פחד

כשבאתי עם רז מבית החולים הביתה, איתי קיבל את פנינו בהתרגשות רבה

הוא הרכיב את המיטה שלה, ניקה את הבית, הכין לנו שלט לדלת, ואפילו ניקה קצת את החתול

ואז ביקשתי ממנו שישמור עליה קצת, כי רציתי להתקלח, ולהפתעתי בבואי מהמקלחת מצאתי אותו עומד כפוף, בחושך, ומסתכל  על רז ממרחק אפס

רעות: "מה אתה עושה"?

איתי: "שומר על הילדה"

רעות: "?"

איתי: "אני מנסה לוודא שהיא נושמת בלי להעיר אותה. כשישבתי יותר רחוק לא ראיתי אם הריאות שלה זזות או לא"

אז הוא עומד בחושך, כל גופו כואב מרוב כפיפות, ומסתכל עליה ממרחק אפס

וזו מהותה של הסיטואציה ההורית

את רוצה לתת לילדה חופש. את רוצה שהיא תגש לכל חויה חיה ואדם בסקרנות, לא בחרדה

אבל בשביל שהיא תוכל לחקור בלי ליפול, בלי להפצע, בלי שייקחו לה או ייגעו לה את חייבת להיות שם, לשמור עליה בשבע עיניים, ובמרחק קטן מספיק בשביל לקפוץ בשנייה שהיא עומדת לרדת לבד במדרגות, או לעקור את הזנב של החתול, או לבדוק לאיזה עומק מגיעה העין של ילד אחר

את שואלת את עצמך עד כמה את רוצה ללמד אותה לא לפחד מאנשים, ופתאום את מגלה שאנשים אחרים הם מחשבה כל כך מפחידה שחייבים לדחות את הדיון למועד מאוחר יותר, כי פתאום את מתחילה לשקול ברצינות לא לתת לה לצאת החוצה יותר...
ונניח שהיא לא תצא- מה עם מחלות, מחלות נפש, התמכרות
מה עם דחייה חברתית, בדידות, דכאון

האמת המרה היא שתמיד תעמדי בחושך, כפופה מרוב פחד מפני דברים שלא בשליטתך. תמיד יהיו סכנות שמפניהן לא תוכלי להגן, וככל שהילדה תגדל- יגדלו הסכנות, והאימה שהן גורמות

האיזון בין הרצון להגן לבין הרצון לטפח סקרנות, גישה חיובית והעזה תמיד יהיה עדין וחמקמק