נמצאת עם רז בתחנת האוטובוס
רז מצביעה על גבר זר ושואלת "אמא, למה ל- X יש בטן שמנה?"
ומצפה להסבר
אני מנסה לגדל את רז על ברכי האמת- לעולם לא משקרת לה, או מורחת אותה, או מספרת לה סיפורי סבתא
באותה נשימה, אני גם מנסה לא להעביר לה הבניות חברתיות שמיותרות בעיני (אפילו אם אני עצמי גדלתי עליהן)
ולכן אני מנסה להמנע מסימון שומן כשלילי, או רזון כחיובי
כלומר, אני לא אומרת לה שמישהו הוא שמן בצורה שלילית, וגם לא מחמיאה לה על היותה רזה. זה שהיא רזה זו עובדה, וכשהיא מציינת שמישהו הוא שמן, גם לכך אני מתייחסת כעובדה
אבל כשהיא אומרת משהו כמו "תראי אמא, האיש הזה שמן" בקול רם, אני מוצאת את עצמי בדילמה
אני רוצה שהיא תתייחס לעובדת קיומם של אנשים שמנים כפשוטה, ובצורה לא שיפוטית. על מנת להשיג את ההישג הזה, אני צריכה להתייחס לעובדת קיומם כפשוטה- לא כדבר מעליב; לא כסוד שיש להחניק או להשקיט; X שם, יש לו בטן שמנה, הוא חובש כובע ירוק, ולכלב שלו קוראים מומו; עובדות.
אבל X העומד איתנו בתחנה, חבוש כובע ירוק ומלטף את כלבו מומו, אינו חי בעולם הלא שיפוטי שאני מנסה לייצר סביב רז; הוא חי בעולם המציאות העכשוית, שבה החברה סביבו (התקשורת כלולה בחברה) בהחלט שופטת אותו על היותו שמן. החברה מייחסת לו תכונות שליליות (כגון עצלנות והיעדר שליטה עצמית); הוא מופלה בקבלת עבודה; חנויות לעתים אינן מחזיקות את המידה שלו; אנשים זרים מרשים לעצמם להניח שהם יודעים משהו על בריאותו, על חיי המין שלו, וכו'.
כלומר, כש-X שומע ילדה אומרת שהוא שמן, הוא בהחלט עשוי לשמוע שיפוטיות.
וכשהוא שומע שאמא שלה אומרת לה "נכון" בשוויון נפש, הוא עשוי להיעלב עוד יותר- מדוע האמא לא מחנכת את ביתה שלא יפה להגיד כך על אנשים, ועוד בקול רם?
ומה אני יכולה לעשות אז...?
להגיד לו שאני מנסה שהיא לא תחשוב ש"שמן" זו קללה או עלבון? שאני מנסה להסתיר ממנה ככל האפשר את השיפוטיות המזעזעת שהחברה שלנו מרשה כלפי אנשים, ושאני מנסה להמנע מהצבעה על רזון/שומן כקריטריונים בקביעת ערכו של אדם? שאני מנסה לחסוך ממנה דימוי גוף בעייתי על ידי טיהור השיח בינינו משיפוטיות בכל הקשור למבנה גוף?
עד כה, בכל פעם שהיינו בסיטואציה הזו, העדפתי את השיח הנקי איתה על פני כניעה לנורמות ששליליות בעיני (לא אמרתי לה "דברי בשקט, שלא ישמע שאת אומרת עליו שמן" או "זה מעליב להגיד על מישהו שהוא שמן").
אני מקווה שבטווח הארוך זה ישתלם, אחרת סתם העלבתי כמה אנשים ברחוב...
דומה אבל שונה:
בפעם הראשונה שעברנו ליד מרכז הקליטה בעיר מגורינו, רז ראתה ילדים אתיופים
היא אמרה לי "אמא, תראי, ילדים חומים!"
אמרתי לה שבאמת יש להם עור יותר כהה משלה, והראיתי לה שהיא ממש בהירה ואני כהה ממנה. גם הזכרתי לה שסבתא שלה ודוד שלה יותר כהים ממני.
כך ניסיתי לצייר לה את גווני העור לא כמבדילים בין אנשים (למשל לו הייתי אומרת לה "הם אתיופים"), אלא כסקאלה שכוללת את כל האנשים.
מאז הצטרפה לצוות הגן שלה אישה אתיופית, ועכשיו נדמה לי שרז כבר אינה נדהמת מקיומם של "אנשים חומים".
