אני זוכרת את ההתרגשות והשמחה שהרגשתי לפני ימי הולדת כנערה מתבגרת, וכבחורה צעירה (אני בטוחה שהתרגשתי גם כילדה, אבל את זה אני דוקא לא זוכרת)
חשבתי שמשהו בי ישתנה, וציפיתי לרצף אירועים והפתעות שיאורגנו על ידי מאות אנשים שונים שינצלו את ההזדמנות להראות כמה הם אוהבים אותי
ספרתי את החברים לפי מידת ההשקעה שלהם ביום ההולדת שלי, ונעלבתי עד עמקי נשמתי מחברים "טובים" שהסתפקו בברכה ללא שמיניות באויר
מחר אני בת שלושים, ואפשר לומר שהדברים השתנו מעט
מלבד העובדה שאין לי זמן או צורך מיוחד בחגיגות יום הולדת (על אף התאריך הכאילו משמעותי), אני לא חושבת שיום ההולדת ישנה אותי
שלא כמו ההבדל הגדול בין בת שתים-עשרה, לבת חמש-עשרה, לבת שבע-עשרה, שמונה-עשרה, וכו', בין עשרים ותשע לשלושים אין כל הבדל. ההבדל הגדול הוא בין בלי ילדה לעם, ואת זה כבר עברנו לפני שנה וחצי
בכלל, אני מרגישה שעובר עלי תהליך הדרגתי של הירגעות והתבגרות-
אני כבר לא הבחורה המתלהבת והרעשנית שהייתי. למדתי לתת לאחרים לדבר ראשונים, לגמור משפט; למדתי להקשיב לביקורת, וגם לשמוע אותה; למדתי לחכות רגע לפני שאני מעבירה לפינת השיפוט המהיר, ולתת לאנשים ליהנות מהספק; הבנתי שלא התכערתי בצורה יוצאת דופן- פשוט לא הייתי יפה בצורה יוצאת דופן; הגוף שלי כבר משמין יותר מהר ומרזה יותר לאט; הציפייה שיסובבו אחרי את הראש, או שיתחילו איתי פחתה באופן משמעותי; אני יודעת שברוב העולם כבר לא יצא לי לבקר, שיש שפות שכבר לא אדבר, ושבגיל ארבעים לא אחליף מקצוע
אף אחד מהדברים האלו לא משמח אותי, אבל קשה לומר שאלו טרגדיות גדולות
דברים טובים שבאו עם הגיל:
אני חושבת שאני יותר חכמה, ואני בטוח יודעת יותר
אני הרבה יותר רגישה לאנשים אחרים (לעצמי תמיד הייתי...), ומסוגלת להבין קשת של רגשות ומצבים שפעם לא יכולתי
אני אמא טובה
רק לשם הפרוטוקול:
איתי, שמסרב להכיר בכך שאישתו מזדקנת, נתן לי ליום ההולדת ארבעה שיעורי טרפז (בקירקס!!)
מרגש ומגניב!
