הגיהנום הוא הזולת

לפני כמה ימים באתי לקחת את רז מהגן

אישה מוכרת, אך שאינה בצוות הגן (היא מטפלת בתינוקיה) ניסתה לתפוס את תשומת ליבה של רז

היא התחילה ממלים (איזו יפה; כולם אוהבים את רז כי היא כזאתי מקסימה; תני לי חיבוק), אך כשגילתה שאלו אינן מועילות עברה למעשים- היא חיבקה את רז, ליטפה לה את השיער, ולבסוף גם הרימה אותה ונישקה לה את הבטן.

זו היתה מזכרת בלתי נעימה לחוסר האונים הפיסי של הילדה שלי מול רצונם של מבוגרים

יותר מכך, זו היתה מזכרת מאוד בלתי נעימה לכך שמבוגרים רבים תופסים ילדים (ואת הבת שלי ביניהם) כיצורים חסרי רצונות, או שרצונותיהם אינם חשובים (הרצון של המטפלת בנשיקה גבר על אי רצונה הבולט של רז לתת אחת).

לאחר נשיקת הבטן, המטפלת שאלה את רז אם היא רוצה ביסקוויט, שאלה שעליה רז ענתה בחיוב

המטפלת אמרה לרז שאם כן- היא צריכה לבוא איתה לתינוקייה

רז באה בצייתנות, וחיכתה בסבלנות לביסקוויט שהובטח לה.

אין שום דבר נורא בכך שרז תלך לתינוקייה של הגן שלה, ובכל זאת זה היה החלק הכי מטריד בכל החויה- להווכח בכוח של (כנראה כל אדם) לפתות את הילדה שלי לבוא למקום כלשהו בהבטחה לביסקוויט, או ארטיק, או תענוג קולינרי אחר.

האם בשביל רז יש משהו לא נעים בחויה של מבוגר שמרים אותה ופשוט לוקח נשיקה, או שרק לי זה לא נעים?

האם זוהי השגרה שלה (לא רק בגן, אלא גם בקרב המשפחה)? 

האם אני צריכה להתחיל ללמד אותה שהגוף שלה ברשותה?

האם אני צריכה להתחיל ללמד אותה שלא לוקחים שום אוכל מאנשים אחרים?

מאז שהפכתי לאמא, יוצא לי לחשוב לא פעם שהגיהנום הוא הזולת, ושהפחד הכי גדול -כאמא - הוא ממה שאנשים יכולים לעשות לבת שלי.

צריך לשכוח את זה היטב כדי לתת לה ללכת לגן, וכדי לאפשר לה לחקור ולממש את הסקרנות שלה. וגם כדי לעבור יום אחרי יום בלי להשתגע

איפה היינו ומה עשינו

בסוף יולי יהיה לרז התענוג מפוקפק להצטרף לקהילה הולכת וגדלה של ילדים מתוסכלים.

היא תהפוך בעל כורחה מבת יחידה לבת בכורה

חשבנו על עצמנו שאנחנו מחזיקים במנטליות ילד שני, והבטחנו לעצמנו שלא נגדל נסיכה אנוכית, אלא ילדה שיודעת לחלוק ומסוגלת להתמודד על שינויים, ושנכין אותה כראוי לתוספת למשפחה, כך שתבין שיהיו צדדים חיוביים אך גם שליליים, ולא תרגיש שהיא "הילדה הכי אומללה בעולם". 

רז יודעת לחלוק, והיכולת להסתגל לשינויים היא בעצם עניין של אופי. היא גם לא מפונקת במיוחד, ובבית שומרים על גבולות- ברוך השם.

אז מה, בעצם, העניין?

כרגיל באמהות- אשמה.

אשמה מראש על הזמן שמוקדש כיום לרז ולא יוקדש לה יותר.

אשמה מראש על הזמן שהוקדש לרז כתינוקת ולא יוקדש לילד הבא כתינוק, או בכלל.

רז עושה כעת ניסוי כלים מרשים ועוצמתי בהתנגדות. באופן שהיה לגמרי צפוי היא מתחילה להגדיר את זהותה הנפרדת. במלים אחרות- היא לא משתפת פעולה עם שום דבר שאנחנו מבקשים, ונשכבת על הרצפה כדי להוכיח זאת כשסתם יללות או צווחות לא עושות בעיניה את העבודה

אנחנו מאוד רוצים לחשוב שאפשר יהיה לגרום לה לראות שאח הוא גם דבר נפלא בשבילה (שנינו מאמינים שיחסי אחים הם דבר טוב, נעים, ובטווח הארוך אפילו חשוב), אבל לאור כניסתה של רז לגיל ההתבגרות הראשון- אנחנו בטוחים שבטווח הקצר זה יהיה קשה לכולם (פיסית ונפשית).

רז גילתה בעצמה שאני בהריון, ומאז מובילה את תהליך ההכנה שלה.

היא התחלה בקביעה שמדובר בעוברה (ואף נתנה לה את השם ברה), ובכניסות תכופות להיריון, עם עוברי חיות שרגליהן מציצות מתחת לשולי חולצתה; הם נולדים והופכים לתינוקות, וחיתוליהם מתמלאים בקקי ודורשים החלפה ללא הרף.

אך בעוד שהחמלה שלה כלפי התינוקות שנולדים לה כל כמה שעות גוברת, ועם העמקת ההבנה שלה לגבי מהות הטיפול בתינוקות, היא פחות ופחות מבינה לשם מה דרושה לנו ברה

היא אמרה שהיא לא רוצה שברה תיוולד, ושהיא רוצה שברה תלך לאיבוד, וגם הצהירה ש"אחרי שברה תיוולד נזרוק אותה וזה לא יכאב לה"

בעצתה של פוצקי, אני מחפשת ספרים שלא מתארים חויה שלילית של ילד מאח קטן ובסופם קבלת הדין (דוגמת ספר הפילפילים מאת אלונה פרנקל), אלא נסיונות דמיון של איך יהיה האח הנולד, ובסופם התרגלות חיובית למצב שעומד להגיע (דוגמת האח החדש של איתמר מאת דוד גרוסמן). כמובן שאם יש ספרים כאלו שבמרכזם ילדה אינטליגנטית, רצוי כזו שלא לובשת חולצת פיות של דיסני- הכי טוב.

כמו כן, אשמח לשמוע על שיחות עם ילדים בנושא.

תודה!