איך באות ילדות לעולם

השאלה הראשונה הגיעה כשהבכורה גילתה שאני בהריון, כשהיתה בת שנתיים וקצת: "איך התינוקת נכנסה לרחם?" 

ההסבר היה שהזרעונים של אבא פגשו את הביצית של אמא, אחד נכנס פנימה, וכך נוצרה העוברית ברחם.

בגיל שנתיים זה הספיק לה.

מאז עברו עלינו שלוש שנים שבהן רז הסתובבה בבית בהריון, ילדה תינוקות בסלון, הניקה, חיתלה, חינכה, חגגה ימי הולדת, צעקה, ואפילו הכתה את הדובי (פעם אחת. וזה היה הרגע שבו הבנו שצריך להעביר אותה לגן אחר...).

לפני יומיים היא הבינה שחסר לה פרט חשוב: "איך הזרעונים של אבא פוגשים את הביצית של אמא? מאיפה הם מגיעים לתוך הגוף של אמא?"

בן זוגי הובך על ידי השאלה (דבר שלא הפתיע אף אחד), ומיד הכריז: "אמא, שמעת את השאלה של רז?"

לשמחתי, היתה לי תשובה מוכנה!

"הזרעונים מיוצרים באשכים- שזה הכדורים שיש מתחת לבולבול של אבא. אבא ואמא הצמידו את האיברים הפרטיים שלהם. אבא הכניס את הבולבול לפות של אמא, וזה היה לשנינו נעים מאוד. כך יצאו הזרעונים, ושחו עד לרחם של אמא, ששם חיכתה הביצית. אחד מהם נכנס פנימה, וכך נוצרה העוברה ברה, שנולדה להיות מור".

ואז הגיעו האזהרות:

"זה דבר של מבוגרים. מבוגרים עושים את זה גם כדי ליצור תינוקות, וגם כדי שיהיה להם נעים. זה משהו שילדים לא עושים אף פעם, ושמבוגרים לא עושים עם ילדים אף פעם. בגלל שעושים את זה כדי שיהיה נעים- עושים את זה רק עם מישהו שסומכים עליו מאוד-מאוד, ואם זה לא נעים- מפסיקים."

כמובן שהשאלה הבאה של רז היתה מתבקשת: "מתי אני אוכל כבר לעשות את זה?"

אבא הנבוך כמעט קפץ מהכסא: "לא עוד המון זמן!"

למה חשוב להגיד שזה היה נעים? 

• כי מין זה באמת נעים! 
• כי אני צריכה לתת לרז כללי אצבע לזיהוי סיטואציות מסוכנות- אבל בלי להפחיד אותה, ובלי לתת לה מידע שמיותר לה כרגע. אם יום אחד היא תתקל במשהו מיני שיהיה לה לא נעים- היא תדע שמותר (צריך!) לעצור. היא תדע שמשהו לא בסדר, כי מין צריך להיות לה נעים.
• כי היא תגלה בעצמה שמין זה נעים- אני מגדילה את האמינות שלי פה...

למה לא אמרתי שעושים את זה רק עם מי שאוהבים?

• כי זה לא נכון- אפשר לשכב עם מי שהיא לא אוהבת וזה בסדר
• כי חשוב בעיני לא לבלבל מין ואהבה- מין הוא לא תשלום על אהבה, לא אמצעי "להוכיח" אהבה, לא תנאי הכרחי באהבה, לא מאפיין את כל סוגי האהבה
• כי הקריטריון היחיד שחשוב הוא הביטחון שלא יאונה לבת שלי כל רע. כלומר- מישהו שעליו היא סומכת

למה בכלל חשוב לענות על השאלה הזו?

1. כדי לא לייצר טאבו סביב מין; משהו ש"אסור לדבר עליו" הוא גם יותר מושך ומסקרן, וגם יכול בקלות להפוך למסוכן. חשוב לי לשדר לילדות שאין דבר שאי אפשר לדבר עליו עם אמא; להתייעץ, לשאול, ובמקרה הצורך- לקבל עזרה.
2. לא רק שלא "אסור" לדבר על מין- חשוב לדבר על מין! ילדים כל כך רבים לומדים על מין מפורנו; הם לא יכולים לדעת מה ההבדלים בין מין אמיתי לפורנו. חשוב לי שהילדות שלי כן תדענה.

חשוב לי לציין שאני מנסה לוודא שאני לא נותנת לרז יותר מידי מידע. כשהיא שואלת- אני עונה. אם היא ממשיכה לשאול- אני מוסיפה מידע. אם היא מפסיקה לשאול- אני מניחה שהמידע מספיק לעת עתה.

מזה יומיים, רז מספרת לכל מי שנקרה בדרכה איך באות ילדות לעולם. כל פעם מחדש אני נפעמת מהבור הסוד שאינו מאבד דבר שהוא המוח של הילדה הזו. היא נותנת את ההסבר המלא- כולל האזהרות, כולל העובדה שזה נעים, כולל פירוט האיברים הפרטיים המעורבים, ותוספת קטנה משלה: שאחות קטנה זה כיף, למרות שבהתחלה היא מעצבנת כי היא בוכה הרבה, ואי אפשר לשחק איתה, אבל אז זה משתפר כי היא לומדת לשבת, לעמוד, ללכת ולדבר.

האבא נבוך וגאה, כאחד...

למי אכפת מה חושב ילד בן ארבע?

הילדות אוהבות להשאר לישון אצל סבא וסבתא פעם בשבוע

חסידי אומות העולם שכמותם, פעם בשבוע אוספים מהגן, מבלים עם הנכדות את אחר הצהריים (בעיקר סבתא), מאכילה, מקלחת, קוראת ומפנקת, משכיבה, ולמחרת סבא מביא לגן.

אלא מה, הבכורה מתגעגעת הביתה.

כלומר, היא בהחלט רוצה להשאר אצל סבתא; היא מבטיחה כל שבוע שהפעם לא תעשה בעיות כשתגיע השעה ללכת למיטה, אבל (מתברר ש)כל פעם מחדש- היא בוכה, מבקשת את אבאמא, רוצה להתקשר בהיתה, ואפילו מבקשת שייקחו אותה הביתה.

היום הבנות החליטו להשאר אצל סבתא, לאחר שכבר ישנו שם אתמול. זה היה הרעיון של הבכורה (בת חמש), ואז שאלתי את דעתה של הצעירה (בת שנתיים), שהחליטה להשאר גם.

ואז נכנסה חברה של סבא וסבתא.

לאחר שבירכה אותנו בברכה הצ'כית הידועה "לבנות האלו אין בית?!" (ברכה שבאופן מסורתי נאמרת בצעקה), היא שמעה אותי מוודאת עם הבכורה שהיא אכן רוצה להישאר, וצחקה "למי אכפת מה חושב ילד בן ארבע!"

אני אמרתי "לי", ובינתיים הבת שלי נעלבה

כשראתה האורחת את העלבון והזעם של בת החמש, ניסתה לפייס אותה: "אבל את כזאתי חתיכה!"

מעניין שכשהיא דיברה על דיעות, היא אמרה "ילד בן ארבע"; לעומת זאת, כשדיברה על מראה חיצוני, פתאום היא נזכרה שמדובר בבת.

בדמיון שלי, יצאו מנחירי סילוני קיטור, ובעודי גורסת את האישה תחת רגלי הדרקונית המסוקסות וארוכות הציפרניים שלי צרחתי עליה "שלא תעזי להתקרב לילדה שלי!"

במציאות אמרתי לה בשקט "כרגע אמרת לילדה שלי שהדיעה שלה לא חשובה, אבל המראה שלה כן. אמרת לה "תהיי יפה ותשתקי". בזאת גמרת לחנך את הילדה שלי".

טוב, גם זה היה בדמיון.

במציאות אמרתי לה שאני מחשיבה את הדיעה של הבת שלי מאוד, ושאני חושבת שזה חשוב לה לדעת שדעתה מוערכת. אמרתי לה שאני בטוחה שאת הביטחון בכך שהדיעה שלה חשובה היא צריכה לפתח עכשיו - ולא בגיל 12 - לעומת המסר שכל מה שחשוב אצלה זה היופי - שאותו אני מעדיפה שהיא לא תלמד לעולם.

השיחה הלא נעימה נמשכה (האורחת העבירה ביקורת על החינוך של בנותי, ובמשתמע על החינוך שקיבלתי אני. בין השאר היא אמרה שמהחינוך שאני קיבלתי לא יצא שום דבר פוזיטיבי...)

הילדה נרגעה בשלב מסויים, ונשארה עם אחותה לישון אצל סבתא.

אני ביליתי את כל הנסיעה הביתה במחשבה על מה היה אילו; מה יכלתי להגיד; מה הייתי צריכה להגיד; מה שווה יותר- היערה המעליבה של אורחת, או העובדה שאמא התווכחה איתה.

צמריקו / לזלי הלקוסקי

http://www.kinbooks.co.il/page_9667

סינופסיס: "לצמריקו היו היום קצת בעיות עם העדר" אמרה אמאאא. "מה קרה?" שאל אבאאא.

כך נפתח כל פרק בתלאותיו המצחיקות של צמריקו.

צמריקו אינו הולך עם העדר. הוא משתולל עם הכלבים, מגדל את הצמר שלו פרא, סורק, טווה, צובע ואורג לעצמו את הצמר בעודו על גופו, ובאופן כללי- נהנה מהחיים.

הוא לא מבין את דאגתם של אבא ואמא, שכל ערב - מרוב דאגה - מורטים לעצמם את הצמר. רק סבא מבין את צמריקו, ומנסה ללא הועיל להרגיע את אבא ואמא במנטרה "אין מה לדאוג".

בסוף, אמא ואבא לוקחים את צמריקו לשיחה, שבה הם מבהירים לו שכבשים הולכים תמיד עם העדר, ושמעתה והלאה: "תשאר עם העדר כמו כולם.

תגזוז את הצמר כמו כולם.

תסרוק את הצמר כמו כולם.

תטוה את הצמר כמו כולם.

תצבע את הצמר כמו כולם.

תארוג את הצמר כמו כולם."

צמריקו מבין לראשונה מאז התודענו אליו שהוא לא יוכל יותר להיות שונה. והפעם הוא זה שנשאר ער כל הלילה.

האם צמריקו האינדיבידואליסט יצטרף אל העדר?

ביקורת: צמריקו מצליח למצוא את הפתרון היחיד שבאמת מתאים לו, ושיכול להשאיר אותו בקבוצה מבלי לוותר על המחשבה המקורית ועל היצירתיות שלו: הוא ישאר נאמן לעצמו אם במקום להיות יצירתי מחוץ לעדר- יוליך את העדר אחריו במשחקיו הסקרניים.

צמריקו הוא דמות שובת לב. הוא מעורר צחוק וחיבה, וממש קשה לחכות לגלות מה השגעון הבא שהמציא. 

האיורים מקסימים, מצחיקים מאוד, ומעצבים היטב את צמריקו השונה, את שאר כבשי העדר (שלא ניתן להבחין ביניהם), את אבאאא ואמאאא הדואגים, ואת סבאאא- שכנראה גם שונה בדרכו (הוא כחול, לובש ווסט, ועושה יוגה).

הספר מתאר היטב את התסכול של ההורים, שדואגים לילדם. הם מנסים כל טיעון בספר ("אבל כבשים לא סורקים את הצמר שלהם בעצמם!", "אתה נראה כל כך שונה!", "אבל טויה לא אמורה להיות כיף!", "אבל זה לא מה שלימדו אותך"!, אף אחד לא שמע על דבר כזה!"), אבל צמריקו מגיב על כל הטיעונים האלו בהתלהבות: "אני יודע, נכון שזה נפלא?"

כלומר, הילד לא שובר את המוסכמות כדי להרגיז- הוא עושה זאת משום שהוא באמת ובתמים מסתקרן, חוקר, ונהנה להיות כפי שהוא.

בהתאמה מושלמת למשנתו של ד"ר חיים גינות (הספר "איך לדבר כך שילדים יקשיבו, איך להקשיב כך שילדים ידברו" מאת פרבר ומייזליש הוא קלאסיקה *הכרחית* בעיני), צמריקו מוכיח שההתנהגות שלו אינה נגד הוריו (או נגד העדר)- אלא בעד עצמו. ומשום שכך- אין סיבה להלחם בו.

ואולם, הספר אינו נגמר שם. הוריו של צמריקו, שהפגינו דאגה כנה מכך שהוא שונה, נחשפים כמי שגם אהבו את הייחודיות של בנם ("עכשיו כולם נראים כמו צמריקו ומתנהגים כמו צמריקו", אמרה אמאאא. "אני יודע" אמר אבאאא. "איך נזהה אותו עכשיו?")

בעמוד האחרון מתברר שסבא צדק לאורך כל הדרך: "אין מה לדאוג", אמר סבאאא.

סיכום: עדיין אין לך את הספר בבית?!

קנגורה / גוידו ון גנכטן

http://www.kinbooks.co.il/page_8221

סינופסיס: "לאמא קנגורו היתה בעיה. הבעיה הזאת ישבה לה בתוך הכיס. היא היתה גדולה וכבדה, אבל גם מאוד חמודה... הגיע הזמן, חשבה אמא קנגורו, שקנגורה תקפוץ על הרגליים של עצמה."

אמא קנגורו מנסה לחשוף את קנגורה לעולם הגדול- היא מראה לה את הפרפרים הססגוניים, פילים רוחצים באגם, ציפרים מצייצות, קופים משתובבים, וג'ירפות רצות. קנגורה רוצה לצאת, אך חוששת.

בסוף היום, אמא קנגורה כבר עייפה, אך ההצלה מגיעה מכיוון בלתי צפוי: "ממש ברגע זה מישהו התקרב מרחוק בקפיצות... אלו היו הקפיצות הענקיות והעצומות ביותר שהיא ראתה בחיים!"

קנגורה מסכימה לצאת על מנת לקפץ עם החבר החדש, ואמא גאה (וקצת דואגת): "סוף סוף הכיס שלה היה ריק."

ביקורת: הטקסט מצחיק, האיורים ססגוניים, והרעיון מקסים.

קנגורה יוצאת מהכיס כשהיא פוגשת מישהו ששווה לה: "היו לו אותו אף, אותן אזניים, אותן רגליים קופצניות ואפילו זנב חזק כמו שלה". הוא לא יראה לה את העולם או יתן לה מתנות; הוא לא גבוה או חזק ממנה; הוא לא יגונן עליה או יציל אותה; הם שווים: הוא מבטיח לה ללמד אותה לקפוץ בדיוק כמותו..

הוא מציע לה לבוא, והיא לא מחכה רגע: "ופתאום היא פשוט קפצה ככה מתוך הכיס של אמא...אל העולם הגדול."

סיכום: ספר מקסים.

מרים והים / מיריק שניר

http://www.mirik-snir.com/pages/hebrew/books/books.php?item_id=9

סינופסיס: "היה היתה ילדה מרים/ שלא ראתה אף פעם ים..."   הספר הוא מסע חיפוש של מרים אחר הים. היא ואלת שאלות תיאורטיות (האם הוא משולש... מלוח... יודע לבכות או לצחוק?), ועוברת לשאלות קונקרטיות: היא מנסה בריכה, נחל, ולבסוף צועדת עד הים.

ביקורת: החריזה נפלאה (קצת חוזרת על עצמה, אבל זה מותאם גיל), יש לימוד של הפכים, והבנות שלי התמוגגו (כל אחת בתורה) לענות על שאלותיה של מרים (האם הוא משולש? לא!!!)

מרים היא ילדה סקרנית וחקרנית, צחקנית, ולא מתייאשת גם לקול צחוקם של חבריה.

האיורים מקסימים ותומכים היטב בטקסט; הצעירה שלי שמחה לגלות פרטי פרטים באיורים השונים (בעמוד של הבריכה יש שתי כוסות מיץ!), והעמוד שבו מרים מגיעה לים מרהיב ומעורר געגועים לקיץ

סיכום: מה השאלה? ספר נפלא.

להיות אמא ישראלית

בימים כתיקונים אני כועסת אלף פעמים ביום.

אני בדרך כלל כועסת בפייסבוק, למרות שלפעמים גם בבית (בעיקר כשהילדות לא הולכות לישון בתשע בערב...).

אני כועסת על חלוקה לא צודקת של משאבים; על החלשה מכוונת של אוכלוסיות, ועל הצביעות שבהכחשת ההחלשה; אני כועסת על גזענות ועל חינוך לגזענות; וכמובן על אפלייה, על הזנייה ועל החלשה של נשים.

אבל כבר שבוע שאני לא כועסת- רק מדוכאת.

הזעם מתקשר לתחושה שמה שיש הוא לא בסדר, ושצריך להיות אחרת, כי *יכול* להיות אחרת.

הלואי שיכולתי להרגיש עכשיו זעם על המצב בעזה.

הלואי שיכלתי להרגיש זעם על כך שהוליכו אותי שולל- שחשבתי שאני קוראת תקשורת שמאלנית, שנותנת לי את המציאות כהוויתה, ובעצם קיבלתי רק ביקורת על עמדת דובר צה"ל, בלי כמה חלקים חשובים שהדובר שכח להזכיר.

מאז תחילת "צוק איתן" הפצצנו בית חולים ושתי מרפאות. אני כותבת את המלים האלו ומתחילה שוב לבכות. כי, באמת, מי מפציץ מרפאות ובתי חולים?

אבל התשובה היא שאני. אני - שהמבצע הוא בשמי, ולמען "בטחוני" - מפציצה בתי חולים ומרפאות.

אני גם מפציצה מן האויר בתים פרטיים שאין בהם אמל"ח או אפילו חשודים, (בוגי יעלון אומר שזו הצלחה פנומנלית!) במסגרת מבצע "הקש בגג".

מה זה "הקש בגג"? טוב ששאלת. עידן לנדאו כותב כך: 

"מקרה אחד שחילחל לתקשורת היה רציחתם של 8 בני משפחת כווארע בחאן יונס, כ"עונש" על קרבתם המשפחתית לעודא כווארע, פעיל חמאס. ב-8 ליולי, צה"ל הפעיל על הבית נוהל "הקש בגג" – טיל קל שמשוגר לגג הבניין ומתריע מפני הפגזתו – בשעה 14:50, ובשעה 15:00 נורה על הבית טיל ממטוס אף-16. שישה ילדים היו בין ההרוגים. בני הבית בחרו לא להתפנות על אף האזהרה, דבר שנקלט בצילומי המל"ט (אם כך, מושך בכתפיו הישראלי הממוצע, דמם בראשם, כולל בראשם של סיראג' ובאסם בני ה-8 וה-10)."

הפצצת בית פרטי שאין בו אמל"ח או מי שחשודים כלוחמים הוא דבר בלתי נתפש, והופך לצינית ומבישה את הטענה בדבר "דיוק כירורגי" של פעולות חיל האויר. הרי כל הכוונה היתה להרוג אזרחים! הצלחנו, בדיוק כירורגי, למצוא בית שיש בו אזרחים, ואז מחקנו אותם.

אבל מה הקשר בין זה לבין בלוג האמהות שלי?

הקשר הוא קלוש.

מה יכול להיות הקשר בין אמהות פמיניסטית שמדגישה הומניזם וביקורתיות, לבין שבר עמוק שהופך את התחושה החמימה שעד כה כיניתי "מולדת" לתחושה חמצמצה של בגידה?

אין קשר.

בעוד חמש שעות נאכל ארוחת בוקר. נלך להצגה (אריה הספרייה- על כך שלפעמים יש חשיבות גדולה לשבירת החוקים). נבקר את סבא שלי, ואז את הורי. נלך לבריכה. 

נלך להפגנה.

מארי קירי שגילתה את הקרניים החזקות בעולם / תמי שם-טוב

http://www.hasifria.org.il/heb/books/book/?Id=2443177

סינופסיס: סיפור חייה של מארי קירי, שנולדה בפולין, עברה לצרפת, היתה האישה הראשונה שלמדה (וסיימה בהצטיינות!) פיסיקה ב"סורבון", גילתה את הפולוניום והרדיום, היתה האישה הראשונה שזכתה בנובל בפיסיקה, היתה הראשונה מכל זוכי הנובל שזכתה בו שוב, ועוד בתחום שונה (בפעם השנייה בכימיה), גידלה שתי בנות שאחת מהן זכתה בעצמה בנובל בכימיה, בשביל לסייע לצרפת במלח"ע I המציאה ניידות רנטגן שאותן הביאה - עם ביתה איירין - לחזית ולימדה את צוותי השדה להשתמש בהן, ומתה בגיל 67 ממחלה שהתפתחה בשל חשיפתה לרדיום (במחקרה) ולקרני רנטגן (במלח"ע I).

ביקורת: הספר מרתק, מלא בעובדות מעניינות (לרוע המזל, מחיפושי גוגל עולה שכמה מהן עשויות להיות לא מדוייקות), ואפילו מרגש! 

בנוסף, יש הדגשה של העובדה שקירי לא זכתה ללמוד באוניברסיטה בארצה בשל היותה אישה, שאפילו בסורבון היתה האישה הראשונה שסיימה את לימודי הפיסיקה (ועוד בהצטיינות!), ושהיתה האישה הראשונה לזכות בנובל. הספר מדגיש לא רק את נחישותה של קירי, אלא את המלחמה חסרת הסיכוי שניהלה כל חייה כנגד הדיעה הקדומה שנשים אינן צריכות (ואינן יכולות?) ללמוד מדע.

אלא מה?

בעוד שהטקסט מספר את הסיפור המורכב הזה, האיורים מספרים סיפור שונה לחלוטין.

המאיירת אלינה גורבן יצרה סיפור מקביל, שבו יש בעיקר בנים, וקירי עצמה נראית ברוב האיורים כנסיכה-הזקוקה-למושיע:

- בפנימייה בבית משפחתה של מארי שלושה בנים שקועים בלימוד בעוד שלושה בנים ובת אחת משחקים על השטיח (מארי, הבת השנייה באיור, מביטה בעניין בבנים הלומדים);

- באוניברסיטה המעופפת שלושה בנים לומדים בעוד מארי מביטה מהחלון;

- מארי מביטה בהערצה בפייר במעבדתם המשותפת;

- מארי הצנומה שרועה על האדמה לאחר שנפלה מאופניה (אולי בגלל מגפיה הגבוהים, או אולי החולצה שלה הדוקה כל כך שאינה יכולה לנשום?) ופייר, על אופניו, מושיט לה יד;

- מארי נראית אובדת עיצות כשהיא טומנת ידיה בפצלת העטרן (בכל אתר קוראים למחצב הזה בשם אחר, אך בשום מקום לא פצלת עטרן...), בעוד שפייר נראה סקרן ומהורהר;

- מארי שוכבת במיטה סתורת שיער ועצובה (או מודאגת?) בעוד פייר רוכן מעליה, אוחז בידיה הפצועות, ומביט בהן בדאגה גברית;

- פייר ושתי הבנות קוראים יחד בעיתון בעוד מארי החולה יושבת על קצה המיטה וניכר שהביאה להם את ארוחת הבוקר (בעיתון ידיעה על זכיית הזוג- יחד עם בקארל- בנובל); 

- מארי הבוכייה מתאבלת מול תמונתו של פייר לאחר מותו; 

אמנם יש גם איורים בספר בהם קירי נראית נחושה, למדנית, או סקרנית, אך לא כאשר יש בסביבתה (כלומר איתה באיור) עוד גבר.
בנוסף, מתוך 25 האיורים בהם מופיעה מארי, בחמישה (חמישה!! זה חמישית!) היא נמצאת במיטה ולבושה כותונות. לשם השוואה, פייר נמצא במיטה בשניים מהאיורים בהם הוא מופיע, ובספר מאותה הסדרה על חייו של דארוין, יש רק איור אחד שלו במיטה.

בנוסף, יש באיורים שתי תמות: האחת- קירי בשמלה אדומה, והשנייה- זוג יונים (לבנה ואפורה)

תמת השמלה האדומה של קירי היא רעיון מעולה המבוצע באופן טפשי. ראשית, זו כל הזמן אותה שמלה. שנית, השמלה האדומה שם רק חלק מהזמן, ודוקא כאשר השמלה האדומה היתה עשויה לעזור- היא נעלמת! (באיור המתאר את אבלה של קירי ביום מותו של פייר (היא בת 39) שיערה שחור ופרוע והיא לובשת כתונת לבנה, ובעמוד הבא- פרס הנובל השני שלה (היא בת 44)- שיערה לבן ואסוף בקפידה והיא לובשת שמלה אדומה. אילו לבשה את השמלה האדומה גם באיור בעמוד הקודם לא היינו צריכות לתהות מיהי הזקנה המצויירת מרחוק בעמוד המתאר את הזכייה...

כל עוד שיערה של מארי שחור, היא נראית רזה, מושכת מאוד, ובעלת עיניים ענקיות על פי מסורת נסיכות דיסני. ואולם, לאחר מותו של פייר- ועם קבלת הנובל השני שלה- היא הופכת לזקנה נרגנת ולבנת שיער, עיניה מצומצמות, והיא לבושה כדודה. (זאת על אף שבמציאות, שנה לפני זכייתה השנייה ניהלה רומן שערורייתי עם מדען נשוי, והמון זועם צבא על ביתה כמיטב מסורת הצהובונים). מזל שבעמוד האחרון היא שוב מצויירת בשמלה האדומה!

תמת היונים פשוט מיותרת, משום שלא ברור את מי מייצגות היונים, אם בכלל

סיכום: הטקסט טוב. הוא נוגע ללב, והמאמץ לספר סיפור שבו אישה נאבקת כנגד דיעה קדומה ומנצחת בנוק אאוט ראוי לציון. זה הפך לספר האהוב על בתי עוד בטרם הסתיימה הקריאה הראשונה.

ואולם, האיורים מספרים סיפור שונה, שמתנגש בטקסט בדיוק במקום בו קירי ניצחה. במקום מדענית נחושה וסקרנית, האיורים מציגים אותה כאישה המביטה בגברים מהצד, מלמטה, או מעמדה מוחלשת (חולה)

חבל!

אגב: על אף שני פרסי הנובל שלה ועזרתה הרבה (גם הכספית!) למאמץ הצרפתי במלח"ע I, מארי קירי לא התקבלה מעולם לאקדמייה הצרפתית למדעים, ולא קיבלה עיטור כלשהו מצרפת עד לאחר שזכתה לכיבודים בארה"ב ובפולין (כשהעיטור הוצע לה לבסוף- היא דחתה אותו). ביתה איב רמזה שהיה זה משום שנאת זרים (מארי נולדה בפולין, כזכור)

אגב שני: קירי לא היתה רק הראשונה לזכות בשני פרסי נובל, אלא הראשונה לזכות בשני פרסי נובל בשני תחומים שונים (השני שעשה זאת היה לינוס פאולינג).

אגב אחרון: ביתה הבכורה של מארי - אירן - זכתה אף היא בנובל בכימיה יחד עם בן זוגה. אירן לא החליפה את שם משפחתה בשמו של בן זוגה, אלא השניים הוסיפו זה את שמה של זו, ושניהם נקראו קירי-ז'וליו. בתה השנייה של מארי - איב - לא זכתה בנובל, ואולם בן זוגה כיהן כמנהל יונצ"ף כשארגון זה זכה בנובל בשנת 1965.