחגיגת נשיקות שמסתיימת רק כאשר הלביאה (עם רולים בשיער) מגרשת את הג'ירפה בחמצמצות.

האיורים של דיויד הול מקסימים ברובם (למשל בתמונת המספרה והתספורות השונות שמוצעות לאריה), אך חלקם גובלים בטעם רע. כך הוא האיור של הלביאה הקנאית המגרשת את הג'ירפה מביתם בשל כל הנשיקות, וכך בתמונת הג'ירפה שחזרה שרופה מהחוף- היא נשרפה בצורת ביקיני. לנסות לחשוב על מה אמור להיות מתחת לחזיית הביקיני, שכעת חסרה (אז עכשיו היא עירומה? או שממילא אין לה שום דבר שמסתירים, ואז למה זה היה נחוץ מלכתחילה?) הכניס אותי ללופ אינסופי, שכולו ביזאר.

לסיכום: טעם רע.

זאביק התמנון והסוסון אפרים/ דב אלבויים

http://www.am-oved.co.il/htmls/page_2522.aspx?c0=19301&bsp=13499

סינופסיס: זאביק התמנון רוצה לעשות תעלולים. הוא מתעלל ב"חבריו" עד שהוא מתעייף ונרדם. "חבריו" מחליטים לנקום בו, וקושרים את זרועותיו (יש לו שמונה...), וכשהוא מקיץ- שוד ושבר! הוא אינו יכול לנוע. לעזרתו נחלץ סוסון ים, שמגייס את חבריו הסוסונים, ואלו מצחיקים את זאביק, עד שמרוב צחוק מותרים כל הקשרים.

ביקורת: נו, באמת!

הספר מתחיל כמו "היום הרע של טובה" (אלונה פרנקל): זאביק התמנון מחפש אילו תעלולים יוכל לעשות בעזרת שמונה זרועותיו. הוא גונב כריכים, מכה, צובט, ומתנהג בצורה לא חברית בכוונה- בין השאר אל הסוסון אפריים.
הספר מסתיים כמו "כספיון" (פאול קור):  יצור קטנטן שמגייס את חבריו/ קרובי משפחתו, וכוחה של הקבוצה עולה עשרות מונים על כוחו של כל יחיד בה. הקבוצה מסייעת, והגדול לומד שגם הקטנים נחשבים.
ובאמצע- טרחנות טרחנות וטרחנות. בכל עמוד הרבה יותר מדי טקסט, חרוזים יעני קלילים (חלקם מאולצים, חלקם טפשיים, רובם מיותרים), ואפילו האיורים הקלילים של דיויד הול ("אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה" מאת אשכול נבו) לא מצליחים להציל את הספר- הנסיון לתפוס את כל הרעיונות יוצרים עמודים מבולבלים ומבלבלים, ואי אפשר לדעת לאן להסתכל
מאוד לא ברור למה טורח הסוסון הקטן לעזור לזאביק הגועלי שהציק לו רק רגע אחד קודם; עוד יותר לא ברור כיצד בדיוק יכול הצחוק לשחרר שתי צמות קשורות;

לסיכום: הכי לא ברור- למה בכלל לרכוש את הספר.