למי אכפת מה חושב ילד בן ארבע?

הילדות אוהבות להשאר לישון אצל סבא וסבתא פעם בשבוע

חסידי אומות העולם שכמותם, פעם בשבוע אוספים מהגן, מבלים עם הנכדות את אחר הצהריים (בעיקר סבתא), מאכילה, מקלחת, קוראת ומפנקת, משכיבה, ולמחרת סבא מביא לגן.

אלא מה, הבכורה מתגעגעת הביתה.

כלומר, היא בהחלט רוצה להשאר אצל סבתא; היא מבטיחה כל שבוע שהפעם לא תעשה בעיות כשתגיע השעה ללכת למיטה, אבל (מתברר ש)כל פעם מחדש- היא בוכה, מבקשת את אבאמא, רוצה להתקשר בהיתה, ואפילו מבקשת שייקחו אותה הביתה.

היום הבנות החליטו להשאר אצל סבתא, לאחר שכבר ישנו שם אתמול. זה היה הרעיון של הבכורה (בת חמש), ואז שאלתי את דעתה של הצעירה (בת שנתיים), שהחליטה להשאר גם.

ואז נכנסה חברה של סבא וסבתא.

לאחר שבירכה אותנו בברכה הצ'כית הידועה "לבנות האלו אין בית?!" (ברכה שבאופן מסורתי נאמרת בצעקה), היא שמעה אותי מוודאת עם הבכורה שהיא אכן רוצה להישאר, וצחקה "למי אכפת מה חושב ילד בן ארבע!"

אני אמרתי "לי", ובינתיים הבת שלי נעלבה

כשראתה האורחת את העלבון והזעם של בת החמש, ניסתה לפייס אותה: "אבל את כזאתי חתיכה!"

מעניין שכשהיא דיברה על דיעות, היא אמרה "ילד בן ארבע"; לעומת זאת, כשדיברה על מראה חיצוני, פתאום היא נזכרה שמדובר בבת.

בדמיון שלי, יצאו מנחירי סילוני קיטור, ובעודי גורסת את האישה תחת רגלי הדרקונית המסוקסות וארוכות הציפרניים שלי צרחתי עליה "שלא תעזי להתקרב לילדה שלי!"

במציאות אמרתי לה בשקט "כרגע אמרת לילדה שלי שהדיעה שלה לא חשובה, אבל המראה שלה כן. אמרת לה "תהיי יפה ותשתקי". בזאת גמרת לחנך את הילדה שלי".

טוב, גם זה היה בדמיון.

במציאות אמרתי לה שאני מחשיבה את הדיעה של הבת שלי מאוד, ושאני חושבת שזה חשוב לה לדעת שדעתה מוערכת. אמרתי לה שאני בטוחה שאת הביטחון בכך שהדיעה שלה חשובה היא צריכה לפתח עכשיו - ולא בגיל 12 - לעומת המסר שכל מה שחשוב אצלה זה היופי - שאותו אני מעדיפה שהיא לא תלמד לעולם.

השיחה הלא נעימה נמשכה (האורחת העבירה ביקורת על החינוך של בנותי, ובמשתמע על החינוך שקיבלתי אני. בין השאר היא אמרה שמהחינוך שאני קיבלתי לא יצא שום דבר פוזיטיבי...)

הילדה נרגעה בשלב מסויים, ונשארה עם אחותה לישון אצל סבתא.

אני ביליתי את כל הנסיעה הביתה במחשבה על מה היה אילו; מה יכלתי להגיד; מה הייתי צריכה להגיד; מה שווה יותר- היערה המעליבה של אורחת, או העובדה שאמא התווכחה איתה.