להיות אמא ישראלית

בימים כתיקונים אני כועסת אלף פעמים ביום.

אני בדרך כלל כועסת בפייסבוק, למרות שלפעמים גם בבית (בעיקר כשהילדות לא הולכות לישון בתשע בערב...).

אני כועסת על חלוקה לא צודקת של משאבים; על החלשה מכוונת של אוכלוסיות, ועל הצביעות שבהכחשת ההחלשה; אני כועסת על גזענות ועל חינוך לגזענות; וכמובן על אפלייה, על הזנייה ועל החלשה של נשים.

אבל כבר שבוע שאני לא כועסת- רק מדוכאת.

הזעם מתקשר לתחושה שמה שיש הוא לא בסדר, ושצריך להיות אחרת, כי *יכול* להיות אחרת.

הלואי שיכולתי להרגיש עכשיו זעם על המצב בעזה.

הלואי שיכלתי להרגיש זעם על כך שהוליכו אותי שולל- שחשבתי שאני קוראת תקשורת שמאלנית, שנותנת לי את המציאות כהוויתה, ובעצם קיבלתי רק ביקורת על עמדת דובר צה"ל, בלי כמה חלקים חשובים שהדובר שכח להזכיר.

מאז תחילת "צוק איתן" הפצצנו בית חולים ושתי מרפאות. אני כותבת את המלים האלו ומתחילה שוב לבכות. כי, באמת, מי מפציץ מרפאות ובתי חולים?

אבל התשובה היא שאני. אני - שהמבצע הוא בשמי, ולמען "בטחוני" - מפציצה בתי חולים ומרפאות.

אני גם מפציצה מן האויר בתים פרטיים שאין בהם אמל"ח או אפילו חשודים, (בוגי יעלון אומר שזו הצלחה פנומנלית!) במסגרת מבצע "הקש בגג".

מה זה "הקש בגג"? טוב ששאלת. עידן לנדאו כותב כך: 

"מקרה אחד שחילחל לתקשורת היה רציחתם של 8 בני משפחת כווארע בחאן יונס, כ"עונש" על קרבתם המשפחתית לעודא כווארע, פעיל חמאס. ב-8 ליולי, צה"ל הפעיל על הבית נוהל "הקש בגג" – טיל קל שמשוגר לגג הבניין ומתריע מפני הפגזתו – בשעה 14:50, ובשעה 15:00 נורה על הבית טיל ממטוס אף-16. שישה ילדים היו בין ההרוגים. בני הבית בחרו לא להתפנות על אף האזהרה, דבר שנקלט בצילומי המל"ט (אם כך, מושך בכתפיו הישראלי הממוצע, דמם בראשם, כולל בראשם של סיראג' ובאסם בני ה-8 וה-10)."

הפצצת בית פרטי שאין בו אמל"ח או מי שחשודים כלוחמים הוא דבר בלתי נתפש, והופך לצינית ומבישה את הטענה בדבר "דיוק כירורגי" של פעולות חיל האויר. הרי כל הכוונה היתה להרוג אזרחים! הצלחנו, בדיוק כירורגי, למצוא בית שיש בו אזרחים, ואז מחקנו אותם.

אבל מה הקשר בין זה לבין בלוג האמהות שלי?

הקשר הוא קלוש.

מה יכול להיות הקשר בין אמהות פמיניסטית שמדגישה הומניזם וביקורתיות, לבין שבר עמוק שהופך את התחושה החמימה שעד כה כיניתי "מולדת" לתחושה חמצמצה של בגידה?

אין קשר.

בעוד חמש שעות נאכל ארוחת בוקר. נלך להצגה (אריה הספרייה- על כך שלפעמים יש חשיבות גדולה לשבירת החוקים). נבקר את סבא שלי, ואז את הורי. נלך לבריכה. 

נלך להפגנה.