כאמא לבנות, אני מרגישה שיש לי אחריות לשנות את העולם, ולא רק לבקר אותו.
יש פעמים שאני אומרת לעצמי שזה אפשרי, ויש חודשים כמו החודש הזה.
לפני חודש נרצחה דפנה בר ציון על ידי מי שהוגדר בכל מני דיווחים חדשותיים כ"בן זוגה", ובעצם היה בן זוגה לשעבר. כלומר העיתונים הדגישו את הקשר ביניהם (שכאילו מכשיר אלימות כלפיה תחת הכותרת "אהבה"), בעוד שהקשר ביניהם הסתיים מבחינתה, ונותרה רק האלימות (שממילא אפיינה את הקשר גם כשעוד התקיים).
דפנה חיה בנפרד מהרוצח, שממנו ביקשה להתגרש, ואף הגישה תלונה נגדו במשטרה לאחר שאיים על חייה. לרוצח הוצא צו הרחקה, ולדפנה הוצע להכנס למקלט לנשים מוכות. היא סירבה.
לפני שבוע נרצחה אביטל רוקח, על ידי הגבר שממנו ניסתה להתגרש, ושחיה בנפרד ממנו בשלוש השנים שקדמו לרצח. היא הגישה נגדו תלונות רבות, רובן על אלימות. יממה לאחר שנעצר בשל איומים לרצוח אותה, שוחרר הרוצח ממעצר, בדיל שנסגר בין המשטרה לסניגור שלו. גם נגדו היה צו הרחקה.
כבר ביום השחרור שלו הופיע הרוצח בביתה, הצמיד סכין לגרונה, והראה לה גרזן שבו איים לשחוט אותה. היא וילדיה הגיעו לתחנת המשטרה בהיסטריה, וביקשו שיכלאו אותו. כמו לדפנה, גם לאביטל הוצע להתחבא במקלט לנשים מוכות; כמו דפנה, גם היא סירבה.
הדיווחים החדשותיים על רציחתה של אביטל רוויים בהאשמות כלפיה- הוצע לה להכנס למקלט לנשים מוכות והיא סירבה; מה פתאום היא הלכה לביתו; היא יכלה להזעיק משטרה ביום הרצח "ובחרה שלא לעשות זאת" (תגובת המשטרה).
גם הטוקבקים לכתבות רוויים בהאשמות: "איך היא לא ראתה"; "מה היא עשתה אצלו בבית? משחקים באש?"; וכמובן "מדוע לא הלכה למקלט לנשים מוכות?"
מבלי להכנס לדינמיקה של אלימות במשפחה, האם יתכן שכל המגיבות והמגיבים שכתבו תגובות שכאלו באמת ובתמים חשבו שהאישה היא זו שצריכה לעזוב את עבודתה, את ביתה, את מקורות התמיכה שלה (משפחה, מעגל חברתי), ולהיות כלואה לפרק זמן לא ידוע, במקום שגבר שמאיים ברצח ייכלא?
האם גורמים במשטרה באמת לא מודעים לקיומה של העבירה "איום ברצח" בספר החוקים?
ובין הרצח של דפנה לרצח של אביטל, קראתי את הידיעה הזו, שמספרת על תלונה לפיה דייני בית הדין הרבני אילצו אישה שביקשה להתגרש מגבר שהיכה אותה, להפגש עם הגבר- כתנאי לגט!
בגוף הידיעה מופיע המשפט הזה: "מהתלונה אף עולה חשד כי מדובר בתופעה, ולא במקרה בודד".
אחריו, מופיע גם המשפט הזה: "לאחרונה נמצאה תלונה אחרת מוצדקת, נגד הרכב דיינים כמעט זהה. באותה תלונה נקבע כי ההרכב סירב לקבל עדות מפי נשים".
ניסוח הידיעה מרמז שגם "אנחנו הנאורים" (כלומר עיתון הארץ, שבעצם פרסום הידיעה מצהיר על סלידתו מהמעשה) לא מסוגלים לראות את תרבות האונס בה אנחנו שקועות עד צואר. הגבר המכה הוא "הבעל", על אף שמדובר בהליכי גירושין (ונניח לרגע לטענה שגם אישה נשואה אינה רכושו של הגבר לו נישאה); האלימות של הגבר כלפי אביטל מתוארת כ"סכסוך אישי"; וגולת הכותרת היא שהידיעה כלל אינה עוסקת בשוביניזם הבוטה ובחוסר הרגישות לטראומה של היות אישה מוכה, שמובילים שלושה גברים להכריח אישה להפגש עם גבר שהכה אותה - כתנאי למתן אישור להפרד ממנו. הידיעה גם לא עוסקת בהשלכות של השוביניזם הזה על כל ההחלטות השונות שהם נתנו לאורך השנים בתיקי הגירושין והאלימות במשפחה ששמעו. לא, לא. הידיעה עוסקת בכך שההחלטה המטורפת הזו ניתנה כתוצאה מלחץ של עסקנים.
והנה המשוואה שמצייר לנו עיתון "הארץ" הנאור:
השפעת העסקנים על הדיינים = תופעה פסולה;
מתן מנדט לדיינים שוביניסטיים לפסוק במאות תיקים שבהם נשמעות טענות של נשים נגד גברים מכים או מתעללים = אין לנו בעיה עם זה בכלל
אבל, אני יכולה להגיד לעצמי, כך נראים בתי הדין הרבניים; ברור שהדיינים שם שוביניסטיים, וההלכות הדתיות הן שוביניסטיות! לכן צריך לא להתחתן ברבנות, כי אצלנו (החילוניים) הכל הרבה יותר טוב!
ואז בא החודש הזה, ולוקח ממני גם את התקווה הזו. כי אם נשיא בית המשפט המחוזי, יצחק כהן, מואשם בעבירות מין בנערות ובילדות, באמת אבדה תקוות-ה-נו.
בידיעה הזו יש התייחסות לשאלה האם חלה או לא התיישנות על פשעי המין שבהם מואשם נשיא ביה"מש; כאילו כאשר שמו של כהן עולה כמועמד לכהן בבית המשפט העליון, (או בשבתו כשופט בתיק כלשהו) באמת משנה אם חלפו שנתיים, או שבע, או עשרים מיום שפגע מינית (אם פגע מינית) בילד/ה או בנער/ה או באיש/ה.
בהנחה שהחשדות נכונים (וכמובן שעדיין קיים סיכוי שלא)- האם זה באמת משנה מתי הוא ביצע את המעשים?
האם יתכן שגבר שאנס ישאיר את נשמתו המתועבת מחוץ לאולם הדיונים?
אם יתבררו החשדות כנכונים, צריך יהיה לחזור אחורה, ולבחון בעין חדשה את פסקי הדין שנתן השופט כהן לאורך השנים. האם הקל בענשיהם של עברייני מין? האם זיכה נאשמים בעילות מופרכות? האם הפגין זלזול או אי אמון כלפי מתלוננות על פגיעה מינית? האם הפך החלטות בעניינם של פדופילים, אנסים ושאר חלאות כשדן בעירעוריהם? האם הקל את עונשיהם?
וכמובן, השאלה המפחידה מכל: כמה חלאות יושבים מדי יום בבתי המשפט, ומגנים על עבריינים, כי מציאות חייהם (מציאות שבה הם מנצלים, אונסים, פוגעים, תוקפים, משפילים ומבודדים את קרבנותיהם)- דומה לזו של הנאשם?
האם לא ראוי לברר את התלונות אפילו אם חלה התיישנות? האם זיכוי של השופט כהן במקרה הספציפי יסיר את החשש שעלולים להיות שופטים אשר ברגעים אלו ממש מנצלים את כוחם ואת סמכותם?
ובין לבין, סרטון (שבינתיים כבר הוסר מהרשת), שמראה שני גברים (אחד פועל והשני מצלם) שרקחו והוציאו אל הפועל תכנית: "להעניש" נשים שהחצאית שלהן קצרה מדי. קצרה מדי בעיני מי? בעיני מי שחשוב (רמז: לא זו שמחליטה ללבוש את החצאית...). תכנית פשוטה, בסך הכל. אחד מצלם מרחוק, השני ניגש לאישה, מרים לה את החצאית, מושך לה בתחתונים, מוציא מהכיס אזיקון, ואוזק אותה לגדר שלידה היא עומדת.
אחר כך הקושר הולך, והצלם ממשיך לצלם את האישה מנסה להשתחרר, בוכה, ולבסוף מוצאת פתרון- פושטת או גוזרת את התחתונים והולכת בחצאית קצרה ללא תחתונים. יש שם גם שלב בסרט שבו הוא קושר מישהי לספסל, ואז מתקרב אליה עם המפשעה שלו ומחזיק לה את הראש. שם הסרט נעצר (ברוך השם...).
מצחיק, לא? זה לפחות מה שחשבו המגיבים והמגיבות בפייסבוק- מגיע לה, לשרמוטה! שתלמד לא ללכת בחצאית קצרה!
מצחיק, לא? זה לפחות מה שחשבו המגיבים והמגיבות בפייסבוק- מגיע לה, לשרמוטה! שתלמד לא ללכת בחצאית קצרה!
בסרטון נראית תגובתה ההמומה של האישה שלה עושים את זה: ההשפלה שבהרמת החצאית; השוק מהאלימות שמופעלת עליה, והנסיון שלה להתנגד; חוסר ההתייחסות של קושר התחתונים לעובדה שמולו ניצבת אישה (שהיא סוג של אדם...); והתגובות... הו, התגובות...
הצפייה בסרטון הזה גרמה לי לתגובות פיסיות קשות. ממש רציתי להכות ולראות דם!
לראשונה בחיי הרגשתי שלהיות אישה = להיות חסרת אונים.
וכדי למקם את כל הידיעות העצובות האלו בזמן שבו התרחשו, איך אפשר בלי פתיחת שנת הלימודים; הזמן הזה שבו מערכת החינוך עוד לא התחילה ללמד את הבנים והבנות שום דבר, אבל כבר מחנכת אותם.
בבתי ספר ברחבי הארץ פורסמו תקנונים שמפרטים את קוד הלבוש המותר והאסור בבית הספר.
ומה מתברר? בלא מעט בתי ספר, לבנות אסור מכנסיים קצרים, ולבנים מותר.
למה?
למה לבנות אסור מה שמותר לבנים?
תמי דינס ניסחה זאת יפה בפייסבוק: "אני קוראת סטטוסים של ילדות שבתי הספר שלהם אוסרים עליהן, רק עליהן ולא על הבנים, לבוא במכנסיים קצרים. אתם יודעים מה הן שומעות כשאתם אומרים להן לא לבוא במכנסיים קצרים? הן שומעות שהן מין. שהמהות שלהן זה מין. הן לא רוצות להיות מין, הן רוצות להיות אדם. חלקן כל כך ירצו להיות אדם, שהן ימנעו מכל סממן "של בת", ילבשו חולצות גדולות ואף פעם לא חצאיות, וישנאו צבע ורוד, בתקווה שזה מה שיגרום להן להיחשב לאדם. הן יבוזו לבנות הורודות האלה עם הבגדים החמודים. אבל זה לא יעזור להן. הן עדיין יחשבו למין, פשוט למין פגום. ואז הן יפכו לנשים צעירות מאוד וירצו תשומת לב וסימני חיבה יותר מכל דבר אחר. וזה יהיה אך טבעי לחשוב שהן יוכלו להשיג את זה באמצעות מין. הרי זה מה שלימדתם אותן. שהן מין."
מה בעצם ההבדל בין בית הספר שמגביל את הלבוש של התלמידות לבין הגברים שאוזקים אישה לגדר או לספסל בעזרת התחתונים שלה?
רק רמת האלימות. במהות, שניהם עושים מעשה "חינוכי" שבו הם מגדירים את רוחב הפסיעה שמותר לאישה; את רמת הבחירה שיש לה לגבי הלבוש שלה ולגבי הגוף שלה.
שניהם אומרים לאישה שהיא אשמה אם יקרה לה משהו, ולכן (למען בטחונה!) היא צריכה להתלבש איך שאומרים לה, ולא איך שבא לה.
הם גם אומרים לה שהאופן שבו בנים מסתכלים עליה, והמסר שהם מבינים מהלבוש שלה חשובים יותר מהאופן שבו היא תופסת את עצמה; איך שהיא נראית בעיני גברים חשוב מאיך שהיא רואה את עצמה.
בתור אמא לבנות, אני מרגישה תסכול; חוסר אונים; צער; כעס; השפלה; ייאוש;
אני מנסה להראות לילדות שלי מודל של אישה חזקה, עם דיעות, תחומי עניין, חברות וחברים, ידע וכשרונות.
אבל יום אחד יתברר להן שעשיתי להן שירות גרוע, כי אישה היא לא מה שאני מלמדת אותן.
אני חיה בעולם שבו אישה היא לא ממש אדם.
מותר לאיים עליה ברצח, ומותר גם לרצוח אותה; מותר להרים לה את החצאית ולקשור אותה (מותר בעיקר אם זה מצחיק איזה גבר, אבל גם סתם כאקט חינוכי); מותר להכות אותה; מותר להשפיל אותה; אין כל חשיבות לפחדים שלה; המהות שלה היא ריצוי מאוויים של מישהו אחר, ולכן היא צריכה לשמוח אם מחמיאים לה (והנה פוסט מצויין של נגה כהן בעניין הזה), ואם זה לא נעים לה- מי שואל אותה בכלל? שרמוטה. ואם היא מכוערת- אין לה זכות קיום.
בימים כאלו אני שמחה שהילדות ישנות אצל סבתא...
