11.7.14

להיות אמא ישראלית

בימים כתיקונים אני כועסת אלף פעמים ביום.
אני בדרך כלל כועסת בפייסבוק, למרות שלפעמים גם בבית (בעיקר כשהילדות לא הולכות לישון בתשע בערב...).
אני כועסת על חלוקה לא צודקת של משאבים; על החלשה מכוונת של אוכלוסיות, ועל הצביעות שבהכחשת ההחלשה; אני כועסת על גזענות ועל חינוך לגזענות; וכמובן על אפלייה, על הזנייה ועל החלשה של נשים.
אבל כבר שבוע שאני לא כועסת- רק מדוכאת.
הזעם מתקשר לתחושה שמה שיש הוא לא בסדר, ושצריך להיות אחרת, כי *יכול* להיות אחרת.
הלואי שיכולתי להרגיש עכשיו זעם על המצב בעזה.
הלואי שיכלתי להרגיש זעם על כך שהוליכו אותי שולל- שחשבתי שאני קוראת תקשורת שמאלנית, שנותנת לי את המציאות כהוויתה, ובעצם קיבלתי רק ביקורת על עמדת דובר צה"ל, בלי כמה חלקים חשובים שהדובר שכח להזכיר.
מאז תחילת "צוק איתן" הפצצנו בית חולים ושתי מרפאות. אני כותבת את המלים האלו ומתחילה שוב לבכות. כי, באמת, מי מפציץ מרפאות ובתי חולים?
אבל התשובה היא שאני. אני - שהמבצע הוא בשמי, ולמען "בטחוני" - מפציצה בתי חולים ומרפאות.
אני גם מפציצה מן האויר בתים פרטיים שאין בהם אמל"ח או אפילו חשודים, (בוגי יעלון אומר שזו הצלחה פנומנלית!) במסגרת מבצע "הקש בגג".
מה זה "הקש בגג"? טוב ששאלת. עידן לנדאו כותב כך
"מקרה אחד שחילחל לתקשורת היה רציחתם של 8 בני משפחת כווארע בחאן יונס, כ"עונש" על קרבתם המשפחתית לעודא כווארע, פעיל חמאס. ב-8 ליולי, צה"ל הפעיל על הבית נוהל "הקש בגג" – טיל קל שמשוגר לגג הבניין ומתריע מפני הפגזתו – בשעה 14:50, ובשעה 15:00 נורה על הבית טיל ממטוס אף-16. שישה ילדים היו בין ההרוגים. בני הבית בחרו לא להתפנות על אף האזהרה, דבר שנקלט בצילומי המל"ט (אם כך, מושך בכתפיו הישראלי הממוצע, דמם בראשם, כולל בראשם של סיראג' ובאסם בני ה-8 וה-10)."
הפצצת בית פרטי שאין בו אמל"ח או מי שחשודים כלוחמים הוא דבר בלתי נתפש, והופך לצינית ומבישה את הטענה בדבר "דיוק כירורגי" של פעולות חיל האויר. הרי כל הכוונה היתה להרוג אזרחים! הצלחנו, בדיוק כירורגי, למצוא בית שיש בו אזרחים, ואז מחקנו אותם.


אבל מה הקשר בין זה לבין בלוג האמהות שלי?
הקשר הוא קלוש.
מה יכול להיות הקשר בין אמהות פמיניסטית שמדגישה הומניזם וביקורתיות, לבין שבר עמוק שהופך את התחושה החמימה שעד כה כיניתי "מולדת" לתחושה חמצמצה של בגידה?
אין קשר.
בעוד חמש שעות נאכל ארוחת בוקר. נלך להצגה (אריה הספרייה- על כך שלפעמים יש חשיבות גדולה לשבירת החוקים). נבקר את סבא שלי, ואז את הורי. נלך לבריכה. 
נלך להפגנה.

21.6.14

מארי קירי שגילתה את הקרניים החזקות בעולם / תמי שם-טוב

http://www.hasifria.org.il/heb/books/book/?Id=2443177

סינופסיס: סיפור חייה של מארי קירי, שנולדה בפולין, עברה לצרפת, היתה האישה הראשונה שלמדה (וסיימה בהצטיינות!) פיסיקה ב"סורבון", גילתה את הפולוניום והרדיום, היתה האישה הראשונה שזכתה בנובל בפיסיקה, היתה הראשונה מכל זוכי הנובל שזכתה בו שוב, ועוד בתחום שונה (בפעם השנייה בכימיה), גידלה שתי בנות שאחת מהן זכתה בעצמה בנובל בכימיה, בשביל לסייע לצרפת במלח"ע I המציאה ניידות רנטגן שאותן הביאה - עם ביתה איירין - לחזית ולימדה את צוותי השדה להשתמש בהן, ומתה בגיל 67 ממחלה שהתפתחה בשל חשיפתה לרדיום (במחקרה) ולקרני רנטגן (במלח"ע I).

ביקורת: הספר מרתק, מלא בעובדות מעניינות (לרוע המזל, מחיפושי גוגל עולה שכמה מהן עשויות להיות לא מדוייקות), ואפילו מרגש! 
בנוסף, יש הדגשה של העובדה שקירי לא זכתה ללמוד באוניברסיטה בארצה בשל היותה אישה, שאפילו בסורבון היתה האישה הראשונה שסיימה את לימודי הפיסיקה (ועוד בהצטיינות!), ושהיתה האישה הראשונה לזכות בנובל. הספר מדגיש לא רק את נחישותה של קירי, אלא את המלחמה חסרת הסיכוי שניהלה כל חייה כנגד הדיעה הקדומה שנשים אינן צריכות (ואינן יכולות?) ללמוד מדע.
אלא מה?
בעוד שהטקסט מספר את הסיפור המורכב הזה, האיורים מספרים סיפור שונה לחלוטין.
המאיירת אלינה גורבן יצרה סיפור מקביל, שבו יש בעיקר בנים, וקירי עצמה נראית ברוב האיורים כנסיכה-הזקוקה-למושיע:
- בפנימייה בבית משפחתה של מארי שלושה בנים שקועים בלימוד בעוד שלושה בנים ובת אחת משחקים על השטיח (מארי, הבת השנייה באיור, מביטה בעניין בבנים הלומדים);
- באוניברסיטה המעופפת שלושה בנים לומדים בעוד מארי מביטה מהחלון;
- מארי מביטה בהערצה בפייר במעבדתם המשותפת;
- מארי הצנומה שרועה על האדמה לאחר שנפלה מאופניה (אולי בגלל מגפיה הגבוהים, או אולי החולצה שלה הדוקה כל כך שאינה יכולה לנשום?) ופייר, על אופניו, מושיט לה יד;
- מארי נראית אובדת עיצות כשהיא טומנת ידיה בפצלת העטרן (בכל אתר קוראים למחצב הזה בשם אחר, אך בשום מקום לא פצלת עטרן...), בעוד שפייר נראה סקרן ומהורהר;
- מארי שוכבת במיטה סתורת שיער ועצובה (או מודאגת?) בעוד פייר רוכן מעליה, אוחז בידיה הפצועות, ומביט בהן בדאגה גברית;
- פייר ושתי הבנות קוראים יחד בעיתון בעוד מארי החולה יושבת על קצה המיטה וניכר שהביאה להם את ארוחת הבוקר (בעיתון ידיעה על זכיית הזוג- יחד עם בקארל- בנובל); 
- מארי הבוכייה מתאבלת מול תמונתו של פייר לאחר מותו; 
אמנם יש גם איורים בספר בהם קירי נראית נחושה, למדנית, או סקרנית, אך לא כאשר יש בסביבתה (כלומר איתה באיור) עוד גבר.
בנוסף, מתוך 25 האיורים בהם מופיעה מארי, בחמישה (חמישה!! זה חמישית!) היא נמצאת במיטה ולבושה כותונות. לשם השוואה, פייר נמצא במיטה בשניים מהאיורים בהם הוא מופיע, ובספר מאותה הסדרה על חייו של דארוין, יש רק איור אחד שלו במיטה.
בנוסף, יש באיורים שתי תמות: האחת- קירי בשמלה אדומה, והשנייה- זוג יונים (לבנה ואפורה)
תמת השמלה האדומה של קירי היא רעיון מעולה המבוצע באופן טפשי. ראשית, זו כל הזמן אותה שמלה. שנית, השמלה האדומה שם רק חלק מהזמן, ודוקא כאשר השמלה האדומה היתה עשויה לעזור- היא נעלמת! (באיור המתאר את אבלה של קירי ביום מותו של פייר (היא בת 39) שיערה שחור ופרוע והיא לובשת כתונת לבנה, ובעמוד הבא- פרס הנובל השני שלה (היא בת 44)- שיערה לבן ואסוף בקפידה והיא לובשת שמלה אדומה. אילו לבשה את השמלה האדומה גם באיור בעמוד הקודם לא היינו צריכות לתהות מיהי הזקנה המצויירת מרחוק בעמוד המתאר את הזכייה...
כל עוד שיערה של מארי שחור, היא נראית רזה, מושכת מאוד, ובעלת עיניים ענקיות על פי מסורת נסיכות דיסני. ואולם, לאחר מותו של פייר- ועם קבלת הנובל השני שלה- היא הופכת לזקנה נרגנת ולבנת שיער, עיניה מצומצמות, והיא לבושה כדודה. (זאת על אף שבמציאות, שנה לפני זכייתה השנייה ניהלה רומן שערורייתי עם מדען נשוי, והמון זועם צבא על ביתה כמיטב מסורת הצהובונים). מזל שבעמוד האחרון היא שוב מצויירת בשמלה האדומה!
תמת היונים פשוט מיותרת, משום שלא ברור את מי מייצגות היונים, אם בכלל

סיכום: הטקסט טוב. הוא נוגע ללב, והמאמץ לספר סיפור שבו אישה נאבקת כנגד דיעה קדומה ומנצחת בנוק אאוט ראוי לציון. זה הפך לספר האהוב על בתי עוד בטרם הסתיימה הקריאה הראשונה.
ואולם, האיורים מספרים סיפור שונה, שמתנגש בטקסט בדיוק במקום בו קירי ניצחה. במקום מדענית נחושה וסקרנית, האיורים מציגים אותה כאישה המביטה בגברים מהצד, מלמטה, או מעמדה מוחלשת (חולה)
חבל!

אגב: על אף שני פרסי הנובל שלה ועזרתה הרבה (גם הכספית!) למאמץ הצרפתי במלח"ע I, מארי קירי לא התקבלה מעולם לאקדמייה הצרפתית למדעים, ולא קיבלה עיטור כלשהו מצרפת עד לאחר שזכתה לכיבודים בארה"ב ובפולין (כשהעיטור הוצע לה לבסוף- היא דחתה אותו). ביתה איב רמזה שהיה זה משום שנאת זרים (מארי נולדה בפולין, כזכור)
אגב שני: קירי לא היתה רק הראשונה לזכות בשני פרסי נובל, אלא הראשונה לזכות בשני פרסי נובל בשני תחומים שונים (השני שעשה זאת היה לינוס פאולינג).
אגב אחרון: ביתה הבכורה של מארי - אירן - זכתה אף היא בנובל בכימיה יחד עם בן זוגה. אירן לא החליפה את שם משפחתה בשמו של בן זוגה, אלא השניים הוסיפו זה את שמה של זו, ושניהם נקראו קירי-ז'וליו. בתה השנייה של מארי - איב - לא זכתה בנובל, ואולם בן זוגה כיהן כמנהל יונצ"ף כשארגון זה זכה בנובל בשנת 1965.

24.4.14

כייצד ללמד את בתי לקרוא

כמו כל אמא עילאית ומתנשאת, גם אני מגדלת ילדה שהיא גאונה באופן אובייקטיבי
וגם אצלי, העובדה שרז מתעניינת באותיות ובמלים מתורגמת באופן מיידי לאשמה על שלא התחלתי כבר ללמד אותה לקרוא.
אז ביקרתי בחנויות ספרים, ובחנתי את ההיצע בתחום לימוד הקריאה
האופציה הכי פחות דידקטית (כלומר, שלא מאלצת לקשור את רז לכסא ולהכריח אותה לסבול עד שתלמד לקרוא) היא "ספרוני" מאת צביה וילנסקי, שיצא לאחרונה במהדורה מחודשת
מדובר בחלוקה ל-6 תנועות (A E I O U והתנועה הנוספת: שווא), כשלכל תנועה 16 ספרונים, בכל אחד סיפורון קצרצר, שמורכב ממלים שיש בהן רק את התנועה שאותה לומדת (ואת התנועות שכבר נלמדו)
אין דבר הגיוני מזה, ולכן כמעט רכשתי את הערכה (שהיא גם זולה באופן מפתיע) כבר מספר רב של פעמים
למה כמעט?
כי בעוד שהצורה הגיונית וחכמה, התוכן- אללי (או, במילות הספר, וי וי, צרה רבה!)
לסיפורים בספרוני מספר תמות מרכזיות:
1. בנים שונים עושים דברים רבים הראויים לשבח ולפרס
2. בנים עושים באופן כללי, ובין מעשיהם- בנייה, צביעה, גינון לרוב, והצלה של בנות, ונקבות מעולם החי ומבובות הבית
3. בנות חסרות ישע הזקוקות להצלה (ועל כן קוראות "וי וי, צרה רבה!")- הן מיוצגות על ידי בנות, אך גם על ידי כל נקבות עולם החי ובובות הבית
4. אמא מחכה בבית ונותנת אוכל, וכמוה בנות מטפלות בחיות ובצעצועים, מאכילות, מערסלות, שרות דואגות ואוהבות. בנוסף, כל עולם הטבע מלא בזכרים. אם יש בסיפור נקבה- מיד תטפל בגוריה
5. אבא בצבא, הצבא בא, כל הכבוד לטייסים האמיצים

בנוסף, I היא תנועה המצטרפת מאוחר, ועל כן בתחילה נותני המתנות הם אבא וסבא. מעולה, נכון? אבל מהרגע שהחיריק נלמד, אמא היא הדמות המבוגרת הבלעדית. לאן נעלם אבא? כנראה לצבא... 
(סבא, אגב, לא נעלם. הוא הלך ליער, מצא פטרייה, והביא אותה לסבתא שתכין לו מרק טעים. מיד לאחר מכן חלתה סבתא, ונכדתה הביאה לה סל)

וכעת, עומדות בפני שתי אפשרויות:
האפשרות הראשונה: לשנות את הסיפורים. בחלק מהסיפורים בהם נדרשת נוכחות הורית לאחר שנלמד החיריק- להחליף את אמא באבא או סבא. בנוסף, בחלק מהסיפורים בהם יש טיפול בחיה מסכנה- לשים בן במקום בת, ובחלק מהסיפורים בהם יש ילד פעלתן- ללהק פנימה את רז.
זה דורש מאמץ, וגם מעכב את הזמן שבו אוכל לעשות שימוש בספרונים עד שיהיה לי זמן לערוך אותם (כלומר לסביבות הזמן שבו רז תספר לבת שלה שפעם היה דבר כזה צבא)
האפשרות השנייה היא שבזמן שאני מלמדת את רז לקרוא- אלמד אותה באמת לקרוא.
לשאול אותה אילו דברים עושות הילדות בסיפור. האם הן חזקות ואמיצות? האם ילדות הן חזקות ואמיצות? האם היא חזקה ואמיצה?
לשאול אותה מי מציל את מי. האם יכול להיות גם להיפך?
לשאול אותה מי חסר/ה בסיפור, ולאן היא חושבת שאבא/ סבא נעלמו
לשאול אותה האם ככה זה גם בבית שלנו- האם רק אמא נותנת אוכל? האם רק אבא מתקן דברים?

אין לי זמן לעריכה גרפית- אני חייבת להתחיל ללמד את הבת שלי לקרוא, לפני שהעולם יילמד אותה!

21.4.14

עושה לי חיים קלים

- למה אין לכם טלויזיה? 
- כי אני לא חושבת שזה צריך להיות הדיפולט. אני רואה אנשים וילדים שכל הזמן צופים בלי שום סינון, והייתי מעדיפה יותר בחירה
- אה, אז את סתם עושה לעצמך חיים קלים. כל הסיפור הוא חינוך! לחנך את הילדים לצפות במידה
- כן, את צודקת. נורא קל לי...

והנה מה שהייתי צריכה להגיד לה:
1. נכון. אני עושה לעצמי חיים קלים. אני אומרת על כל כך הרבה דברים "לא" במהלך היום, ושומרת על כל כך הרבה כללים: רק ממתק אחד; לא להכות; לשבת בלי לקום במהלך האוכל; צרחות הן לא צורת תקשורת; עכשיו צריך לקום; עכשיו צריך לישון; גם היום לא נלך לישון בלי להתקלח; את חייבת לצחצח שיניים; אספי מה שפיזרת; אפשר בבקשה על משהו אחד לא לריב עם הילדות?
2. אם הכל מתמצה, בסופו של דבר, בחינוך להרגלים, אז לבנות שלי יש אפשרויות שהן רגילות לבחור מהן כשמגיעים רגעי הפנאי והבחירה. טלויזיה אינה אחת האפשרויות האלו. הן יכולות לשחק בבובות, להביט בספר (אמא רעה שכמותי, אף אחת מהן עדיין לא קוראת בעצמה...), לשחק אחת עם השנייה, ללכת (איתי) לגן שעשועים, להציק לאמא, להרוס את הבית, לשתות גואש, או לבקש ללכת לסבתא. לצפות בטלויזיה לא מצוי ברדאר שלהן. אני מאוד מקוה שכשהן תגענה לגיל ולשלב שבו הן תדענה להפעיל בעצמן את המחשב ולחפש בעצמן סרטונים או משחקים שהן רוצות- כבר יהיו להן כמה הרגלים אחרים לגבי פנאי. (אולי בגלל זה לא לימדתי את הבכורה לקרוא עדיין?)
3. לא נכון. נורא קשה לי. כשאני צריכה לעשות משהו, או כשסתם אין לי כוח ו/או השראה, אין לי את האפשרות לשים את הילדות מול משהו. אני צריכה להיות נוכחת שם ולהעסיק אותן, או לעזור להן להעסיק את עצמן.

ועוד משהו: האם בחירה באפשרות הנוחה או הקלה יותר היא בהכרח בחירה פחות טובה?
האם האמהות צריכה להיות כל הזמן קרב סיזיפי במעלה תלול?
האם הבחירה במשהו שנוח לי יותר (למשל לחיות בלי טלויזיה) היא לא ראויה, רק משום שהיא נוחה לי?

אבל את כל זה לא אמרתי. אמרתי רק "כן, את צודקת". וזה היה הרבה יותר קל...

4.2.14

פוסט עתידני: אמא רעה באמת

"אני מרחמת על הבנות שלך"
"מסכן בעלך"
(תגובות אמיתיות מדף הפייסבוק שלי)

רעות גלבלום היתה אמא רעה באמת.
היא התאכזרה אל בנותיה, וכפתה עליהן ילדות עשוקה, ללא אושר וללא הנאה.
רוע הלב של רעות נבע (ברובו) מפמיניזם רדיקלי בו לקתה עם הולדת ביתה הבכורה; פמיניזם שבגינו שיוועה לעולם בו לבנות ולנשים ייוחסו תכונות אופי, בנוסף ליופי, חן, פאסיביות, צניעות, ויכולת הולדה. אשר על כן, מיעטה לומר לבנותיה שהן יפות, וכך גזרה עליהן חיים של בידוד חברתי, דימוי עצמי נמוך, ודישדוש במי האפסיים של הכיעור הנשי.
רעות גלבלום סברה (בטעות) שילדות אינן צריכות להוות מושאי תשוקה מינית, ולכן סירבה לרכוש עבור בנותיה (או לקבל עבורן במתנה) בגדים שעליהם ציורים של ילדות או נשים בתנוחות פתייניות/ במבטים מגרים/ בבגדים מינימליים או סקסיים, או כל ציור של ילדה או אישה שלה פרופורציות-גוף שמתרחשות רק בפחות מ-5% מהאוכלוסייה.
ואולם, לא די לרעות בהתעללות זו, והיא מיעטה להלביש לבנותיה בגדים וורודים. תחת זאת, היא השפילה אותן מדי יום ורמסה את זכויותיהן על ידי הלבשתן בבגדים בצבע תכלת, כחול, סגול, ירוק, צהוב וכתום (כתום!!).
גם בתחום הכיתוב על הבגדים קיפחה רעות את בנותיה, והתנגדה לבגדים (מכל מקור שהוא) המרמזים כי ילדות או נשים הן נחותות, טפשות או שטחיות ("too cute for math", "אבא תביא הרבה כסף- אמא ואני יוצאות לשופינג" ונכסי צאן ברזל שכאלו נעדרו כליל ממדף הבגדים של בנותיה המסכנות).

רשעותה של רעות נחשפת ביתר שאת כאשר מביטיים בשלל הצעצועים שפסלה רעות על הסף- בובות בעלות מבנה גוף שאינו קיים במציאות, ערימות צעצועים או משחקים בהם מפשיטות, מלבישות, מתאפרות או מתקשטות, וכן וורודים, מרעישין-על-בטריות, פלסטיקים ודומיהם.
בנותיה של רעות, שסבלו ללא הרף מהצקותיה של אימן המופרעת, היו עשויות להתנחם בסרטים, או בטלויזיה, אלא שהמכשפה המתועבת סירבה להכניס טלויזיה לביתה, ופסלה כל סרט או סדרה שבהם הופיעו דמויות של ילדות כמפותחות מבחינה פיסית/ סקסיות/ פתייניות/ טפשות/ שטחיות/ פאסיביות או סתם נעדרו מן המסך.
אשר על כן, נאלצו אותן אומללות לצפות רק בסרטוני טבע, בדורה, ובשידורים של פרפר נחמד- הגרסה המקורית.

בהיותה מטורפת עד לאין שיעור, התעקשה אותה אם רעה לקרוא עד תומו כל ספר ילדות בטרם רכשה אותו (וגם ספרים שנתקבלו כמתנות!), ופסלה את רובם.
שוד ושבר, ספרים בהם הופיעה ילדה פאסיבית/ סקסית/ טיפשה/ חובבת אופנה; ספרים מהם נעדרו בנות לחלוטין; ספרים שלהם מסר שוביניסטי, גזעני או קונפורמי (אפילו אם עסקו רק בחיות!) נפסלו על הסף בידי אותה מרשעת.

בצר לה, לאחר שהבינה שלא תוכל להמשיך במעשיה הקיצוניים ללא סנקציה חברתית משמעותית, עברה אותה אם רעה להטפה חסרת מעצורים; היא נהגה לשאול את ביתה הבכורה שאלות קנטרניות ומיותרות כגון: "יש בנות בספר הזה?"; "למה אין לבת הטוחן שם?"; "היית מסכימה להתחתן עם נסיך שכלא אותך באסם שלושה לילות והכריח אותך לטוות קש לזהב?"; ואפילו "לדעתך מותר לנסיך לנשק אישה ישנה בלי לבקש ממנה רשות?"
בכך כפתה על בנותיה את דיעותיה הקיצוניות, דבר ש(אליבא דאשת חינוך בכירה) ימנע לבטח מילדתה התמימה להסתגל לחברה.
אכן, אם רעה.

ואולם (כצפוי?), מעשיה השליליים של אותה משוקצת לא השתרעו רק במרחב האימהות!
אדרבא, פשעיה נגד האנושות (ונגד בן זוגה, במיוחד) רחבים ועמוקים היו, וחמורים שבעתיים מאכזריותה האימהית.
סירובה של רעות גלבלום להפוך את גופה לחפץ נאה (כלומר, ראוי למבטים של גברים ולהטרדה מינית מצידם) יצר נזק אמיתי לראייתם של רבים, אשר נתקלו בתמימותם בשיער גוף שלא הוסר, כאשר לבשה אותה מרשעת מכנסיים קצרים ו/או גופייה!
השתוללות זו לא פסקה, אפילו לאחר שהוזהרה בידי אותה אשת חינוך בכירה שלדבר זה במיוחד השפעות פסיכולוגיות חמורות על ביתה.

הפשעים החמורים המופיעים במסמך מצמרר זה נכתבו בלשון עבר, זאת על אף שהמכשפה לא חדלה מהם, וגם לא הלכה לעולמה (במהרה, בימינו, ואמרו אמן!)- נהפוך הוא.
לכשבגרו, ובשל הדומיננטיות המזעזעת של אימן בגידול המסכנות (שטוב יותר היה להן לו היו יתומות מאם), הפכו הילדות לפמינאציות ראדיקליות.
נדמה להן שלאישה שמורה הזכות לסרב לקיים יחסים עם גבר כשהיא לובשת מיני (או כשהיא עירומה); שמותר לה להחליט בעצמה האם היא בכלל מעוניינת ללדת ילדותים; יתכן שהן בכלל לסביות (שכן בילדותן נכחו בחתונה של שני גברים!)
אכן, מגיע לה לאותה אם רעה שלא יהיו לה נכדים זכרים!

בתמונה: ילדות שמרחמים עליהן בפייסבוק.

19.1.14

עוץ לי גוץ לי - נסיון שני

רז שמעה חלק מעוץ לי גוץ לי "האמיתי" (ההקלטה של הקאמרי משנת 1965), ולכן נאלצנו לספר שוב, הפעם תוך התייחסות לכך שבת הטוחן נמצאת בעונש

רז: אמא, למה קוראים לה בת הטוחן?
אני: למה את חושבת?
רז: מה, אין לה שם?
אני: אולי ניתן לה שם. איך את רוצה לקרוא לה?
רז: נועה. למה נועה בעונש?
אני: הנסיך רוצה לבדוק אם היא באמת יודעת לטוות קש לזהב. ואיפה יש הכי הרבה קש?
רז: באורווה!
אני: אז היא תהיה בלילה באורווה ותטווה.

...

(במשך שני לילות ישבה נועה באורווה וצפתה בעוץ לי -ללא ידיעתו- בעודו טווה ושר. בימים טיילה בחצר הארמון עם הנסיך, והם נהנו זו מחברתו של זה.
בסוף הלילה השלישי חשפה נועה בפני עוץ לי גוץ לי את העובדה שהיא יודעת את סודו, והוא התייפח מרה. הוא התבייש כל כך בשמו ובמראהו החיצוני, וחשב שהיא תשפיל אותו ותצחק עליו כמו כולם.
נועה הבטיחה לו שלעולם לא תעשה לו משהו רע, והם נפרדו כידידים.
בבוקר השלישי נכנס הנסיך, שמח לגלות את הזהב והציע לנועה נישואין)

רז: נועה לא רוצה להתחתן איתו!
אני: למה?
רז: כי הוא הכריח אותה להיות בעונש באורווה!
אני: את צודקת. אפילו שהם טיילו יחד, והיה להם כיף לדבר- בכל זאת הוא התנהג אליה לא יפה. אז מה היא צריכה לעשות?
רז: ללכת לשחק עם עוץ לי גוץ לי.
אני: רעיון טוב. 
אז נועה הלכה הביתה, ואמרה להורים שלה שיש לה רעיון- הם יקימו אורווה בחצר, ויטוו קש לזהב.
היא הזמינה את עוץ לי גוץ לי שיבוא לטוות איתה, ושאלה אותו אם הוא רוצה לבוא לארוחת ערב אצל ההורים שלה.
רז: אבל היא תגלה להם את השם שלו?
אני: רק אם הם לא יצחקו עליו
רז: והם יתחתנו?
אני: אם הם ירצו
רז: אז כן!

30.9.13

אריה הספרייה / מישל קנודסן


סינופסיס: לספרייה נכנס יום אחד אריה. מר נקדי וגברת דפני, שמנהלים את הספרייה ומקפידים מאוד על הכללים (לא לצעוק, לא לרוץ), בוחרים בגישות שונות: גברת דפני חושבת שמותר לאריה להשאר כל עוד הוא לא שובר את הכללים, בעוד שמר נקדי חושב שאריות לא יודעים כייצד להתנהג בספרייה, ואיך למלא אחר כללים.
האריה נשאר, והופך (למגינת ליבו של מר נקדי) לאורח קבוע ואהוב בספרייה.
יום אחד גברת דפני נופלת, והאריה - שמנסה להזעיק עזרה - רץ, ואף שואג. 
מתברר שהאריה יודע היטב את הכללים, ולאחר ששבר אותם- הוא נעלם.
הגעגועים של כל באי הספרייה - ובמיוחד של גברת דפני - לאריה מביאים את מר נקדי לחפש את האריה, ולהשיבו לספרייה. המסר: לפעמים יש סיבה טובה לשבור את הכללים.

ביקורת: המסר (לפעמים יש סיבה טובה לשבור את הכללים) מתאים הרבה יותר לארה"ב מאשר לישראל, ארץ ה-"יהיה בסדר" וה-"סמוך". וגם הספרייה נראית בדיוק מדוייק כמו הספרייה הציבורית של ניו יורק, ובדיוק מדוייק כמו לא אף אחת מהספריות הציבוריות בישראל. 
ועם זאת, הוא שובה לב.
האיורים (של קוין הוקס) מקסימים ונעימים; החברות הנרקמת בין אריה שוחר טוב לאשה עם ראש פתוח (גברת דפני) - הגם שאינם יכולים לשוחח - היא יפה מאוד; הספר מתאר היטב את ההבדל בין שמירה על המשמעות של כלל, לבין התעקשות על קליפתו, ומכאן גם ההבנה שלעתים יש סיבה טובה לשבור את הכללים

סיכום: מומלץ ביותר