הפרדות

רז נפרדת ממני

היא אדם עצמאי, ותמיד היתה כזו. 

עוד בטרם יצאה מהרחם- ולמרות שהיא דמתה מאוד לאיברים פנימיים אחרים שלי -התחלתי להרגיש את הנפרדות שלה. 

היא נהגה להתחיל לזוז בדיוק כשאני רציתי לנוח, או שהיא נרדמה מיד אחרי שהתחלתי ללכת

אבל האמת היא שהיא היתה יישות נפרדת ועצמאית כבר מגיל שבועיים, כשהיא היתה רק צבר תאים ובמרכזו לב. ללב שלה היה קצב אחר משלי

ומאז שהיא יצאה מהרחם- היא רק נעשית יותר ויותר נפרדת

אני מתחילה להרגיש שלהיות אמא פירושו כל הזמן להפרד קצת מהילדה שלי

כשהיא תגדל יהיו דברים שאני לא אדע עליה. 

היא תצטרך להסביר לי מה עובר עליה, ואז יום אחד היא תבין שהיא לא חייבת לספר לי הכול, או שהיא תרגיש שאני לא מבינה (והיא תגיד לי "אוף, אמא, את לא מבינה שום דבר!")

והיא תצדק

כרגע אני מבינה כל מה שיש לה להגיד.

אולי זה בגלל שכמעט כל מה שהיא יודעת היא למדה בבית (אז אני מכירה את עולם האסוציאציות שלה), ואולי כי היא כל כך מתאמצת לתקשר איתי

אבל בעתיד היא תבלה את מרבית יומה רחוק ממני, ואני אדע שיש עולם שלם מאחורי העיניים שלה, והגישה שלי אליו מוגבלת

וזה לא רק הדברים שהיא לא תגיד לי

זו העובדה שיש מעט מאוד דברים שמהם אוכל לגן עליה

אני אוכל לדבר איתה על שברון לב, אבל לא אוכל לרפא אותו

אני אוכל לחבק אותה כשיקרה לה משהו רע; כשיגידו לה משהו פוגע; כשינהגו בה בחוסר צדק; כשתגרם לה אכזבה; אבל לא אוכל להיות שם ולהרים אותה בזמן הנכון ופשוט לקחת אותה, רגע לפני שהיא נופלת

לעולם לא אוכל לתת לה תחליף (או להסיח את דעתה) אם היא תרגיש שמשהו נלקח ממנה שהיה שלה או שהגיע לה

ובמיוחד- האהבה שלי אליה לא תספיק.

היא תרצה שיאהבו אותה אנשים אחרים. שאנשים שהיא מעריכה יעריכו אותה בחזרה.

והכי מפחיד- אני לא אוכל להגן עליה מפני אנשים אחרים

מי יודע מה יכול לקרות בגן, בבית הספר, בדרך לבית הספר או בדרך חזרה

מי יודע אם היא לא עלולה שלא לחזור יום אחד

כבר עכשיו אני משתגעת מהמחשבה על כל הדברים שעלולים לקרות לילדה שלי, ואני לא יכולה למנוע אותם

אני חושבת על מחלות שמולן אהיה חסרת אונים
אני חושבת על דברים שעלולים לאמלל אותה, על תחושות קשות שלה כלפי עצמה

אני חושבת על האפשרות שיום אחד אראה את הילדה שלי חולה, פצועה, זקוקה לעזרה, וידי תהיה קצרה מלהושיע
ולמרות זאת, אני אצטרך לתת לה לעשות צעדים עצמאיים בעולם, ולקוות שהיא תחזור- בריאה בגוף ובנפש- ותרצה לשתף אותי
אולי זו הגדולה האמיתית- לשחרר את הילדה שלי, ולקוות שהיא תחזור- בידיעה שהיא לא חייבת

היא נפרדת ממני כל יום קצת יותר, כי כל יום קורים לה עוד ועוד דברים שאני יכולה רק לנחש

ככל שהיא תגדל יהיו עוד דברים שיקרו לה (סביבה, או בתוכה) ואני לא אהיה חלק מהם. אולי אפילו לא אדע עליהם

ככל שהיא תגדל המרחק שממנו אני משגיחה עליה יצטרך לגדול

היא תלך בעולם בביטחון של מי שלא יודעת דבר על סכנות, ואני אקוה שזה יישאר כך

שלא תדע