4.2.14

פוסט עתידני: אמא רעה באמת

"אני מרחמת על הבנות שלך"
"מסכן בעלך"
(תגובות אמיתיות מדף הפייסבוק שלי)

רעות גלבלום היתה אמא רעה באמת.
היא התאכזרה אל בנותיה, וכפתה עליהן ילדות עשוקה, ללא אושר וללא הנאה.
רוע הלב של רעות נבע (ברובו) מפמיניזם רדיקלי בו לקתה עם הולדת ביתה הבכורה; פמיניזם שבגינו שיוועה לעולם בו לבנות ולנשים ייוחסו תכונות אופי, בנוסף ליופי, חן, פאסיביות, צניעות, ויכולת הולדה. אשר על כן, מיעטה לומר לבנותיה שהן יפות, וכך גזרה עליהן חיים של בידוד חברתי, דימוי עצמי נמוך, ודישדוש במי האפסיים של הכיעור הנשי.
רעות גלבלום סברה (בטעות) שילדות אינן צריכות להוות מושאי תשוקה מינית, ולכן סירבה לרכוש עבור בנותיה (או לקבל עבורן במתנה) בגדים שעליהם ציורים של ילדות או נשים בתנוחות פתייניות/ במבטים מגרים/ בבגדים מינימליים או סקסיים, או כל ציור של ילדה או אישה שלה פרופורציות-גוף שמתרחשות רק בפחות מ-5% מהאוכלוסייה.
ואולם, לא די לרעות בהתעללות זו, והיא מיעטה להלביש לבנותיה בגדים וורודים. תחת זאת, היא השפילה אותן מדי יום ורמסה את זכויותיהן על ידי הלבשתן בבגדים בצבע תכלת, כחול, סגול, ירוק, צהוב וכתום (כתום!!).
גם בתחום הכיתוב על הבגדים קיפחה רעות את בנותיה, והתנגדה לבגדים (מכל מקור שהוא) המרמזים כי ילדות או נשים הן נחותות, טפשות או שטחיות ("too cute for math", "אבא תביא הרבה כסף- אמא ואני יוצאות לשופינג" ונכסי צאן ברזל שכאלו נעדרו כליל ממדף הבגדים של בנותיה המסכנות).

רשעותה של רעות נחשפת ביתר שאת כאשר מביטיים בשלל הצעצועים שפסלה רעות על הסף- בובות בעלות מבנה גוף שאינו קיים במציאות, ערימות צעצועים או משחקים בהם מפשיטות, מלבישות, מתאפרות או מתקשטות, וכן וורודים, מרעישין-על-בטריות, פלסטיקים ודומיהם.
בנותיה של רעות, שסבלו ללא הרף מהצקותיה של אימן המופרעת, היו עשויות להתנחם בסרטים, או בטלויזיה, אלא שהמכשפה המתועבת סירבה להכניס טלויזיה לביתה, ופסלה כל סרט או סדרה שבהם הופיעו דמויות של ילדות כמפותחות מבחינה פיסית/ סקסיות/ פתייניות/ טפשות/ שטחיות/ פאסיביות או סתם נעדרו מן המסך.
אשר על כן, נאלצו אותן אומללות לצפות רק בסרטוני טבע, בדורה, ובשידורים של פרפר נחמד- הגרסה המקורית.

בהיותה מטורפת עד לאין שיעור, התעקשה אותה אם רעה לקרוא עד תומו כל ספר ילדות בטרם רכשה אותו (וגם ספרים שנתקבלו כמתנות!), ופסלה את רובם.
שוד ושבר, ספרים בהם הופיעה ילדה פאסיבית/ סקסית/ טיפשה/ חובבת אופנה; ספרים מהם נעדרו בנות לחלוטין; ספרים שלהם מסר שוביניסטי, גזעני או קונפורמי (אפילו אם עסקו רק בחיות!) נפסלו על הסף בידי אותה מרשעת.

בצר לה, לאחר שהבינה שלא תוכל להמשיך במעשיה הקיצוניים ללא סנקציה חברתית משמעותית, עברה אותה אם רעה להטפה חסרת מעצורים; היא נהגה לשאול את ביתה הבכורה שאלות קנטרניות ומיותרות כגון: "יש בנות בספר הזה?"; "למה אין לבת הטוחן שם?"; "היית מסכימה להתחתן עם נסיך שכלא אותך באסם שלושה לילות והכריח אותך לטוות קש לזהב?"; ואפילו "לדעתך מותר לנסיך לנשק אישה ישנה בלי לבקש ממנה רשות?"
בכך כפתה על בנותיה את דיעותיה הקיצוניות, דבר ש(אליבא דאשת חינוך בכירה) ימנע לבטח מילדתה התמימה להסתגל לחברה.
אכן, אם רעה.

ואולם (כצפוי?), מעשיה השליליים של אותה משוקצת לא השתרעו רק במרחב האימהות!
אדרבא, פשעיה נגד האנושות (ונגד בן זוגה, במיוחד) רחבים ועמוקים היו, וחמורים שבעתיים מאכזריותה האימהית.
סירובה של רעות גלבלום להפוך את גופה לחפץ נאה (כלומר, ראוי למבטים של גברים ולהטרדה מינית מצידם) יצר נזק אמיתי לראייתם של רבים, אשר נתקלו בתמימותם בשיער גוף שלא הוסר, כאשר לבשה אותה מרשעת מכנסיים קצרים ו/או גופייה!
השתוללות זו לא פסקה, אפילו לאחר שהוזהרה בידי אותה אשת חינוך בכירה שלדבר זה במיוחד השפעות פסיכולוגיות חמורות על ביתה.

הפשעים החמורים המופיעים במסמך מצמרר זה נכתבו בלשון עבר, זאת על אף שהמכשפה לא חדלה מהם, וגם לא הלכה לעולמה (במהרה, בימינו, ואמרו אמן!)- נהפוך הוא.
לכשבגרו, ובשל הדומיננטיות המזעזעת של אימן בגידול המסכנות (שטוב יותר היה להן לו היו יתומות מאם), הפכו הילדות לפמינאציות ראדיקליות.
נדמה להן שלאישה שמורה הזכות לסרב לקיים יחסים עם גבר כשהיא לובשת מיני (או כשהיא עירומה); שמותר לה להחליט בעצמה האם היא בכלל מעוניינת ללדת ילדותים; יתכן שהן בכלל לסביות (שכן בילדותן נכחו בחתונה של שני גברים!)
אכן, מגיע לה לאותה אם רעה שלא יהיו לה נכדים זכרים!

בתמונה: ילדות שמרחמים עליהן בפייסבוק.

19.1.14

עוץ לי גוץ לי - נסיון שני

רז שמעה חלק מעוץ לי גוץ לי "האמיתי" (ההקלטה של הקאמרי משנת 1965), ולכן נאלצנו לספר שוב, הפעם תוך התייחסות לכך שבת הטוחן נמצאת בעונש

רז: אמא, למה קוראים לה בת הטוחן?
אני: למה את חושבת?
רז: מה, אין לה שם?
אני: אולי ניתן לה שם. איך את רוצה לקרוא לה?
רז: נועה. למה נועה בעונש?
אני: הנסיך רוצה לבדוק אם היא באמת יודעת לטוות קש לזהב. ואיפה יש הכי הרבה קש?
רז: באורווה!
אני: אז היא תהיה בלילה באורווה ותטווה.

...

(במשך שני לילות ישבה נועה באורווה וצפתה בעוץ לי -ללא ידיעתו- בעודו טווה ושר. בימים טיילה בחצר הארמון עם הנסיך, והם נהנו זו מחברתו של זה.
בסוף הלילה השלישי חשפה נועה בפני עוץ לי גוץ לי את העובדה שהיא יודעת את סודו, והוא התייפח מרה. הוא התבייש כל כך בשמו ובמראהו החיצוני, וחשב שהיא תשפיל אותו ותצחק עליו כמו כולם.
נועה הבטיחה לו שלעולם לא תעשה לו משהו רע, והם נפרדו כידידים.
בבוקר השלישי נכנס הנסיך, שמח לגלות את הזהב והציע לנועה נישואין)

רז: נועה לא רוצה להתחתן איתו!
אני: למה?
רז: כי הוא הכריח אותה להיות בעונש באורווה!
אני: את צודקת. אפילו שהם טיילו יחד, והיה להם כיף לדבר- בכל זאת הוא התנהג אליה לא יפה. אז מה היא צריכה לעשות?
רז: ללכת לשחק עם עוץ לי גוץ לי.
אני: רעיון טוב. 
אז נועה הלכה הביתה, ואמרה להורים שלה שיש לה רעיון- הם יקימו אורווה בחצר, ויטוו קש לזהב.
היא הזמינה את עוץ לי גוץ לי שיבוא לטוות איתה, ושאלה אותו אם הוא רוצה לבוא לארוחת ערב אצל ההורים שלה.
רז: אבל היא תגלה להם את השם שלו?
אני: רק אם הם לא יצחקו עליו
רז: והם יתחתנו?
אני: אם הם ירצו
רז: אז כן!

30.9.13

אריה הספרייה / מישל קנודסן


סינופסיס: לספרייה נכנס יום אחד אריה. מר נקדי וגברת דפני, שמנהלים את הספרייה ומקפידים מאוד על הכללים (לא לצעוק, לא לרוץ), בוחרים בגישות שונות: גברת דפני חושבת שמותר לאריה להשאר כל עוד הוא לא שובר את הכללים, בעוד שמר נקדי חושב שאריות לא יודעים כייצד להתנהג בספרייה, ואיך למלא אחר כללים.
האריה נשאר, והופך (למגינת ליבו של מר נקדי) לאורח קבוע ואהוב בספרייה.
יום אחד גברת דפני נופלת, והאריה - שמנסה להזעיק עזרה - רץ, ואף שואג. 
מתברר שהאריה יודע היטב את הכללים, ולאחר ששבר אותם- הוא נעלם.
הגעגועים של כל באי הספרייה - ובמיוחד של גברת דפני - לאריה מביאים את מר נקדי לחפש את האריה, ולהשיבו לספרייה. המסר: לפעמים יש סיבה טובה לשבור את הכללים.

ביקורת: המסר (לפעמים יש סיבה טובה לשבור את הכללים) מתאים הרבה יותר לארה"ב מאשר לישראל, ארץ ה-"יהיה בסדר" וה-"סמוך". וגם הספרייה נראית בדיוק מדוייק כמו הספרייה הציבורית של ניו יורק, ובדיוק מדוייק כמו לא אף אחת מהספריות הציבוריות בישראל. 
ועם זאת, הוא שובה לב.
האיורים (של קוין הוקס) מקסימים ונעימים; החברות הנרקמת בין אריה שוחר טוב לאשה עם ראש פתוח (גברת דפני) - הגם שאינם יכולים לשוחח - היא יפה מאוד; הספר מתאר היטב את ההבדל בין שמירה על המשמעות של כלל, לבין התעקשות על קליפתו, ומכאן גם ההבנה שלעתים יש סיבה טובה לשבור את הכללים

סיכום: מומלץ ביותר

מי אכל את לואיס? / ג'ון פרדל


סינופסיס: לואיס ואחותו הגדולה שרה יוצאים לטיול אופניים ביער. בולען אוכל את לואיס, ושרה (היודעת שבולענים בולעים את מזונם בשלמותו) יוצאת להציל את לואיס. היא רק עוצרת לקחת משהו שאולי תזדקק לו...
כך נפתח הספר, ואחרי הפתיחה המבטיחה- הבולען נטרף על ידי חוטפנית; שנטרפת על ידי תת פצחן; שנטרף על ידי בולסנית קוצנית; שנבלעת על ידי בולפוס מחודד. שרה רודפת אחרי כל אלו בהצלחה, מגיעה אל אחיה במעמקי הקיבות הרבות, ובעזרת הדבר שאספה- מחלצת אותם. אחרי רגע אומץ של אחיה, השניים חוזרים הביתה בשלום.

ביקורת: כבר בכריכה אפשר לראות שלואיס הוא קטן ושרה גדולה; לואיס על חד אופן, ושרה הגדולה על אופניים עם תיק ענק שממנו מבצבצים מפתח שוודי ושק שינה. הסיפור ברובו הוא סיפור תושייתה של שרה, שרודפת אחרי מפלצות עצומות ביבשה, באויר ובים, משכללת את כלי הרכב שלה- מאופניים לכלי שיט, לצוללת, לאופני-רוח, חד אופן מטפס, ואפילו מטוס! היא מפגינה תעוזה, נחישות וכוח המצאה, אך אחיה אינו מצפה לפחות מכך- כאשר היא מגיעה אליו בבטן הבולען הוא אומר "ידעתי שתבואי" ושואל "איך יוצאים מכאן?". 
ובעיני זהו אחד הקסמים של הספר- שרה היא גיבורה שהיא ילדה, ולא זו האמירה של הספר. האמירה של הספר היא החברות והאמון שעומדים בבסיס יחסי האחאות של שרה ולואיס. חברות שיש בה הדדיות וביטחון
ג'ון פרדל גם כתב וגם אייר את הספר (הוא אנימטור וקומיקסאי), והאיורים מספרים את רוב הסיפור, מפזרים רמזים, ומובילים את הקוראת משוללת-יכולת-הקריאה-אך-האינטליגנטית-למכביר לנחש את העלילה ולצחוק בעונג בכל פעם שהעלילה מסתבכת.

סיכום: לא ברור?! לקנות!!

2.9.13

לא רוצה ללכת לסבתא!

רז עומדת בסלון, וצועקת ככל יכולתה "לא רוצה ללכת לסבתא!!"
כשאני שואלת למה, היא עונה שהיא מפחדת.

מפחדת מסבתא?!
הרי היא ישנה שם פעם בשבוע, זוכה לממתקים ולפינוקים, לחיבוקים בשפע, לתשומת לב בלתי מחולקת, ולכל השפע שסבתא יודעת להעתיר על הנכדה הבכורה שלה- למה היא לא רוצה?!
וזה גם מציק, כי בניתי על הבייביסיטר, ואני הרי לא הולכת להכריח אותה לעשות דבר שממנו היא "מפחדת", אז מה עושות?

אלמלא השתמשה רז במילה "מפחדת", יתכן שהייתי מכריחה;
אם סתם לא מתחשק לה, או שהיא מעדיפה להיות איתי- אין לי בעיה להגיד לה שהיום אני לא יכולה, ונבלה יחד מחר.
לפחד, לעומת זאת, יש משקל גדול יותר
לשלוח אותה לסבתא למרות הפחד פירושו להגיד לה שאני לא מתעניינת ברגשות שלה; שאני לא מאמינה לה שקרה שם משהו שהיה לא טוב בשבילה; שאני לא מתייחסת ברצינות למה שהיא מספרת לי; שאולי אני מאמינה לסבתא יותר מכפי שאני מאמינה לה; שאולי יותר חשוב לי לעשות משהו שנוח בשבילי מאשר לעשות מה שהיא תופסת כטוב בשבילה; מהפרספקטיבה שלה, לשלוח אותה לסבתא זה ההיפך הגמור מלשמור עליה- זה לשלוח אותה לסכנה.

אין לי ספק שאין שום דבר מפחיד באמא שלי (למרות שכבר היו דברים מעולם, וזה... ובכל זאת אני מכירה את אמא שלי.) אין מה לפחד ממנה- היא סבתא נהדרת, והיא אישה נהדרת

ולמרות זאת לא הכרחתי
כאמא של רז, אני מחוייבת לשמור על רז.
כלומר, אני מחוייבת לא רק להגן עליה, אלא גם ליצור אצלה ביטחון בלתי מעורער בכך שאמא שלה מגנה עליה.
גם אם בעיני אין כל סכנה- חשוב לי שהיא תדע שאמא מאחוריה. שאמא לא מכריחה אותה לעשות משהו שהיא תופסת כמסוכן ומאיים עליה. תפקידי לשדר לה שאני מאמינה לה
זאת, משום שבבוא היום הנורא שבו יקרה לה במקום כלשהו משהו מסוכן באמת (לא יקרה לה שום דבר כזה. אבל אם בכל זאת...... למרות שלא יקרה.)- שהיא תדע שעל אמא אפשר לסמוך. היא חייבת לבטוח בי ולדעת שאני אעדיף את הגרסה שלה על פני גרסה של כל אדם אחר.
זה מה שלמדתי מאמא שלי (אותה סבתא מפחידה...):
לאמא מגלים הכול, ואין דבר כזה להסתיר משהו רע מפני אמא; אפילו אם רז חושבת שאני אכעס עליה- היא חייבת לספר לי הכול כדי שאני אוכל להגן עליה.
אני חוזרת שוב ושוב על המסר: אמא לעולם לא תתמוך במישהו שעושה לך רע; לעולם לא תכריח אותך לעשות משהו שרע לך; לעולם לא תנטוש אותך, אפילו אם היא כועסת.
גם אם עשית משהו רע, ואת בצרה באשמתך הבלעדית- אמא עדיין תעזור לך.

ולכן, כשהיא "מפחדת מסבתא"- אסור לי לשלוח אותה לסבתא.
וגם אם היא לא אומרת ממה בדיוק היא מפחדת, ואני יודעת שלא קרה שום דבר יוצא דופן- היא תקבל את הגיבוי שלי, ולא תלך לסבתא. עד שהיא תרגיש שוב שאין ממה לפחד.

19.8.13

מפלצולה/ רחלי בהרל


סינופסיס: אמא וילד משוחחים בלילה, לפני השינה. הילד במיטה, ושואל את אימו מה יקרה אם מפלצת תבוא ותנסה להכנס הביתה. הוא ממציא אותה מפחידה ומאיימת, והאם מגייסת את הדמיון וההגיון כדי להפיג את פחדיו.
בכל פעם שהאם מוצאת פתרון (תעלה מסביב לבית, חומה גבוהה, להדליק לה טלויזיה ולהראות לה תכנית על מפלצות נוראיות)- ממציא הילד כוחות חדשים למפלצת, שמחייבים עוד יצירתיות.
האם עומדת היטב במשימה, ולבסוף מגיעה לפתרון היחיד שיכול להפיג את הפחד מהמפלצת- להתיידד איתה ולהכניס אותה הביתה כחיית מחמד.

ביקורת: הטקסט קצר וקולע, האם מקסימה ויצירתית, והאיורים... אודי טאוב עשה עבודה נפלאה! האיורים משלימים את הטקסט בצורה מושלמת, ומוסיפים עליו- המפלצת עשויה מחומרי היומיום של הבית, וכך גם הפתרונות שהאם ממציאה.

סיכום: שובה לב, מצחיק ומצויין!

המפלצת שעלתה מן הים

בשנה האחרונה רצה אצלנו חזק התמה של מפלצות.
חדשות לבקרים עולה דרישה בלתי מתפשרת לסיפורי מפלצות, שבבסיסה בקשה מובנת: "עשו שמפלצות לא יפחידו אותי יותר". ומכאן הז'אנר החדש והחביב: סיפורי מפלצות נחמדות.

עמוק עמוק בים, חיה מפלצת.
כל יום אוספת המפלצת צדפים בתוך המים, ובערב עולה מן הים ומסתובבת בין בתים שבהם חיים ילדות וילדים.
בכל פעם שילדה כלשהי נרדמת, המפלצת מניחה על אדן החלון שלה ערימה קטנה של צדפים, ובתוך כל אחד מהם- חלום מתוק ונעים.
הילדה שנרדמה ממששת את הצדפים מתוך שינה, ובלי לשים לב בוחרת  צדף אחד, ובו חלום אחד. לפעמים היא לא שמה לב, ובוחרת שניים!
בבוקר, לפני שמתעוררות הילדות, עוברת המפלצת בין הבתים, ואוספת בחזרה את כל הצדפים.
את הצדפים שאף ילדה לא בחרה היא מחזירה למעמקי הים, ובלילה הבא שוב תביא אותם לילדות וילדים- אולי בלילה אחר ילדה אחרת תרצה לבחור בהם.
את הצדפים שהחלומות שבהם כבר נחלמו, והם ריקים, מפזרת המפלצת על החוף. וכשנלך לים ונאסוף צדפים, נוכל לקרב אותם לאוזן ולשמוע רק "ששששששש..." כי אלו צדפים שאין בהם שום חלום, רק שקט.