אחת לכמה זמן איתי צריך להבטיח לי שאני אמא טובה

אני קודם כל אמא, אבל אני גם סטודנטית מצטיינת, גם מחזיקת הבית, וגם שרת החוץ, אז טבעי שלפעמים קשה להספיק הכול. ובשבועות האחרונים יש לי קצת לחץ בלימודים, אז אני עם רז רק שלושה חצאי ימים בשבוע, ועוד יום כמעט מלא

אני מבינה שזה רווח נקי בשביל רז ובשביל אבא שלה לבלות יותר זמן יחד, וכמובן שאני לא חושבת שרז צריכה לאהוב אותי יותר, אבל כשאני בבית והיא בכל זאת קוראת לאבא- זה צובט
אני מדמיינת את השנים הבאות- כשהיא תלך לגן (ואח"כ לבי"ס), ונראה אותה רק לכמה שעות בערב, וביום שבת
אני חושבת על כל השנים שבהן היא תבלה במחיצת מבוגרים אחרים (מורים בביה"ס) את רוב היום שלה-
האם הם יכירו אותה כמו שאני מכירה אותה? האם אפשר יהיה לסמוך עליהם שיתנו לה את כל האפשרויות להתפתח ולגדול, ויבחינו כשהיא לא מצליחה, או כשאתגר לא מספיק גדול?
ואם כן- האם אני צריכה לשמוח או להיעלב?

אני מפחדת כבר עכשיו מהזמן שבו יעברו ימים שלמים בלי שאני אראה אותה לומדת משהו; בלי שאני אצחיק אותה במשהו שרק אני יודעת לעשות; כואב לי מראש על חלקים באישיות שלה שיהיו חדשים לי ויתגלו לי יום אחד במקרה, כשהיא לא תדע שאני רואה; ואני גם מפחדת שאולי הימים האלו יותר קרובים משנדמה לי

עם חזרתנו הקרובה לארץ (בקיץ), אני מנסה לדמיין איך יראה יום רגיל בחיינו, ונחרדת מהמחשבה שכנראה אחזור רק בערב- בדיוק בזמן לארוחת ערב, אמבטיה והשכבה

האם כשהיא תגדל היא תזכור אותי בתור אמא מעורבת, או שהיא תרגיש שלא הייתי שם?
האם אני צריכה לבחור את תכנית הלימודים שלי לפי הקרבה אל רז, או לפי היוקרה והאיכות?
ועל מה אצטער יותר, בטווח הארוך- אם אהיה יותר בבית במחיר של קריירה בינונית, או אם אגלה בדיעבד שהבת שלי נוטרת לי (או סתם מרוחקת ממני)?

אני רוצה להאמין שיש דרך להשיג את שני הדברים.
שהמעורבות האמהית שלי לא תלויה בזמן שבו אהיה עם רז, אלא במה שאעשה בזמן הזה: האם הוא איכותי; האם אנחנו עושות דברים חשובים, כיפים, משמעותיים; האם היא מרגישה שאני אוהבת אותה ושהזמן שלנו יחד יקר לי.
אולי לתת לה את ההרגשה שהיא אהובה, שעל אמא אפשר לסמוך ושמלה של אמא היא מלה יותר חשוב מהידיעה הברורה שאמא תהיה בבית כשהיא באה מביצפר

בימים כמו היום בכל זאת נדמה לי שלא

הפרדות

רז נפרדת ממני

היא אדם עצמאי, ותמיד היתה כזו. 

עוד בטרם יצאה מהרחם- ולמרות שהיא דמתה מאוד לאיברים פנימיים אחרים שלי -התחלתי להרגיש את הנפרדות שלה. 

היא נהגה להתחיל לזוז בדיוק כשאני רציתי לנוח, או שהיא נרדמה מיד אחרי שהתחלתי ללכת

אבל האמת היא שהיא היתה יישות נפרדת ועצמאית כבר מגיל שבועיים, כשהיא היתה רק צבר תאים ובמרכזו לב. ללב שלה היה קצב אחר משלי

ומאז שהיא יצאה מהרחם- היא רק נעשית יותר ויותר נפרדת

אני מתחילה להרגיש שלהיות אמא פירושו כל הזמן להפרד קצת מהילדה שלי

כשהיא תגדל יהיו דברים שאני לא אדע עליה. 

היא תצטרך להסביר לי מה עובר עליה, ואז יום אחד היא תבין שהיא לא חייבת לספר לי הכול, או שהיא תרגיש שאני לא מבינה (והיא תגיד לי "אוף, אמא, את לא מבינה שום דבר!")

והיא תצדק

כרגע אני מבינה כל מה שיש לה להגיד.

אולי זה בגלל שכמעט כל מה שהיא יודעת היא למדה בבית (אז אני מכירה את עולם האסוציאציות שלה), ואולי כי היא כל כך מתאמצת לתקשר איתי

אבל בעתיד היא תבלה את מרבית יומה רחוק ממני, ואני אדע שיש עולם שלם מאחורי העיניים שלה, והגישה שלי אליו מוגבלת

וזה לא רק הדברים שהיא לא תגיד לי

זו העובדה שיש מעט מאוד דברים שמהם אוכל לגן עליה

אני אוכל לדבר איתה על שברון לב, אבל לא אוכל לרפא אותו

אני אוכל לחבק אותה כשיקרה לה משהו רע; כשיגידו לה משהו פוגע; כשינהגו בה בחוסר צדק; כשתגרם לה אכזבה; אבל לא אוכל להיות שם ולהרים אותה בזמן הנכון ופשוט לקחת אותה, רגע לפני שהיא נופלת

לעולם לא אוכל לתת לה תחליף (או להסיח את דעתה) אם היא תרגיש שמשהו נלקח ממנה שהיה שלה או שהגיע לה

ובמיוחד- האהבה שלי אליה לא תספיק.

היא תרצה שיאהבו אותה אנשים אחרים. שאנשים שהיא מעריכה יעריכו אותה בחזרה.

והכי מפחיד- אני לא אוכל להגן עליה מפני אנשים אחרים

מי יודע מה יכול לקרות בגן, בבית הספר, בדרך לבית הספר או בדרך חזרה

מי יודע אם היא לא עלולה שלא לחזור יום אחד

כבר עכשיו אני משתגעת מהמחשבה על כל הדברים שעלולים לקרות לילדה שלי, ואני לא יכולה למנוע אותם

אני חושבת על מחלות שמולן אהיה חסרת אונים
אני חושבת על דברים שעלולים לאמלל אותה, על תחושות קשות שלה כלפי עצמה

אני חושבת על האפשרות שיום אחד אראה את הילדה שלי חולה, פצועה, זקוקה לעזרה, וידי תהיה קצרה מלהושיע
ולמרות זאת, אני אצטרך לתת לה לעשות צעדים עצמאיים בעולם, ולקוות שהיא תחזור- בריאה בגוף ובנפש- ותרצה לשתף אותי
אולי זו הגדולה האמיתית- לשחרר את הילדה שלי, ולקוות שהיא תחזור- בידיעה שהיא לא חייבת

היא נפרדת ממני כל יום קצת יותר, כי כל יום קורים לה עוד ועוד דברים שאני יכולה רק לנחש

ככל שהיא תגדל יהיו עוד דברים שיקרו לה (סביבה, או בתוכה) ואני לא אהיה חלק מהם. אולי אפילו לא אדע עליהם

ככל שהיא תגדל המרחק שממנו אני משגיחה עליה יצטרך לגדול

היא תלך בעולם בביטחון של מי שלא יודעת דבר על סכנות, ואני אקוה שזה יישאר כך

שלא תדע

חדשות טובות

אני שמחה לבשר שהלילה ישנתי תשע שעות ברצף!!!

הנחתי את הילדה במיטה, כיסיתי, נתתי לה מוצץ, את הדובי שלה ואת השמיכי ("שמיכה נעימה", או פשוט "נעימה")

היא ביקשה ליטופים

ליטפתי, ויצאתי מהחדר

הילדה צעקה צרחה ובכתה כאילו נטשתי אותה ולא אשוב לעולם

נכנסתי 

הילדה עומדת במיטה ואומרת "רזצ'וק בוכה"

אני מרימה אותה והיא אומרת "ליטופים"

אני מניחה אותה במיטה, מכסה, מוצץ, דובי, נעימה, ליטופים, ואז הילדה אומרת "אמא ראש כרית"

כלומר, היא רוצה שאני אניח את הראש שלי על הכרית!

בצירוף מקרים מהמם זה בדיוק מה שגם אני רוצה, אז אני משתרעת על המיטה שלנו ומניחה את הראש על הכרית

בכל פעם שהילדה מרימה את הראש או מתחילה לעשות קולות של לקום אני אומרת לה "רז, תניחי ראש" או "רזצ'וק לישון"

מקץ עשרים דקות- הילדה ישנה!!

בכל התעוררות שלה באמצע הלילה עשיתי את אותו הדבר (לא קמתי אליה, רק אמרתי לה להניח את הראש או לחזור לישון)

והנה, שבוע אחרי- הילדה נרדמת לבד במיטה, ונשארת ישנה כל הלילה

קסם, פלא, ויש שיאמרו חזון אחרית הימים

רק שישאר כך

כעס

בספר של איגוד רופאי הילדים האמריקאים מופיע החל מגיל 5 חודשים לערך המונח של חינוך הפעוט

דברים סטנדרטיים בסגנון "אסור לטלטל את הילד כי זה יכול לגרום לנזק מוחי", או "נסו שלא להרים את הקול", וכמובן "יש להמנע מהכאת הילד"

בהתחלה לא הבנתי על מה כבר יש לכעוס על הילדה מגיל כל כך צעיר-

• היא זורקת על הרצפה וצריך להרים אלף פעם? יופי! שתלמד את הקשר בין סיבה ותוצאה, ועל הדרך גם קצת פיסיקה בסיסית (חוק הכבידה, וזה)
• היא מוציאה את כל השקיות ממקומן ומפזרת על הרצפה? יופי! שתעסיק את עצמה בזמן שאמא מבשלת
• היא רודפת אחרי צ'יהולי בכל הבית בשאגות קרב? יופי! שתתאמן בריצה (ולחתול לא יזיק להוריד איזה קילו...)

לאחרונה התחלתי דוקא כן לכעוס על הילדה

יתכן שזה בגלל חוסר שינה מצטבר

או אולי זה שהיא כבר מדברת כל כך יפה גורם לי לחשוב שהיא גם מבינה מה שאני אומרת

או אולי זה שהיא כבר דומה פחות לקופיפה או צבה קטנה, וכבר הרבה יותר לבנאדם

או אולי כי נדלק לה הניצוץ של השובבות בעיניים היפות שלה כשאני אומרת "לא" או "אסור"

בכל מקרה, הבנתי סופסוף על מה יש לכעוס על ילדה כל כך קטנה

אז יצא שצעקתי עליה, ואז הרגשתי חרטה, בושה, ואשמה כאילו הרגתי את הכלב המשפחתי

היא, לעומת זאת, התאוששה מהר ורצתה מיד לשחק, או לשיר, או ניצלה את החולשה הזמנית של אמא בשביל לגיטימציה חלקית להשאר ערה

האם כשאני צועקת עליה אני גורמת נזק בלתי הפיך לנפשה השברירית? (אולי זה בכלל טוב לה לשמוע מדי פעם איזו צעקה, בהנחה שאני אמורה קצת להכין אותה למה שהיא תפגוש בעולם שמחוץ לבית?)

או אולי אני מלמדת אותה לצעוק, וזה בדיוק מה שהיא תעשה כשהיא תכעס?
אבל מה בעצם כל כך רע בלצעוק? זה משחרר קיטור

אבל אם אסור לצעוק, מהי בעצם תגובה הולמת לאי ציות סדרתי?

ואיך אני אמורה לשקול תגובה הולמת וחינוכית במצב של תשישות פיסית ונפשית?

באתר הורות אחד קראתי שרז תכנס בקרוב ל"גיל ההתבגרות הראשון", אז לצפות להתקפות זעם פתאומיות
ואכן, בדיוק לפי הספר, היא התחילה לאחרונה לרקוע ברגל כליווי למלה "לא", ולהעלות טונים במהירות שיא
כלומר, לא רק אני כועסת!
צרת רבים...

פחד

כשבאתי עם רז מבית החולים הביתה, איתי קיבל את פנינו בהתרגשות רבה

הוא הרכיב את המיטה שלה, ניקה את הבית, הכין לנו שלט לדלת, ואפילו ניקה קצת את החתול

ואז ביקשתי ממנו שישמור עליה קצת, כי רציתי להתקלח, ולהפתעתי בבואי מהמקלחת מצאתי אותו עומד כפוף, בחושך, ומסתכל  על רז ממרחק אפס

רעות: "מה אתה עושה"?

איתי: "שומר על הילדה"

רעות: "?"

איתי: "אני מנסה לוודא שהיא נושמת בלי להעיר אותה. כשישבתי יותר רחוק לא ראיתי אם הריאות שלה זזות או לא"

אז הוא עומד בחושך, כל גופו כואב מרוב כפיפות, ומסתכל עליה ממרחק אפס

וזו מהותה של הסיטואציה ההורית

את רוצה לתת לילדה חופש. את רוצה שהיא תגש לכל חויה חיה ואדם בסקרנות, לא בחרדה

אבל בשביל שהיא תוכל לחקור בלי ליפול, בלי להפצע, בלי שייקחו לה או ייגעו לה את חייבת להיות שם, לשמור עליה בשבע עיניים, ובמרחק קטן מספיק בשביל לקפוץ בשנייה שהיא עומדת לרדת לבד במדרגות, או לעקור את הזנב של החתול, או לבדוק לאיזה עומק מגיעה העין של ילד אחר

את שואלת את עצמך עד כמה את רוצה ללמד אותה לא לפחד מאנשים, ופתאום את מגלה שאנשים אחרים הם מחשבה כל כך מפחידה שחייבים לדחות את הדיון למועד מאוחר יותר, כי פתאום את מתחילה לשקול ברצינות לא לתת לה לצאת החוצה יותר...
ונניח שהיא לא תצא- מה עם מחלות, מחלות נפש, התמכרות
מה עם דחייה חברתית, בדידות, דכאון

האמת המרה היא שתמיד תעמדי בחושך, כפופה מרוב פחד מפני דברים שלא בשליטתך. תמיד יהיו סכנות שמפניהן לא תוכלי להגן, וככל שהילדה תגדל- יגדלו הסכנות, והאימה שהן גורמות

האיזון בין הרצון להגן לבין הרצון לטפח סקרנות, גישה חיובית והעזה תמיד יהיה עדין וחמקמק

שיטות הרדמה- סקר שוק

הפוסט הזה הינו פוסט לימודי

לא כזה שבו אני מלמדת, אלא כזה שאומר זה כל מה שאני מכירה- אנא עוצו לי עיצה

1. שיטת חמש הדקות:

לתת לילדה לבכות, ולא להכנס לפני שעוברות לפחות חמש דקות. 

כשנכנסים- מרגיעים, בודקים את החיתול, מנקים קיא (אחרי שהילדה בוכה הרבה היא נוטה להקיא...), משכיבים במיטה ויוצאים

אם הילדה הפסיקה לבכות ל-15 שניות או יותר- ספירת הדקות מתחילה מחדש

אמור לעבוד תוך שבוע, אם האמא לא יוצאת מדעתה הרבה קודם מרוב לשמוע את הילדה שלה בוכה ולחשוב שהיא בטוח הולכת לגיהנום

2. מרימים ומניחים:

מחבקים את הילדה עד שהיא רגועה, ומניחים במיטה

(הילדה בוכה צורחת ומשתוללת)

מרימים, מרגיעים, ומניחים שוב

וכך חוזר חלילה, עד שאמא לא יודעת אם היא מרימה ומניחה את הילדה כבר ארבע עשרה שעות ברצף, או שבעם היא כבר ישנה ורק חולמת על להרים ולהניח

הבעיה עם השיטה הזו היא שהיא מיועדת לילדים יותר קטנים, ולילדים שכבר כבדים (או שהמזרון במצב הכי נמוך)- זה שובר את הגב

3. שגרת לילה

יש לנו, תודה.

4. לתת חלב חם

עושים

5. ליטופים ומיסוז'ים עד שהילדה נרדמת/ רגועה

שובר את הגב, ולמרות זאת- עושים

6. ברכה מרבנים, ידעונים, מכשפות וקוראת בקפה

אני קרובה לזה כמו שמעולם לא הייתי

כשלון אמהי צורב

נכשלתי.

הילדה שלי לא יודעת להירדם בלילה. או בצהריים. או בכל שעה אחרת, לצורך העניין

בדרך כלל היא נשארת ערה עד שעות מופרכות (היום הלכה לישון אחרי חצות), או לחילופין- הולכת לישון, אבל מתעוררת לשחק בין אחת לשלוש לפנות הבוקר

וכשהיא כבר נרדמת זה רק עם בקבוק, ולא משנה כמה בקבוקים היא כבר שתתה לפני כן

וברור שזה כישלון שלי, פשוט כי אין דבר כזה בספרות ה"מקצועית"- כלומר לאף אחת אחרת לא היתה אי פעם את הבעיה הזו. זה רק אצלי בבית

וזה גם לא משהו של התקופה האחרונה. רז בת שנה וחצי, וכמות הפעמים שישנתי חמש שעות ברצף מאז שהיא נולדה נמוכה באופן מזעזע (על יותר מחמש שעות אני לא מעזה אפילו לחלום)

אני עייפה ומתוסכלת, ובנוסף אני מבינה שיש כאן בעיה בהצבת גבולות, ושהבעייה צפויה לגדול ככל שתגדל הילדה

אז נכון שכבר הבטחתי אלף פעם, אבל הפעם אני מתכוונת באמת:

ממחר אני מתחילה בשיטת החמש דקות

חסרונות השיטה- צריך לשבת מחוץ לדלת ולשמוע את הילדה בוכה, צועקת, מתייפחת, מייבבת, מתחננת, נוזלת.

בנוסף צריך לשמוע כל הזמן קול בתוך הראש שאומר שגם הרבה אחרי שהיא כבר תשכח- אני לא אשכח איך נתתי לה לבכות. הקול הזה גם גורס שלמרות שהיא תשכח- משהו (חוסר בטחון/ פחד/ אמונה מופחתת באמא שלה) ישאר שם תמיד.

וגם- מורט עצבים לחכות שיעברו כבר החמש דקות ואפשר יהיה להכנס סופסוף ולהתחבק, ופשוט קורע לב לשמוע את הבת שלי ככה

יתרונות השיטה- אנא עארף?

כייצד הופסקו הנסיונות בעבר:

"אמא, רזצ'וק בכה" (הילדה משתמשת בנשק הסודי- היא אינטליגנטית ובאותו זמן גם חמודה-קצח. היא נותנת לי ליהנות מהספק שאולי בעצם אני לא ידעתי מה מצבה שם בפנים)

"אמא, בואי" (תחינה ובכי בניגון פולני ידוע)

"קקי-פיפי-מים-בואי-בואי-בואי-בואי-בואי-בואי" (סאבטקסט: אמא, הילדה שלך תעשה הכול, תגיד הכול, רק בואי כבר! אני לבד, חושך, אני עצובה, לא לימדת אותי איך עושים את זה ועכשיו את זורקת אותי פה לבד? בואי-בואי-בואי-בואי-בואי-בואי)