אחת לכמה זמן איתי צריך להבטיח לי שאני אמא טובה

אני קודם כל אמא, אבל אני גם סטודנטית מצטיינת, גם מחזיקת הבית, וגם שרת החוץ, אז טבעי שלפעמים קשה להספיק הכול. ובשבועות האחרונים יש לי קצת לחץ בלימודים, אז אני עם רז רק שלושה חצאי ימים בשבוע, ועוד יום כמעט מלא

אני מבינה שזה רווח נקי בשביל רז ובשביל אבא שלה לבלות יותר זמן יחד, וכמובן שאני לא חושבת שרז צריכה לאהוב אותי יותר, אבל כשאני בבית והיא בכל זאת קוראת לאבא- זה צובט
אני מדמיינת את השנים הבאות- כשהיא תלך לגן (ואח"כ לבי"ס), ונראה אותה רק לכמה שעות בערב, וביום שבת
אני חושבת על כל השנים שבהן היא תבלה במחיצת מבוגרים אחרים (מורים בביה"ס) את רוב היום שלה-
האם הם יכירו אותה כמו שאני מכירה אותה? האם אפשר יהיה לסמוך עליהם שיתנו לה את כל האפשרויות להתפתח ולגדול, ויבחינו כשהיא לא מצליחה, או כשאתגר לא מספיק גדול?
ואם כן- האם אני צריכה לשמוח או להיעלב?

אני מפחדת כבר עכשיו מהזמן שבו יעברו ימים שלמים בלי שאני אראה אותה לומדת משהו; בלי שאני אצחיק אותה במשהו שרק אני יודעת לעשות; כואב לי מראש על חלקים באישיות שלה שיהיו חדשים לי ויתגלו לי יום אחד במקרה, כשהיא לא תדע שאני רואה; ואני גם מפחדת שאולי הימים האלו יותר קרובים משנדמה לי

עם חזרתנו הקרובה לארץ (בקיץ), אני מנסה לדמיין איך יראה יום רגיל בחיינו, ונחרדת מהמחשבה שכנראה אחזור רק בערב- בדיוק בזמן לארוחת ערב, אמבטיה והשכבה

האם כשהיא תגדל היא תזכור אותי בתור אמא מעורבת, או שהיא תרגיש שלא הייתי שם?
האם אני צריכה לבחור את תכנית הלימודים שלי לפי הקרבה אל רז, או לפי היוקרה והאיכות?
ועל מה אצטער יותר, בטווח הארוך- אם אהיה יותר בבית במחיר של קריירה בינונית, או אם אגלה בדיעבד שהבת שלי נוטרת לי (או סתם מרוחקת ממני)?

אני רוצה להאמין שיש דרך להשיג את שני הדברים.
שהמעורבות האמהית שלי לא תלויה בזמן שבו אהיה עם רז, אלא במה שאעשה בזמן הזה: האם הוא איכותי; האם אנחנו עושות דברים חשובים, כיפים, משמעותיים; האם היא מרגישה שאני אוהבת אותה ושהזמן שלנו יחד יקר לי.
אולי לתת לה את ההרגשה שהיא אהובה, שעל אמא אפשר לסמוך ושמלה של אמא היא מלה יותר חשוב מהידיעה הברורה שאמא תהיה בבית כשהיא באה מביצפר

בימים כמו היום בכל זאת נדמה לי שלא