עוץ לי גוץ לי - נסיון שני

רז שמעה חלק מעוץ לי גוץ לי "האמיתי" (ההקלטה של הקאמרי משנת 1965), ולכן נאלצנו לספר שוב, הפעם תוך התייחסות לכך שבת הטוחן נמצאת בעונש

רז: אמא, למה קוראים לה בת הטוחן?

אני: למה את חושבת?

רז: מה, אין לה שם?

אני: אולי ניתן לה שם. איך את רוצה לקרוא לה?

רז: נועה. למה נועה בעונש?

אני: הנסיך רוצה לבדוק אם היא באמת יודעת לטוות קש לזהב. ואיפה יש הכי הרבה קש?

רז: באורווה!

אני: אז היא תהיה בלילה באורווה ותטווה.

...

(במשך שני לילות ישבה נועה באורווה וצפתה בעוץ לי -ללא ידיעתו- בעודו טווה ושר. בימים טיילה בחצר הארמון עם הנסיך, והם נהנו זו מחברתו של זה.

בסוף הלילה השלישי חשפה נועה בפני עוץ לי גוץ לי את העובדה שהיא יודעת את סודו, והוא התייפח מרה. הוא התבייש כל כך בשמו ובמראהו החיצוני, וחשב שהיא תשפיל אותו ותצחק עליו כמו כולם.

נועה הבטיחה לו שלעולם לא תעשה לו משהו רע, והם נפרדו כידידים.

בבוקר השלישי נכנס הנסיך, שמח לגלות את הזהב והציע לנועה נישואין)

רז: נועה לא רוצה להתחתן איתו!

אני: למה?

רז: כי הוא הכריח אותה להיות בעונש באורווה!

אני: את צודקת. אפילו שהם טיילו יחד, והיה להם כיף לדבר- בכל זאת הוא התנהג אליה לא יפה. אז מה היא צריכה לעשות?

רז: ללכת לשחק עם עוץ לי גוץ לי.

אני: רעיון טוב. 

אז נועה הלכה הביתה, ואמרה להורים שלה שיש לה רעיון- הם יקימו אורווה בחצר, ויטוו קש לזהב.

היא הזמינה את עוץ לי גוץ לי שיבוא לטוות איתה, ושאלה אותו אם הוא רוצה לבוא לארוחת ערב אצל ההורים שלה.

רז: אבל היא תגלה להם את השם שלו?

אני: רק אם הם לא יצחקו עליו

רז: והם יתחתנו?

אני: אם הם ירצו

רז: אז כן!

אריה הספרייה / מישל קנודסן

http://www.kinbooks.co.il/page_7702

סינופסיס: לספרייה נכנס יום אחד אריה. מר נקדי וגברת דפני, שמנהלים את הספרייה ומקפידים מאוד על הכללים (לא לצעוק, לא לרוץ), בוחרים בגישות שונות: גברת דפני חושבת שמותר לאריה להשאר כל עוד הוא לא שובר את הכללים, בעוד שמר נקדי חושב שאריות לא יודעים כייצד להתנהג בספרייה, ואיך למלא אחר כללים.

האריה נשאר, והופך (למגינת ליבו של מר נקדי) לאורח קבוע ואהוב בספרייה.

יום אחד גברת דפני נופלת, והאריה - שמנסה להזעיק עזרה - רץ, ואף שואג. 

מתברר שהאריה יודע היטב את הכללים, ולאחר ששבר אותם- הוא נעלם.

הגעגועים של כל באי הספרייה - ובמיוחד של גברת דפני - לאריה מביאים את מר נקדי לחפש את האריה, ולהשיבו לספרייה. המסר: לפעמים יש סיבה טובה לשבור את הכללים.

ביקורת: המסר (לפעמים יש סיבה טובה לשבור את הכללים) מתאים הרבה יותר לארה"ב מאשר לישראל, ארץ ה-"יהיה בסדר" וה-"סמוך". וגם הספרייה נראית בדיוק מדוייק כמו הספרייה הציבורית של ניו יורק, ובדיוק מדוייק כמו לא אף אחת מהספריות הציבוריות בישראל. 

ועם זאת, הוא שובה לב.

האיורים (של קוין הוקס) מקסימים ונעימים; החברות הנרקמת בין אריה שוחר טוב לאשה עם ראש פתוח (גברת דפני) - הגם שאינם יכולים לשוחח - היא יפה מאוד; הספר מתאר היטב את ההבדל בין שמירה על המשמעות של כלל, לבין התעקשות על קליפתו, ומכאן גם ההבנה שלעתים יש סיבה טובה לשבור את הכללים

סיכום: מומלץ ביותר

מי אכל את לואיס? / ג'ון פרדל

http://www.ybook.co.il/the_day_louis_got_eaten

סינופסיס: לואיס ואחותו הגדולה שרה יוצאים לטיול אופניים ביער. בולען אוכל את לואיס, ושרה (היודעת שבולענים בולעים את מזונם בשלמותו) יוצאת להציל את לואיס. היא רק עוצרת לקחת משהו שאולי תזדקק לו...

כך נפתח הספר, ואחרי הפתיחה המבטיחה- הבולען נטרף על ידי חוטפנית; שנטרפת על ידי תת פצחן; שנטרף על ידי בולסנית קוצנית; שנבלעת על ידי בולפוס מחודד. שרה רודפת אחרי כל אלו בהצלחה, מגיעה אל אחיה במעמקי הקיבות הרבות, ובעזרת הדבר שאספה- מחלצת אותם. אחרי רגע אומץ של אחיה, השניים חוזרים הביתה בשלום.

ביקורת: כבר בכריכה אפשר לראות שלואיס הוא קטן ושרה גדולה; לואיס על חד אופן, ושרה הגדולה על אופניים עם תיק ענק שממנו מבצבצים מפתח שוודי ושק שינה. הסיפור ברובו הוא סיפור תושייתה של שרה, שרודפת אחרי מפלצות עצומות ביבשה, באויר ובים, משכללת את כלי הרכב שלה- מאופניים לכלי שיט, לצוללת, לאופני-רוח, חד אופן מטפס, ואפילו מטוס! היא מפגינה תעוזה, נחישות וכוח המצאה, אך אחיה אינו מצפה לפחות מכך- כאשר היא מגיעה אליו בבטן הבולען הוא אומר "ידעתי שתבואי" ושואל "איך יוצאים מכאן?". 

ובעיני זהו אחד הקסמים של הספר- שרה היא גיבורה שהיא ילדה, ולא זו האמירה של הספר. האמירה של הספר היא החברות והאמון שעומדים בבסיס יחסי האחאות של שרה ולואיס. חברות שיש בה הדדיות וביטחון
ג'ון פרדל גם כתב וגם אייר את הספר (הוא אנימטור וקומיקסאי), והאיורים מספרים את רוב הסיפור, מפזרים רמזים, ומובילים את הקוראת משוללת-יכולת-הקריאה-אך-האינטליגנטית-למכביר לנחש את העלילה ולצחוק בעונג בכל פעם שהעלילה מסתבכת.

סיכום: לא ברור?! לקנות!!

לא רוצה ללכת לסבתא!

רז עומדת בסלון, וצועקת ככל יכולתה "לא רוצה ללכת לסבתא!!"

כשאני שואלת למה, היא עונה שהיא מפחדת.

מפחדת מסבתא?!

הרי היא ישנה שם פעם בשבוע, זוכה לממתקים ולפינוקים, לחיבוקים בשפע, לתשומת לב בלתי מחולקת, ולכל השפע שסבתא יודעת להעתיר על הנכדה הבכורה שלה- למה היא לא רוצה?!

וזה גם מציק, כי בניתי על הבייביסיטר, ואני הרי לא הולכת להכריח אותה לעשות דבר שממנו היא "מפחדת", אז מה עושות?

אלמלא השתמשה רז במילה "מפחדת", יתכן שהייתי מכריחה;

אם סתם לא מתחשק לה, או שהיא מעדיפה להיות איתי- אין לי בעיה להגיד לה שהיום אני לא יכולה, ונבלה יחד מחר.

לפחד, לעומת זאת, יש משקל גדול יותר

לשלוח אותה לסבתא למרות הפחד פירושו להגיד לה שאני לא מתעניינת ברגשות שלה; שאני לא מאמינה לה שקרה שם משהו שהיה לא טוב בשבילה; שאני לא מתייחסת ברצינות למה שהיא מספרת לי; שאולי אני מאמינה לסבתא יותר מכפי שאני מאמינה לה; שאולי יותר חשוב לי לעשות משהו שנוח בשבילי מאשר לעשות מה שהיא תופסת כטוב בשבילה; מהפרספקטיבה שלה, לשלוח אותה לסבתא זה ההיפך הגמור מלשמור עליה- זה לשלוח אותה לסכנה.

אין לי ספק שאין שום דבר מפחיד באמא שלי (למרות שכבר היו דברים מעולם, וזה... ובכל זאת אני מכירה את אמא שלי.) אין מה לפחד ממנה- היא סבתא נהדרת, והיא אישה נהדרת

ולמרות זאת לא הכרחתי

כאמא של רז, אני מחוייבת לשמור על רז.

כלומר, אני מחוייבת לא רק להגן עליה, אלא גם ליצור אצלה ביטחון בלתי מעורער בכך שאמא שלה מגנה עליה.

גם אם בעיני אין כל סכנה- חשוב לי שהיא תדע שאמא מאחוריה. שאמא לא מכריחה אותה לעשות משהו שהיא תופסת כמסוכן ומאיים עליה. תפקידי לשדר לה שאני מאמינה לה

זאת, משום שבבוא היום הנורא שבו יקרה לה במקום כלשהו משהו מסוכן באמת (לא יקרה לה שום דבר כזה. אבל אם בכל זאת...... למרות שלא יקרה.)- שהיא תדע שעל אמא אפשר לסמוך. היא חייבת לבטוח בי ולדעת שאני אעדיף את הגרסה שלה על פני גרסה של כל אדם אחר.

זה מה שלמדתי מאמא שלי (אותה סבתא מפחידה...):

לאמא מגלים הכול, ואין דבר כזה להסתיר משהו רע מפני אמא; אפילו אם רז חושבת שאני אכעס עליה- היא חייבת לספר לי הכול כדי שאני אוכל להגן עליה.

אני חוזרת שוב ושוב על המסר: אמא לעולם לא תתמוך במישהו שעושה לך רע; לעולם לא תכריח אותך לעשות משהו שרע לך; לעולם לא תנטוש אותך, אפילו אם היא כועסת.

גם אם עשית משהו רע, ואת בצרה באשמתך הבלעדית- אמא עדיין תעזור לך.

ולכן, כשהיא "מפחדת מסבתא"- אסור לי לשלוח אותה לסבתא.

וגם אם היא לא אומרת ממה בדיוק היא מפחדת, ואני יודעת שלא קרה שום דבר יוצא דופן- היא תקבל את הגיבוי שלי, ולא תלך לסבתא. עד שהיא תרגיש שוב שאין ממה לפחד.

מפלצולה/ רחלי בהרל

http://www.yesod.co.il/article_page.asp?id=8&scid=19

סינופסיס: אמא וילד משוחחים בלילה, לפני השינה. הילד במיטה, ושואל את אימו מה יקרה אם מפלצת תבוא ותנסה להכנס הביתה. הוא ממציא אותה מפחידה ומאיימת, והאם מגייסת את הדמיון וההגיון כדי להפיג את פחדיו.

בכל פעם שהאם מוצאת פתרון (תעלה מסביב לבית, חומה גבוהה, להדליק לה טלויזיה ולהראות לה תכנית על מפלצות נוראיות)- ממציא הילד כוחות חדשים למפלצת, שמחייבים עוד יצירתיות.

האם עומדת היטב במשימה, ולבסוף מגיעה לפתרון היחיד שיכול להפיג את הפחד מהמפלצת- להתיידד איתה ולהכניס אותה הביתה כחיית מחמד.

ביקורת: הטקסט קצר וקולע, האם מקסימה ויצירתית, והאיורים... אודי טאוב עשה עבודה נפלאה! האיורים משלימים את הטקסט בצורה מושלמת, ומוסיפים עליו- המפלצת עשויה מחומרי היומיום של הבית, וכך גם הפתרונות שהאם ממציאה.

סיכום: שובה לב, מצחיק ומצויין!

המפלצת שעלתה מן הים

בשנה האחרונה רצה אצלנו חזק התמה של מפלצות.

חדשות לבקרים עולה דרישה בלתי מתפשרת לסיפורי מפלצות, שבבסיסה בקשה מובנת: "עשו שמפלצות לא יפחידו אותי יותר". ומכאן הז'אנר החדש והחביב: סיפורי מפלצות נחמדות.

עמוק עמוק בים, חיה מפלצת.

כל יום אוספת המפלצת צדפים בתוך המים, ובערב עולה מן הים ומסתובבת בין בתים שבהם חיים ילדות וילדים.

בכל פעם שילדה כלשהי נרדמת, המפלצת מניחה על אדן החלון שלה ערימה קטנה של צדפים, ובתוך כל אחד מהם- חלום מתוק ונעים.

הילדה שנרדמה ממששת את הצדפים מתוך שינה, ובלי לשים לב בוחרת  צדף אחד, ובו חלום אחד. לפעמים היא לא שמה לב, ובוחרת שניים!

בבוקר, לפני שמתעוררות הילדות, עוברת המפלצת בין הבתים, ואוספת בחזרה את כל הצדפים.

את הצדפים שאף ילדה לא בחרה היא מחזירה למעמקי הים, ובלילה הבא שוב תביא אותם לילדות וילדים- אולי בלילה אחר ילדה אחרת תרצה לבחור בהם.

את הצדפים שהחלומות שבהם כבר נחלמו, והם ריקים, מפזרת המפלצת על החוף. וכשנלך לים ונאסוף צדפים, נוכל לקרב אותם לאוזן ולשמוע רק "ששששששש..." כי אלו צדפים שאין בהם שום חלום, רק שקט.

הפיל שרצה להיות הכי/ פאול קור

http://www.kinbooks.co.il/page_4805

סינופסיס: בעדר הפילים האפורים חי פיל שהיה לא מאושר, כי לא רצה להיות אפור- אלא צבעוני. הוא מצא ציפור שתעזור לו להגשים את חלומו, היא אספה צבעים מכל היער, צבעה אותו באופן מהמם (זה באמת עמוד מהמם בספר!), אבל. עדר הפילים לא מקבל את הפיל שבחר להיות שונה, ולאחר קיתונות של לעג ובוז (והסבר על כך שכדאי לו להיות אפור כמו כולם), הפיל מחליט לוותר על הצבעים ולהיות אפור. בספר גם עמוד שנראה כמראה, כדי שהילדה הקוראת בספר תוכל להווכח במו עיניה שגם היא בעצם די אפרורית.

ביקורת: באמת צריך לכתוב את זה?! ממש קשה להאמין שיש מי שמשלמות בעצמן על הספר, ועוד קוראות אותו באזני הילדות שלהן. אפשר לדרוך להן על החלומות בצורה יותר בוטה?! ומה פתאום הפכו את הביזיון הזה להצגה, ומה פתאום זה רץ בגני ילדים?! 

המסר - הכי טוב לוותר על הביטוי העצמי שלך כדי להיות חלק מהעדר - הוא לא רק מרגיז, הוא גם מסוכן.

וזה לא שהפיל מבין שהצבעים לא מתאימים לו, או מוותר על חלום הצבעים בעבור חלום אחר (כלומר, יש לו מוטיבציה פנימית כלשהי)- צוחקים עליו ואומרים לו שעדיף לו להיות כמו כולם. כלומר, לחץ חברתי, ותו לא.

סיכום: לוותר, לוותר, לוותר. אם רכשת- לכי להחליף. אם קיבלת במתנה- להחליף. אם אי אפשר להחליף- לזרוק למחזור נייר.

באופן אישי, אני נמנעת משליחת הבת שלי לקייטנה מחר, כי ההצגה תגיע לקייטנה. ביזיון וחוסר הפעלת שיקול דעת מצד מנהלת הקייטנה.