פתאום נדמה שמור (2.5) מוקפת בשלג. הוא במחשבות שלה כל הזמן, והיא שואלת מיליארד שאלות-
זה מסוכן? זה קר? הוא קשה? רך? אפשר להחליק? זה כואב?
כלומר, רוב השאלות שלה ממוקדות בפחד משלג.
בשבת נסענו לירושלים לראות שלג, והיתה התרגשות בבית.
רז לבשה את כל בגדי החורף שלה ורקדה ברחבי הבית, בעוד שמור אמרה מספר פעמים שהיא לא רוצה ללכת, תוך שהיא ממלאת אחר הוראות ללבוש, לגרוב, לנעול, לחבוש, ולצאת מהבית.
אבל היא לא רוצה ללכת לשלג.
הנסיעה הארוכה היתה מלאה שירים, משחקים וצחוק- כמעט שכחתנו שאנחנו הולכים לראות שלג. עד שראינו אותו.
כשהגיעה העת לצאת מהאוטו, מור אמרה בשקט "לא רוצה".
משפטים שיכלתי להגיד: "אבל זה כיף!" "את תהני!" "כדאי לך!" "שלג זה נחמד!" "תראי איך רז נהנית בשלג!"
במקום זה, חיבקתי אותה. אמרתי לה ששלג יכול באמת להיות מפחיד, ושזה לא נעים לפחד.
הזכרתי לה שאני איתה, ושאני אוהבת אותה. אמתי לה שאני אחזיק אותה כמה שהיא צריכה, ושהיא לא חייבת לעשות משהו שמפחיד אותה.
החזקתי אותה בידיים משך כל חויית השלג, והיא לא נגעה בו אפילו פעם אחת.
ברור לי שמור לא תזכור את החויה הזו בעוד כמה שנים. אולי היא אפילו תאהב שלג כשהיא תגדל, ולא תאמין שבגיל 2.5 היא פחדה ממנו כל כך.
אבל אני אזכור.
אני אזכור שלא הכרחתי את הבת שלי לעשות משהו שאמור להיות כיף. אני אזכור שלימדתי אותה שאם משהו אמור להיות לה כיף- אין שום סיבה להכריח.
כשמור תהיה גדולה, ומישהו יגיד לה "כדאי לך- זה כיף" או "בהתחלה זה יכאב אבל אחר כך תיהני מזה" או אפילו "זה לא כואב- זה נעים" יהיה לה קול קטן בראש שיגיד לה שזה בסדר לפחד. והיא תדע לשמוע את הקול הזה, וגם להקשיב לו.
היא תדע שמי שאוהב אותה יהיה מוכן לחכות לה עד שהיא תרגיש מוכנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה