‏הצגת רשומות עם תוויות דילמה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דילמה. הצג את כל הרשומות

11.12.14

ואת לא חושבת שזה גורם להן נזק?

לפני שהייתי אמא, הייתי בנאדם מה-זה מעניין;
באמת- למדתי מלא דברים, היו לי חברימות, הייתי חלק מתנועות שניסו לשנות את העולם, הקמתי מועדון קריאה, עשיתי מלא ספורט, טיילתי- חייתי!
ועכשיו- גם.
אני עדיין לומדת, יש לי כמה חברימות, עדיין חברה בתנועות שמשנות את העולם, עדיין קוראת, עדיין עושה ספורט, עדיין חיה (תודה ששאלת)
אבל משום מה, עכשיו זה מפתיע אנשים. חבר ללימודים שאל ברצינות תהומית אם העובדה שיומיים בשבוע לא אני אוספת את הילדות, אלא בן זוגי לא גורמת להן נזק לדעתי. הוא לא היה היחיד (וגם לא הראשון), למרות שהאחרים התנסחו יותר בזהירות.
למה נזק? כי ידוע שילדות זקוקות לאמא שלהן. מדי יום. שתהיה בבית. שתהיה הבית.

לקח לי רגע להבין מה הוא שואל.

לא. אני לא עושה לילדות נזק.
נפתח בזה שהילדות מקבלות את אבא שלהן כמטפל עיקרי שאוסף, משחק, מקשיב, מקלח, קורא, משכיב, ומתעצבן- לפחות פעמיים בשבוע. הקשר שלהן עם אבא הוא לא הפסד, אלא חתיכת הישג. הילדות רואות מודל גבריות שמחובר למשפחה ולבית; הילדות מדברות עם אבא, משחקות איתו, מחבקות אותו, אוהבות אותו ומתעצבנות עליו, מכירות אותו, סומכות עליו, ומבינות שיש לפחות שני מודלים אפשריים להורות.
הילדות גם מקבלות מודל זוגיות שבו יש שני אנשים שנמצאים גם בבית וגם מחוצה לו. אין בן זוג שיוצא החוצה ובת זוג שנשארת בפנים.
במודל הזה אין אחד שיותר חשוב מהשנייה; אין אחד שהזמן שלו חשוב מאוד ואחת שהזמן שלה לא חשוב; אין אחד עם סמכות (כי יש לו "מקצוע") ואחת שמאיימת שתספר לאבא (כי היא "בסך הכול עקרת בית" שלא מכירה את העולם*); ובעיקר- יש כאן שותפות בין שני אנשים שעוזרים אחד לשני לצמוח ולהתפתח.
ומכאן נובע גם הרווח השלישי- מודל הנשיות
הילדות שלי רואות אישה מעניינת. אישה שיש לה חברותים ותחומי עניין; אישה שנוסעת לאוניברסיטה; באופניים; שעושה אייקידו; שהולכת להפגנה; שקוראת וכותבת; הילדות שלי רואות אישה שלא תמיד יש לה זמן לעשות כלים כי היא עסוקה, ושלפעמים חייבת לצאת מוקדם כדי לא לאחר.
הילדות שלי לומדות ממני ומבן זוגי (שיחיה שנים ארוכות לצד זוגתו הנוכחית, אמן!) שהן חשובות לשנינו. הן לומדות שהאהבה של אבא אינה פחותה מזו של אמא. הן גם לומדות שאם יום אחד מישהי מהן תחליט להיות בזוגיות עם גבר- היא לא חייבת לוותר על עצמיותה ועל עצמאותה; ואם הזוגיות הזו תכלול גם ילדותים- היא לא תצטרך לוותר על צמיחה והתפתחות אישיות.

האם אני מרגישה אשמה? בודאי. אבל כנראה שהייתי מרגישה אותה גם לו הייתי אוספת עוד פעמיים בשבוע.

* אין כאן שום כוונה להגיד שמי שבוחרת להיות בת הזוג הביתית היא לא חשובה, או שהיא לא מכירה את העולם, או שמי שתמיד עושה כלים היא חסרת כל ערך. רק שחלוקת התפקידים המגדרית הקלאסית היא לא מודל מחייב, ושלפעמים נגזרים ממנה- שלא בצדק- ערכים שגויים לגבי מי חשוב יותר.

11.7.14

להיות אמא ישראלית

בימים כתיקונים אני כועסת אלף פעמים ביום.
אני בדרך כלל כועסת בפייסבוק, למרות שלפעמים גם בבית (בעיקר כשהילדות לא הולכות לישון בתשע בערב...).
אני כועסת על חלוקה לא צודקת של משאבים; על החלשה מכוונת של אוכלוסיות, ועל הצביעות שבהכחשת ההחלשה; אני כועסת על גזענות ועל חינוך לגזענות; וכמובן על אפלייה, על הזנייה ועל החלשה של נשים.
אבל כבר שבוע שאני לא כועסת- רק מדוכאת.
הזעם מתקשר לתחושה שמה שיש הוא לא בסדר, ושצריך להיות אחרת, כי *יכול* להיות אחרת.
הלואי שיכולתי להרגיש עכשיו זעם על המצב בעזה.
הלואי שיכלתי להרגיש זעם על כך שהוליכו אותי שולל- שחשבתי שאני קוראת תקשורת שמאלנית, שנותנת לי את המציאות כהוויתה, ובעצם קיבלתי רק ביקורת על עמדת דובר צה"ל, בלי כמה חלקים חשובים שהדובר שכח להזכיר.
מאז תחילת "צוק איתן" הפצצנו בית חולים ושתי מרפאות. אני כותבת את המלים האלו ומתחילה שוב לבכות. כי, באמת, מי מפציץ מרפאות ובתי חולים?
אבל התשובה היא שאני. אני - שהמבצע הוא בשמי, ולמען "בטחוני" - מפציצה בתי חולים ומרפאות.
אני גם מפציצה מן האויר בתים פרטיים שאין בהם אמל"ח או אפילו חשודים, (בוגי יעלון אומר שזו הצלחה פנומנלית!) במסגרת מבצע "הקש בגג".
מה זה "הקש בגג"? טוב ששאלת. עידן לנדאו כותב כך
"מקרה אחד שחילחל לתקשורת היה רציחתם של 8 בני משפחת כווארע בחאן יונס, כ"עונש" על קרבתם המשפחתית לעודא כווארע, פעיל חמאס. ב-8 ליולי, צה"ל הפעיל על הבית נוהל "הקש בגג" – טיל קל שמשוגר לגג הבניין ומתריע מפני הפגזתו – בשעה 14:50, ובשעה 15:00 נורה על הבית טיל ממטוס אף-16. שישה ילדים היו בין ההרוגים. בני הבית בחרו לא להתפנות על אף האזהרה, דבר שנקלט בצילומי המל"ט (אם כך, מושך בכתפיו הישראלי הממוצע, דמם בראשם, כולל בראשם של סיראג' ובאסם בני ה-8 וה-10)."
הפצצת בית פרטי שאין בו אמל"ח או מי שחשודים כלוחמים הוא דבר בלתי נתפש, והופך לצינית ומבישה את הטענה בדבר "דיוק כירורגי" של פעולות חיל האויר. הרי כל הכוונה היתה להרוג אזרחים! הצלחנו, בדיוק כירורגי, למצוא בית שיש בו אזרחים, ואז מחקנו אותם.


אבל מה הקשר בין זה לבין בלוג האמהות שלי?
הקשר הוא קלוש.
מה יכול להיות הקשר בין אמהות פמיניסטית שמדגישה הומניזם וביקורתיות, לבין שבר עמוק שהופך את התחושה החמימה שעד כה כיניתי "מולדת" לתחושה חמצמצה של בגידה?
אין קשר.
בעוד חמש שעות נאכל ארוחת בוקר. נלך להצגה (אריה הספרייה- על כך שלפעמים יש חשיבות גדולה לשבירת החוקים). נבקר את סבא שלי, ואז את הורי. נלך לבריכה. 
נלך להפגנה.

24.4.14

כייצד ללמד את בתי לקרוא

כמו כל אמא עילאית ומתנשאת, גם אני מגדלת ילדה שהיא גאונה באופן אובייקטיבי
וגם אצלי, העובדה שרז מתעניינת באותיות ובמלים מתורגמת באופן מיידי לאשמה על שלא התחלתי כבר ללמד אותה לקרוא.
אז ביקרתי בחנויות ספרים, ובחנתי את ההיצע בתחום לימוד הקריאה
האופציה הכי פחות דידקטית (כלומר, שלא מאלצת לקשור את רז לכסא ולהכריח אותה לסבול עד שתלמד לקרוא) היא "ספרוני" מאת צביה וילנסקי, שיצא לאחרונה במהדורה מחודשת
מדובר בחלוקה ל-6 תנועות (A E I O U והתנועה הנוספת: שווא), כשלכל תנועה 16 ספרונים, בכל אחד סיפורון קצרצר, שמורכב ממלים שיש בהן רק את התנועה שאותה לומדת (ואת התנועות שכבר נלמדו)
אין דבר הגיוני מזה, ולכן כמעט רכשתי את הערכה (שהיא גם זולה באופן מפתיע) כבר מספר רב של פעמים
למה כמעט?
כי בעוד שהצורה הגיונית וחכמה, התוכן- אללי (או, במילות הספר, וי וי, צרה רבה!)
לסיפורים בספרוני מספר תמות מרכזיות:
1. בנים שונים עושים דברים רבים הראויים לשבח ולפרס
2. בנים עושים באופן כללי, ובין מעשיהם- בנייה, צביעה, גינון לרוב, והצלה של בנות, ונקבות מעולם החי ומבובות הבית
3. בנות חסרות ישע הזקוקות להצלה (ועל כן קוראות "וי וי, צרה רבה!")- הן מיוצגות על ידי בנות, אך גם על ידי כל נקבות עולם החי ובובות הבית
4. אמא מחכה בבית ונותנת אוכל, וכמוה בנות מטפלות בחיות ובצעצועים, מאכילות, מערסלות, שרות דואגות ואוהבות. בנוסף, כל עולם הטבע מלא בזכרים. אם יש בסיפור נקבה- מיד תטפל בגוריה
5. אבא בצבא, הצבא בא, כל הכבוד לטייסים האמיצים

בנוסף, I היא תנועה המצטרפת מאוחר, ועל כן בתחילה נותני המתנות הם אבא וסבא. מעולה, נכון? אבל מהרגע שהחיריק נלמד, אמא היא הדמות המבוגרת הבלעדית. לאן נעלם אבא? כנראה לצבא... 
(סבא, אגב, לא נעלם. הוא הלך ליער, מצא פטרייה, והביא אותה לסבתא שתכין לו מרק טעים. מיד לאחר מכן חלתה סבתא, ונכדתה הביאה לה סל)

וכעת, עומדות בפני שתי אפשרויות:
האפשרות הראשונה: לשנות את הסיפורים. בחלק מהסיפורים בהם נדרשת נוכחות הורית לאחר שנלמד החיריק- להחליף את אמא באבא או סבא. בנוסף, בחלק מהסיפורים בהם יש טיפול בחיה מסכנה- לשים בן במקום בת, ובחלק מהסיפורים בהם יש ילד פעלתן- ללהק פנימה את רז.
זה דורש מאמץ, וגם מעכב את הזמן שבו אוכל לעשות שימוש בספרונים עד שיהיה לי זמן לערוך אותם (כלומר לסביבות הזמן שבו רז תספר לבת שלה שפעם היה דבר כזה צבא)
האפשרות השנייה היא שבזמן שאני מלמדת את רז לקרוא- אלמד אותה באמת לקרוא.
לשאול אותה אילו דברים עושות הילדות בסיפור. האם הן חזקות ואמיצות? האם ילדות הן חזקות ואמיצות? האם היא חזקה ואמיצה?
לשאול אותה מי מציל את מי. האם יכול להיות גם להיפך?
לשאול אותה מי חסר/ה בסיפור, ולאן היא חושבת שאבא/ סבא נעלמו
לשאול אותה האם ככה זה גם בבית שלנו- האם רק אמא נותנת אוכל? האם רק אבא מתקן דברים?

אין לי זמן לעריכה גרפית- אני חייבת להתחיל ללמד את הבת שלי לקרוא, לפני שהעולם יילמד אותה!

21.4.14

עושה לי חיים קלים

- למה אין לכם טלויזיה? 
- כי אני לא חושבת שזה צריך להיות הדיפולט. אני רואה אנשים וילדים שכל הזמן צופים בלי שום סינון, והייתי מעדיפה יותר בחירה
- אה, אז את סתם עושה לעצמך חיים קלים. כל הסיפור הוא חינוך! לחנך את הילדים לצפות במידה
- כן, את צודקת. נורא קל לי...

והנה מה שהייתי צריכה להגיד לה:
1. נכון. אני עושה לעצמי חיים קלים. אני אומרת על כל כך הרבה דברים "לא" במהלך היום, ושומרת על כל כך הרבה כללים: רק ממתק אחד; לא להכות; לשבת בלי לקום במהלך האוכל; צרחות הן לא צורת תקשורת; עכשיו צריך לקום; עכשיו צריך לישון; גם היום לא נלך לישון בלי להתקלח; את חייבת לצחצח שיניים; אספי מה שפיזרת; אפשר בבקשה על משהו אחד לא לריב עם הילדות?
2. אם הכל מתמצה, בסופו של דבר, בחינוך להרגלים, אז לבנות שלי יש אפשרויות שהן רגילות לבחור מהן כשמגיעים רגעי הפנאי והבחירה. טלויזיה אינה אחת האפשרויות האלו. הן יכולות לשחק בבובות, להביט בספר (אמא רעה שכמותי, אף אחת מהן עדיין לא קוראת בעצמה...), לשחק אחת עם השנייה, ללכת (איתי) לגן שעשועים, להציק לאמא, להרוס את הבית, לשתות גואש, או לבקש ללכת לסבתא. לצפות בטלויזיה לא מצוי ברדאר שלהן. אני מאוד מקוה שכשהן תגענה לגיל ולשלב שבו הן תדענה להפעיל בעצמן את המחשב ולחפש בעצמן סרטונים או משחקים שהן רוצות- כבר יהיו להן כמה הרגלים אחרים לגבי פנאי. (אולי בגלל זה לא לימדתי את הבכורה לקרוא עדיין?)
3. לא נכון. נורא קשה לי. כשאני צריכה לעשות משהו, או כשסתם אין לי כוח ו/או השראה, אין לי את האפשרות לשים את הילדות מול משהו. אני צריכה להיות נוכחת שם ולהעסיק אותן, או לעזור להן להעסיק את עצמן.

ועוד משהו: האם בחירה באפשרות הנוחה או הקלה יותר היא בהכרח בחירה פחות טובה?
האם האמהות צריכה להיות כל הזמן קרב סיזיפי במעלה תלול?
האם הבחירה במשהו שנוח לי יותר (למשל לחיות בלי טלויזיה) היא לא ראויה, רק משום שהיא נוחה לי?

אבל את כל זה לא אמרתי. אמרתי רק "כן, את צודקת". וזה היה הרבה יותר קל...

2.9.13

לא רוצה ללכת לסבתא!

רז עומדת בסלון, וצועקת ככל יכולתה "לא רוצה ללכת לסבתא!!"
כשאני שואלת למה, היא עונה שהיא מפחדת.

מפחדת מסבתא?!
הרי היא ישנה שם פעם בשבוע, זוכה לממתקים ולפינוקים, לחיבוקים בשפע, לתשומת לב בלתי מחולקת, ולכל השפע שסבתא יודעת להעתיר על הנכדה הבכורה שלה- למה היא לא רוצה?!
וזה גם מציק, כי בניתי על הבייביסיטר, ואני הרי לא הולכת להכריח אותה לעשות דבר שממנו היא "מפחדת", אז מה עושות?

אלמלא השתמשה רז במילה "מפחדת", יתכן שהייתי מכריחה;
אם סתם לא מתחשק לה, או שהיא מעדיפה להיות איתי- אין לי בעיה להגיד לה שהיום אני לא יכולה, ונבלה יחד מחר.
לפחד, לעומת זאת, יש משקל גדול יותר
לשלוח אותה לסבתא למרות הפחד פירושו להגיד לה שאני לא מתעניינת ברגשות שלה; שאני לא מאמינה לה שקרה שם משהו שהיה לא טוב בשבילה; שאני לא מתייחסת ברצינות למה שהיא מספרת לי; שאולי אני מאמינה לסבתא יותר מכפי שאני מאמינה לה; שאולי יותר חשוב לי לעשות משהו שנוח בשבילי מאשר לעשות מה שהיא תופסת כטוב בשבילה; מהפרספקטיבה שלה, לשלוח אותה לסבתא זה ההיפך הגמור מלשמור עליה- זה לשלוח אותה לסכנה.

אין לי ספק שאין שום דבר מפחיד באמא שלי (למרות שכבר היו דברים מעולם, וזה... ובכל זאת אני מכירה את אמא שלי.) אין מה לפחד ממנה- היא סבתא נהדרת, והיא אישה נהדרת

ולמרות זאת לא הכרחתי
כאמא של רז, אני מחוייבת לשמור על רז.
כלומר, אני מחוייבת לא רק להגן עליה, אלא גם ליצור אצלה ביטחון בלתי מעורער בכך שאמא שלה מגנה עליה.
גם אם בעיני אין כל סכנה- חשוב לי שהיא תדע שאמא מאחוריה. שאמא לא מכריחה אותה לעשות משהו שהיא תופסת כמסוכן ומאיים עליה. תפקידי לשדר לה שאני מאמינה לה
זאת, משום שבבוא היום הנורא שבו יקרה לה במקום כלשהו משהו מסוכן באמת (לא יקרה לה שום דבר כזה. אבל אם בכל זאת...... למרות שלא יקרה.)- שהיא תדע שעל אמא אפשר לסמוך. היא חייבת לבטוח בי ולדעת שאני אעדיף את הגרסה שלה על פני גרסה של כל אדם אחר.
זה מה שלמדתי מאמא שלי (אותה סבתא מפחידה...):
לאמא מגלים הכול, ואין דבר כזה להסתיר משהו רע מפני אמא; אפילו אם רז חושבת שאני אכעס עליה- היא חייבת לספר לי הכול כדי שאני אוכל להגן עליה.
אני חוזרת שוב ושוב על המסר: אמא לעולם לא תתמוך במישהו שעושה לך רע; לעולם לא תכריח אותך לעשות משהו שרע לך; לעולם לא תנטוש אותך, אפילו אם היא כועסת.
גם אם עשית משהו רע, ואת בצרה באשמתך הבלעדית- אמא עדיין תעזור לך.

ולכן, כשהיא "מפחדת מסבתא"- אסור לי לשלוח אותה לסבתא.
וגם אם היא לא אומרת ממה בדיוק היא מפחדת, ואני יודעת שלא קרה שום דבר יוצא דופן- היא תקבל את הגיבוי שלי, ולא תלך לסבתא. עד שהיא תרגיש שוב שאין ממה לפחד.

11.6.13

אמא, למה לאיש הזה יש בטן שמנה?

נמצאת עם רז בתחנת האוטובוס
רז מצביעה על גבר זר ושואלת "אמא, למה ל- X יש בטן שמנה?"
ומצפה להסבר

אני מנסה לגדל את רז על ברכי האמת- לעולם לא משקרת לה, או מורחת אותה, או מספרת לה סיפורי סבתא
באותה נשימה, אני גם מנסה לא להעביר לה הבניות חברתיות שמיותרות בעיני (אפילו אם אני עצמי גדלתי עליהן)
ולכן אני מנסה להמנע מסימון שומן כשלילי, או רזון כחיובי
כלומר, אני לא אומרת לה שמישהו הוא שמן בצורה שלילית, וגם לא מחמיאה לה על היותה רזה. זה שהיא רזה זו עובדה, וכשהיא מציינת שמישהו הוא שמן, גם לכך אני מתייחסת כעובדה

אבל כשהיא אומרת משהו כמו "תראי אמא, האיש הזה שמן" בקול רם, אני מוצאת את עצמי בדילמה
אני רוצה שהיא תתייחס לעובדת קיומם של אנשים שמנים כפשוטה, ובצורה לא שיפוטית. על מנת להשיג את ההישג הזה, אני צריכה להתייחס לעובדת קיומם כפשוטה- לא כדבר מעליב; לא כסוד שיש להחניק או להשקיט; X שם, יש לו בטן שמנה, הוא חובש כובע ירוק, ולכלב שלו קוראים מומו; עובדות.
אבל X העומד איתנו בתחנה, חבוש כובע ירוק ומלטף את כלבו מומו, אינו חי בעולם הלא שיפוטי שאני מנסה לייצר סביב רז; הוא חי בעולם המציאות העכשוית, שבה החברה סביבו (התקשורת כלולה בחברה) בהחלט שופטת אותו על היותו שמן. החברה מייחסת לו תכונות שליליות (כגון עצלנות והיעדר שליטה עצמית); הוא מופלה בקבלת עבודה; חנויות לעתים אינן מחזיקות את המידה שלו; אנשים זרים מרשים לעצמם להניח שהם יודעים משהו על בריאותו, על חיי המין שלו, וכו'.
כלומר, כש-X שומע ילדה אומרת שהוא שמן, הוא בהחלט עשוי לשמוע שיפוטיות.
וכשהוא שומע שאמא שלה אומרת לה "נכון" בשוויון נפש, הוא עשוי להיעלב עוד יותר- מדוע האמא לא מחנכת את ביתה שלא יפה להגיד כך על אנשים, ועוד בקול רם?
ומה אני יכולה לעשות אז...?
להגיד לו שאני מנסה שהיא לא תחשוב ש"שמן" זו קללה או עלבון? שאני מנסה להסתיר ממנה ככל האפשר את השיפוטיות המזעזעת שהחברה שלנו מרשה כלפי אנשים, ושאני מנסה להמנע מהצבעה על רזון/שומן כקריטריונים בקביעת ערכו של אדם? שאני מנסה לחסוך ממנה דימוי גוף בעייתי על ידי טיהור השיח בינינו משיפוטיות בכל הקשור למבנה גוף?
עד כה, בכל פעם שהיינו בסיטואציה הזו, העדפתי את השיח הנקי איתה על פני כניעה לנורמות ששליליות בעיני (לא אמרתי לה "דברי בשקט, שלא ישמע שאת אומרת עליו שמן" או "זה מעליב להגיד על מישהו שהוא שמן"). 
אני מקווה שבטווח הארוך זה ישתלם, אחרת סתם העלבתי כמה אנשים ברחוב...

דומה אבל שונה:
בפעם הראשונה שעברנו ליד מרכז הקליטה בעיר מגורינו, רז ראתה ילדים אתיופים
היא אמרה לי "אמא, תראי, ילדים חומים!"
אמרתי לה שבאמת יש להם עור יותר כהה משלה, והראיתי לה שהיא ממש בהירה ואני כהה ממנה. גם הזכרתי לה שסבתא שלה ודוד שלה יותר כהים ממני.
כך ניסיתי לצייר לה את גווני העור לא כמבדילים בין אנשים (למשל לו הייתי אומרת לה "הם אתיופים"), אלא כסקאלה שכוללת את כל האנשים.
מאז הצטרפה לצוות הגן שלה אישה אתיופית, ועכשיו נדמה לי שרז כבר אינה נדהמת מקיומם של "אנשים חומים".