24.4.14

כייצד ללמד את בתי לקרוא

כמו כל אמא עילאית ומתנשאת, גם אני מגדלת ילדה שהיא גאונה באופן אובייקטיבי
וגם אצלי, העובדה שרז מתעניינת באותיות ובמלים מתורגמת באופן מיידי לאשמה על שלא התחלתי כבר ללמד אותה לקרוא.
אז ביקרתי בחנויות ספרים, ובחנתי את ההיצע בתחום לימוד הקריאה
האופציה הכי פחות דידקטית (כלומר, שלא מאלצת לקשור את רז לכסא ולהכריח אותה לסבול עד שתלמד לקרוא) היא "ספרוני" מאת צביה וילנסקי, שיצא לאחרונה במהדורה מחודשת
מדובר בחלוקה ל-6 תנועות (A E I O U והתנועה הנוספת: שווא), כשלכל תנועה 16 ספרונים, בכל אחד סיפורון קצרצר, שמורכב ממלים שיש בהן רק את התנועה שאותה לומדת (ואת התנועות שכבר נלמדו)
אין דבר הגיוני מזה, ולכן כמעט רכשתי את הערכה (שהיא גם זולה באופן מפתיע) כבר מספר רב של פעמים
למה כמעט?
כי בעוד שהצורה הגיונית וחכמה, התוכן- אללי (או, במילות הספר, וי וי, צרה רבה!)
לסיפורים בספרוני מספר תמות מרכזיות:
1. בנים שונים עושים דברים רבים הראויים לשבח ולפרס
2. בנים עושים באופן כללי, ובין מעשיהם- בנייה, צביעה, גינון לרוב, והצלה של בנות, ונקבות מעולם החי ומבובות הבית
3. בנות חסרות ישע הזקוקות להצלה (ועל כן קוראות "וי וי, צרה רבה!")- הן מיוצגות על ידי בנות, אך גם על ידי כל נקבות עולם החי ובובות הבית
4. אמא מחכה בבית ונותנת אוכל, וכמוה בנות מטפלות בחיות ובצעצועים, מאכילות, מערסלות, שרות דואגות ואוהבות. בנוסף, כל עולם הטבע מלא בזכרים. אם יש בסיפור נקבה- מיד תטפל בגוריה
5. אבא בצבא, הצבא בא, כל הכבוד לטייסים האמיצים

בנוסף, I היא תנועה המצטרפת מאוחר, ועל כן בתחילה נותני המתנות הם אבא וסבא. מעולה, נכון? אבל מהרגע שהחיריק נלמד, אמא היא הדמות המבוגרת הבלעדית. לאן נעלם אבא? כנראה לצבא... 
(סבא, אגב, לא נעלם. הוא הלך ליער, מצא פטרייה, והביא אותה לסבתא שתכין לו מרק טעים. מיד לאחר מכן חלתה סבתא, ונכדתה הביאה לה סל)

וכעת, עומדות בפני שתי אפשרויות:
האפשרות הראשונה: לשנות את הסיפורים. בחלק מהסיפורים בהם נדרשת נוכחות הורית לאחר שנלמד החיריק- להחליף את אמא באבא או סבא. בנוסף, בחלק מהסיפורים בהם יש טיפול בחיה מסכנה- לשים בן במקום בת, ובחלק מהסיפורים בהם יש ילד פעלתן- ללהק פנימה את רז.
זה דורש מאמץ, וגם מעכב את הזמן שבו אוכל לעשות שימוש בספרונים עד שיהיה לי זמן לערוך אותם (כלומר לסביבות הזמן שבו רז תספר לבת שלה שפעם היה דבר כזה צבא)
האפשרות השנייה היא שבזמן שאני מלמדת את רז לקרוא- אלמד אותה באמת לקרוא.
לשאול אותה אילו דברים עושות הילדות בסיפור. האם הן חזקות ואמיצות? האם ילדות הן חזקות ואמיצות? האם היא חזקה ואמיצה?
לשאול אותה מי מציל את מי. האם יכול להיות גם להיפך?
לשאול אותה מי חסר/ה בסיפור, ולאן היא חושבת שאבא/ סבא נעלמו
לשאול אותה האם ככה זה גם בבית שלנו- האם רק אמא נותנת אוכל? האם רק אבא מתקן דברים?

אין לי זמן לעריכה גרפית- אני חייבת להתחיל ללמד את הבת שלי לקרוא, לפני שהעולם יילמד אותה!

21.4.14

עושה לי חיים קלים

- למה אין לכם טלויזיה? 
- כי אני לא חושבת שזה צריך להיות הדיפולט. אני רואה אנשים וילדים שכל הזמן צופים בלי שום סינון, והייתי מעדיפה יותר בחירה
- אה, אז את סתם עושה לעצמך חיים קלים. כל הסיפור הוא חינוך! לחנך את הילדים לצפות במידה
- כן, את צודקת. נורא קל לי...

והנה מה שהייתי צריכה להגיד לה:
1. נכון. אני עושה לעצמי חיים קלים. אני אומרת על כל כך הרבה דברים "לא" במהלך היום, ושומרת על כל כך הרבה כללים: רק ממתק אחד; לא להכות; לשבת בלי לקום במהלך האוכל; צרחות הן לא צורת תקשורת; עכשיו צריך לקום; עכשיו צריך לישון; גם היום לא נלך לישון בלי להתקלח; את חייבת לצחצח שיניים; אספי מה שפיזרת; אפשר בבקשה על משהו אחד לא לריב עם הילדות?
2. אם הכל מתמצה, בסופו של דבר, בחינוך להרגלים, אז לבנות שלי יש אפשרויות שהן רגילות לבחור מהן כשמגיעים רגעי הפנאי והבחירה. טלויזיה אינה אחת האפשרויות האלו. הן יכולות לשחק בבובות, להביט בספר (אמא רעה שכמותי, אף אחת מהן עדיין לא קוראת בעצמה...), לשחק אחת עם השנייה, ללכת (איתי) לגן שעשועים, להציק לאמא, להרוס את הבית, לשתות גואש, או לבקש ללכת לסבתא. לצפות בטלויזיה לא מצוי ברדאר שלהן. אני מאוד מקוה שכשהן תגענה לגיל ולשלב שבו הן תדענה להפעיל בעצמן את המחשב ולחפש בעצמן סרטונים או משחקים שהן רוצות- כבר יהיו להן כמה הרגלים אחרים לגבי פנאי. (אולי בגלל זה לא לימדתי את הבכורה לקרוא עדיין?)
3. לא נכון. נורא קשה לי. כשאני צריכה לעשות משהו, או כשסתם אין לי כוח ו/או השראה, אין לי את האפשרות לשים את הילדות מול משהו. אני צריכה להיות נוכחת שם ולהעסיק אותן, או לעזור להן להעסיק את עצמן.

ועוד משהו: האם בחירה באפשרות הנוחה או הקלה יותר היא בהכרח בחירה פחות טובה?
האם האמהות צריכה להיות כל הזמן קרב סיזיפי במעלה תלול?
האם הבחירה במשהו שנוח לי יותר (למשל לחיות בלי טלויזיה) היא לא ראויה, רק משום שהיא נוחה לי?

אבל את כל זה לא אמרתי. אמרתי רק "כן, את צודקת". וזה היה הרבה יותר קל...