12.3.11

כעס

בספר של איגוד רופאי הילדים האמריקאים מופיע החל מגיל 5 חודשים לערך המונח של חינוך הפעוט
דברים סטנדרטיים בסגנון "אסור לטלטל את הילד כי זה יכול לגרום לנזק מוחי", או "נסו שלא להרים את הקול", וכמובן "יש להמנע מהכאת הילד"

בהתחלה לא הבנתי על מה כבר יש לכעוס על הילדה מגיל כל כך צעיר-
  • היא זורקת על הרצפה וצריך להרים אלף פעם? יופי! שתלמד את הקשר בין סיבה ותוצאה, ועל הדרך גם קצת פיסיקה בסיסית (חוק הכבידה, וזה)
  • היא מוציאה את כל השקיות ממקומן ומפזרת על הרצפה? יופי! שתעסיק את עצמה בזמן שאמא מבשלת
  • היא רודפת אחרי צ'יהולי בכל הבית בשאגות קרב? יופי! שתתאמן בריצה (ולחתול לא יזיק להוריד איזה קילו...)


לאחרונה התחלתי דוקא כן לכעוס על הילדה
יתכן שזה בגלל חוסר שינה מצטבר
או אולי זה שהיא כבר מדברת כל כך יפה גורם לי לחשוב שהיא גם מבינה מה שאני אומרת
או אולי זה שהיא כבר דומה פחות לקופיפה או צבה קטנה, וכבר הרבה יותר לבנאדם
או אולי כי נדלק לה הניצוץ של השובבות בעיניים היפות שלה כשאני אומרת "לא" או "אסור"
בכל מקרה, הבנתי סופסוף על מה יש לכעוס על ילדה כל כך קטנה

אז יצא שצעקתי עליה, ואז הרגשתי חרטה, בושה, ואשמה כאילו הרגתי את הכלב המשפחתי
היא, לעומת זאת, התאוששה מהר ורצתה מיד לשחק, או לשיר, או ניצלה את החולשה הזמנית של אמא בשביל לגיטימציה חלקית להשאר ערה

האם כשאני צועקת עליה אני גורמת נזק בלתי הפיך לנפשה השברירית? (אולי זה בכלל טוב לה לשמוע מדי פעם איזו צעקה, בהנחה שאני אמורה קצת להכין אותה למה שהיא תפגוש בעולם שמחוץ לבית?)
או אולי אני מלמדת אותה לצעוק, וזה בדיוק מה שהיא תעשה כשהיא תכעס?
אבל מה בעצם כל כך רע בלצעוק? זה משחרר קיטור
אבל אם אסור לצעוק, מהי בעצם תגובה הולמת לאי ציות סדרתי?
ואיך אני אמורה לשקול תגובה הולמת וחינוכית במצב של תשישות פיסית ונפשית?

באתר הורות אחד קראתי שרז תכנס בקרוב ל"גיל ההתבגרות הראשון", אז לצפות להתקפות זעם פתאומיות
ואכן, בדיוק לפי הספר, היא התחילה לאחרונה לרקוע ברגל כליווי למלה "לא", ולהעלות טונים במהירות שיא
כלומר, לא רק אני כועסת!
צרת רבים...


אין תגובות:

פרסום תגובה