25.4.12

הגיהנום הוא הזולת

לפני כמה ימים באתי לקחת את רז מהגן
אישה מוכרת, אך שאינה בצוות הגן (היא מטפלת בתינוקיה) ניסתה לתפוס את תשומת ליבה של רז
היא התחילה ממלים (איזו יפה; כולם אוהבים את רז כי היא כזאתי מקסימה; תני לי חיבוק), אך כשגילתה שאלו אינן מועילות עברה למעשים- היא חיבקה את רז, ליטפה לה את השיער, ולבסוף גם הרימה אותה ונישקה לה את הבטן.

זו היתה מזכרת בלתי נעימה לחוסר האונים הפיסי של הילדה שלי מול רצונם של מבוגרים
יותר מכך, זו היתה מזכרת מאוד בלתי נעימה לכך שמבוגרים רבים תופסים ילדים (ואת הבת שלי ביניהם) כיצורים חסרי רצונות, או שרצונותיהם אינם חשובים (הרצון של המטפלת בנשיקה גבר על אי רצונה הבולט של רז לתת אחת).

לאחר נשיקת הבטן, המטפלת שאלה את רז אם היא רוצה ביסקוויט, שאלה שעליה רז ענתה בחיוב
המטפלת אמרה לרז שאם כן- היא צריכה לבוא איתה לתינוקייה
רז באה בצייתנות, וחיכתה בסבלנות לביסקוויט שהובטח לה.
אין שום דבר נורא בכך שרז תלך לתינוקייה של הגן שלה, ובכל זאת זה היה החלק הכי מטריד בכל החויה- להווכח בכוח של (כנראה כל אדם) לפתות את הילדה שלי לבוא למקום כלשהו בהבטחה לביסקוויט, או ארטיק, או תענוג קולינרי אחר.
האם בשביל רז יש משהו לא נעים בחויה של מבוגר שמרים אותה ופשוט לוקח נשיקה, או שרק לי זה לא נעים?
האם זוהי השגרה שלה (לא רק בגן, אלא גם בקרב המשפחה)? 
האם אני צריכה להתחיל ללמד אותה שהגוף שלה ברשותה?
האם אני צריכה להתחיל ללמד אותה שלא לוקחים שום אוכל מאנשים אחרים?

מאז שהפכתי לאמא, יוצא לי לחשוב לא פעם שהגיהנום הוא הזולת, ושהפחד הכי גדול -כאמא - הוא ממה שאנשים יכולים לעשות לבת שלי.
צריך לשכוח את זה היטב כדי לתת לה ללכת לגן, וכדי לאפשר לה לחקור ולממש את הסקרנות שלה. וגם כדי לעבור יום אחרי יום בלי להשתגע