לפני כחודש ויתרתי על כרטיסים להצגה עוץ לי גוץ לי בקאמרי
קאסט מעולה שכמותו לא יהיה עוד לעולם, תלבושות מרהיבות, הפעלות-קהל לילדים בהפסקה, שפתו העשירה של שלונסקי, והמחיר- שווה לכל נפש
איך מוותרים על דבר כזה?
ככה: המסרים בהצגה הזו מפריעים לי מאוד.
במחזה שלל דמויות גבריות, כולן פלאקטיות, כמעט סאטיריות, בעלות אפיונים חזקים
הנשים, לעומת זאת- אוףףף.
החצרונית והחדרנית הן דמות אחת מפוצלת לשני ראשים, והיא גנרית
בת הטוחן היא דמות מרכזית ביותר בעלילה, ולמרות זאת היא לא משהו נפרד- היא בת של, ואז הופכת להיות אשתו של (ואמו של). בנוסף, אין לה אופי. היא "יפה".
ולבסוף, הקטע של התינוק שהובטח לעוץ לי גוץ לי ועלול להלקח מאימו בעודו יונק... געוואלד!
אלא מה, נזכרתי בכל אלו רק לאחר שכבר הודעתי שהולכות.
לכן, לאחר הביטול, נאלצתי לפחות לספר את הסיפור.
הנה מה שיצא:
היה היתה ממלכה ושמה עוץ, ובה מלך צעיר ובודד, שחיפש בת זוג
לשם כך, הזמין מלך עוץ את נשות הממלכה לארמונו, על מנת שיוכל למצוא אישה מעניינת, מצחיקה, חכמה, ושתהיה מעוניינת לגור איתו בארמון ולחיות איתו את חייה.
במשך ימים רבים עברו נשים רבות בארמון- אחת ניגנה בחליל; אחת רקדה בלט; אחת כתבה שירים; ואחת- זהבית- עמדה והביטה בכל הנשים המוכשרות, וחשבה מה תוכל היא לתרום לנשף הנהדר שנמשך ונמשך.
והוא נמשך, כי למרות שהיו שם כל כך הרבה נשים מוכשרות ומוצלחות, המלך לא הבחין באף אחת שגם מצאה חן בעיניו וגם הוא מצא חן בעיניה.
אבא של זהבית בא לפגוש אותה לארוחת צהריים ליד הארמון יום אחד, ושמע ממנה על הנשף המהמם. הוא שמע ממנה שהיא מרגישה שאין לה דבר לתרום, ולכן ביקש לבוא ולהאזין ולראות- אולי יצליח לחשוב על רעיון.
הוא נכנס לארמון, וכשעבר המלך על פניו, צעק בקול גדול: בתי יודעת להפוך קש לזהב!
המלך שאל את זהבית אם זה נכון, והיא לא ידעה מה להשיב
מצד אחד- לא רצתה לשקר למלך. ומצד שני- לא רצתה שהמלך יחשוב שאבא שלה משקר
לכן היא לא אמרה דבר.
אבל המלך כבר הבחין בה, והציע לה לבוא לטיול בגן הארמון
הם טיילו הרבה מאוד שעות, ודיברו וצחקו מבדיחות שרק הם מבינים, וכך, לאחר שירד הלילה, נרדמו קרוב לאורווה.
באמצע הלילה, התעוררה זהבית וראתה אישון קטנטון נכנס לאורווה. היא הלכה אחריו, כי היתה סקרנית מאוד, ולהפתעתה- האישון ידע לטוות קש לזהב!
הוא שר לעצמו שיר בלחש, וזהבית לא הצליחה להבין מה הוא שר. היא היתה מהופנטת ממלאכת הטוויה! האישון יצר המון זהב, אבל לפני בוא הבוקר, הפך את כולו בחזרה לקש- ונעלם.
בבוקר שוב המשיך הנשף, ובערב שוב שאל אותה המלך אם היא יודעת להפוך קש לזהב.
זהבית לא רצתה לשקר, ולא רצתה לומר שאביה שיקר, ולכן לא אמרה דבר. אבל המלך מצא חן בעיניה, והיא מצאה חן בעיניו, לכן שוב יצאו זהבית והמלך לטיול, ודיברו, וסיפרו אחד לשני סיפורים שקרו להם, וחלומות שהם חלמו, ושוב נרדמו ליד האורווה.
גם בלילה הזה, זהבית התעוררה כשהאישון כבר היה באורווה, וטווה קש לזהב. היא הקשיבה לשירו, וחשבה שהיא שומעת משהו כמו "בוץ בי בוץ בי זהו שמי...". זהבית התקרבה, התקרבה, התקרבה, ושמעה שהאישון שר לעצמו "עוץ לי גוץ לי זהו שמי, איש לא ידע זאת- רק אני. סוד נפלא, סוד כמוס, לא לפרה ולא לסוס!". לפני עלות השחר, האישון הפך בחזרה את כל הזהב לקש- ונעלם.
ובבוקר שוב- הנשף, הטיול, והשיחות הנפלאות בין זהבית למלך.
לאחר שירד הלילה נפרדו זהבית והמלך, והיא רצה לאורווה.
הפעם היא נכנסה לפני שהגיע האישון, וחיכתה לו שם
האישון היה מופתע מאוד לראות שם מישהו, ורצה ללכת, אבל זהבית ביקשה שלא ילך.
היא אמרה לו שהיא יודעת שהוא טווה קש לזהב, וביקשה שיתן לה קצת מהזהב שטווה
האישון שאל מה תיתן לו בתמורה, והיא אמרה שהיא יודעת איך קוראים לו, ואם יתן לה מהזהב- תשמור על סודו.
האישון הסכים, כי לא האמין שמישהו יכול לדעת את שמו. הוא נתן לזהבית שלושה ניחושים
זהבית ניחשה: שמעון?
לא!!!
בוץ בי בוץ בי?
לא!!!
עוץ לי גוץ לי?
כן!!!
האישון הסכים להשאיר את כל הזהב ולא להפוך אותו בחזרה לקש, אבל רק בתנאי שזהבית לא תגלה לאף אף אף אחד איך קוראים לו.
זהבית הסכימה, והאישון- נעלם.
למחרת, כשהתעוררה, גילתה שהנשף הסתיים, וכולם וכולן הלכו הביתה.
היא הסתובבה בגן הארמון וחשבה שגם עליה ללכת, וחבל- כי המלך מוצא חן בעיניה.
היא פגשה את המלך בגן, והוא שאל אותה שוב אם נכון שהיא יודעת לטוות קש לזהב. במקום לענות, זהבית אמרה למלך:
אתה מוצא חן בעיני, ואני יודעת שאני מוצאת חן בעיניך. אם אני לא יודעת לטוות- לא תתחתן איתי?
המלך ענה שבכלל לא אכפת לו מזהב, והוא שאל רק מסקרנות, ושבטח שבטח שהוא רוצה להתחתן עם זהבית! בגלל זה הוא אמר לכולם שהנשף נגמר- כי הוא מצא אישה שמוצאת חן בעיניו! המלך נתן לזהבית מיטת אפיריון נוחה ומפנקת בתור מתנת חתונה.
זהבית אמרה לו שאם כך- גם לה יש לה מתנת חתונה בשבילו. היא הוליכה אותו לתוך האורווה, והמלך ראה את כל הזהב שטווה האישון.
זהבית והמלך שמחו מאוד, והחליטו שבתור מתנת חתונה, הם יחלקו מהזהב שבאורווה לכל האנשים בממלכה.
תודה לליאור בצר על היערתה!
