17.2.12

איפה היינו ומה עשינו

בסוף יולי יהיה לרז התענוג מפוקפק להצטרף לקהילה הולכת וגדלה של ילדים מתוסכלים.
היא תהפוך בעל כורחה מבת יחידה לבת בכורה

חשבנו על עצמנו שאנחנו מחזיקים במנטליות ילד שני, והבטחנו לעצמנו שלא נגדל נסיכה אנוכית, אלא ילדה שיודעת לחלוק ומסוגלת להתמודד על שינויים, ושנכין אותה כראוי לתוספת למשפחה, כך שתבין שיהיו צדדים חיוביים אך גם שליליים, ולא תרגיש שהיא "הילדה הכי אומללה בעולם". 
רז יודעת לחלוק, והיכולת להסתגל לשינויים היא בעצם עניין של אופי. היא גם לא מפונקת במיוחד, ובבית שומרים על גבולות- ברוך השם.
אז מה, בעצם, העניין?
כרגיל באמהות- אשמה.
אשמה מראש על הזמן שמוקדש כיום לרז ולא יוקדש לה יותר.
אשמה מראש על הזמן שהוקדש לרז כתינוקת ולא יוקדש לילד הבא כתינוק, או בכלל.

רז עושה כעת ניסוי כלים מרשים ועוצמתי בהתנגדות. באופן שהיה לגמרי צפוי היא מתחילה להגדיר את זהותה הנפרדת. במלים אחרות- היא לא משתפת פעולה עם שום דבר שאנחנו מבקשים, ונשכבת על הרצפה כדי להוכיח זאת כשסתם יללות או צווחות לא עושות בעיניה את העבודה
אנחנו מאוד רוצים לחשוב שאפשר יהיה לגרום לה לראות שאח הוא גם דבר נפלא בשבילה (שנינו מאמינים שיחסי אחים הם דבר טוב, נעים, ובטווח הארוך אפילו חשוב), אבל לאור כניסתה של רז לגיל ההתבגרות הראשון- אנחנו בטוחים שבטווח הקצר זה יהיה קשה לכולם (פיסית ונפשית).


רז גילתה בעצמה שאני בהריון, ומאז מובילה את תהליך ההכנה שלה.
היא התחלה בקביעה שמדובר בעוברה (ואף נתנה לה את השם ברה), ובכניסות תכופות להיריון, עם עוברי חיות שרגליהן מציצות מתחת לשולי חולצתה; הם נולדים והופכים לתינוקות, וחיתוליהם מתמלאים בקקי ודורשים החלפה ללא הרף.
אך בעוד שהחמלה שלה כלפי התינוקות שנולדים לה כל כמה שעות גוברת, ועם העמקת ההבנה שלה לגבי מהות הטיפול בתינוקות, היא פחות ופחות מבינה לשם מה דרושה לנו ברה
היא אמרה שהיא לא רוצה שברה תיוולד, ושהיא רוצה שברה תלך לאיבוד, וגם הצהירה ש"אחרי שברה תיוולד נזרוק אותה וזה לא יכאב לה"

בעצתה של פוצקי, אני מחפשת ספרים שלא מתארים חויה שלילית של ילד מאח קטן ובסופם קבלת הדין (דוגמת ספר הפילפילים מאת אלונה פרנקל), אלא נסיונות דמיון של איך יהיה האח הנולד, ובסופם התרגלות חיובית למצב שעומד להגיע (דוגמת האח החדש של איתמר מאת דוד גרוסמן). כמובן שאם יש ספרים כאלו שבמרכזם ילדה אינטליגנטית, רצוי כזו שלא לובשת חולצת פיות של דיסני- הכי טוב.
כמו כן, אשמח לשמוע על שיחות עם ילדים בנושא.

תודה!

24.10.11

גמילה מחיתולים

לקראת הכניסה להריון התחלתי לחשוב ברצינות על נושא החיתולים
נראה לי שלא כדאי להשתמש בחיתולים חד פעמיים, אך לא הצלחתי לחשב את ההפרש הכלכלי או הסביבתי בינם לבין חיתולים רב פעמיים שדורשים כביסה. קראתי כמה בלוגים בנושא, וכך הגעתי לספר The Diaper Free Baby 
השיטה מצאה חן בעיני, ולאחר שקראתי לאיתי פסקאות נבחרות מהספר- החלטנו לנסות.

התחלנו לגמול את רז מחיתולים מיום הגיעה הביתה מבית החולים.
עשינו מאמצים ללמוד את המחזוריות של הגוף שלה ואת הסימנים לכך שהיא עומדת לעשות משהו בחיתול, ולקחת אותה לשירותים. כמו כן, היא הסתובבה בבית ללא חיתול והשקתה ללא הרף את הרצפה, את הצעצועים שלה, ובכמה הזדמנויות גם את החתול.
בהתחלה היא הופתעה מאוד בכל פעם שחשה ברטיבות ליד רגליה, ונהגה לקרוא בשמחה "פיפי!" (או גרוע מכך...)
עכשיו- בגיל שנתיים- היא ללא חיתולים.
אלא מה, היא ישנה עם חיתול.
יותר נכון אנחנו משכיבים אותה עם חיתול, ואז היא פושטת אותו ומשתינה במיטה
משום מה מפריע לה שהחיתול שלה רטוב, אבל לא שהמיטה שלה רטובה
כללי ההיגיינה כנראה חלים באופן שונה על חפצים שונים- חיתול רטוב יש לפשוט במהירות הבזק, אך במיטה רטובה ניתן לשכב (ואף לישון!) עד הבוקר
געוואלד
באחד האמשים השכבתי אותה לישון כשחיתול למתניה. בתהליך הסיזיפי שהוא ההשכבה היא עשתה פיפי בסיר פעמיים, ובפעם השלישית שקראה לי הסתבר שזו לא היתה השלישית כי אם הרביעית. השלישית היתה בחיתול (שאותו מיהרה לפשוט), והרביעית במיטה.
החלפנו מצעים, לבשנו חיתול חדש, והסברתי לה בנימוס שכשיש לה פיפי היא צריכה לרדת מהמיטה
לאחר כחצי שעה היא קראה לי שוב- הפעם היא פשטה את החיתול טרם שהספיקה להרטיב אותו ועשתה במיטה
כעסתי
כעסתי מאוד
הילדה מדברת כמו בת שלוש, מבינה רעיונות מורכבים ורגשות, יודעת צבעים, צורות, את כל הספרות, משתמשת בשירותים באופן שוטף במהלך היום, למה לעזאזל היא עושה במיטה?!
ואנחנו לא מדברים על פיפי מתוך שינה- היא ערה!

אז צעקתי עליה שלא עושים פיפי במיטה, ושאם היא מרגישה שיש לה פיפי היא צריכה לרדת מהמיטה.
תגובת הפעוטה: "אמא, לא צועקים"
תודה באמת.
אמרתי "נכון, סליחה", והחלפתי לה שוב סדינים.
מאז אני מלבישה לה מכנסיים מעל לחיתול.

7.9.11

אמא, אני יפה?

כן, רז מאוד יפה, אבל אני לא אומרת לה את זה כלל, ובכוונה.
אני לא אומרת לבת שלי שהיא יפה, אפילו שאני חושבת שהיא הילדה הכי יפה בגן.

לפני שקופצים כל מי שחושבים שאני הורסת לה את הבטחון העצמי, אני כן אומרת לה שהיא חכמה, שהיא אהובה, שהיא נהדרת, שהיא מצחיקה, חזקה, מקסימה ונפלאה
אז למה לא יפה?
כי אני לא רוצה להיות זו שמשדרת לה שיופי הוא הדבר הכי חשוב. אני לא רוצה להיות זו שמאשרת בשבילה את ההבניה החברתית הזו.
במיוחד כי היא בת.
במיוחד כי ההבניה החברתית של מה זה יופי נשי כוללת בתוכה את זה שכל אשה באשר היא צריכה לפחות להיראות כאילו היא מתאמצת להתאים לחוקי הז'אנר: אם אני מלאה אני צריכה כל הזמן להרגיש אשמה על איך שאני נראית, על מה שאכלתי, או על הרגלי האכילה שלי באופן כללי; אני צריכה לפחות להגיד שאני בדיאטה, ולהתבייש שהיא עוד לא הצליחה.

וזה מגיע גם יותר עמוק- מדוע כל אישה צריכה לנסות להתאים את עצמה לחוקי הז'אנר? כי בחורה אמורה להיות קצת "אסתטית"; כי מוטלת עליה החובה לספק איזה צורך כללי ביופי ברחוב.
כלומר בהגדרה, אשה לא סתם הולכת ברחוב כי היא בדרך לאנשהו (כמו שגבר עושה), אלא היא הולכת ברחוב בדרך לאנשהו תוך כדי שהיא גם מתפקדת כ"משהו להסתכל עליו"
כלומר האשה היא קצת הקישוט שמקשט את הרחוב (או את יומו של מי שמביט בה)
כלומר היא צריכה לחשוב, בטרם צאתה מהבית, האם היא יפה, או האם היא עוטה מספיק ראיות לכך שהתאמצה להיות יפה.
ראיות שכאלו הן למשל איפור, תכשיטים, בגדים שמחמיאים לה, נעליים "מחמיאות", אבל גם למרוט שיערות במקומות שכל אחד יודע שלנשים לא צומח שיער (למשל בבית השחי או ברגליים), ללבוש חזיה- דברים ציבוריים כאלו.

ואם אני אומרת לרז כדבר חיובי שהיא יפה, אני בעצם אומרת לה שזה חיובי שהיא יפה כי להיות יפה זה חשוב.
כלומר אני מאשרת את זה שבחורה היא משהו להסתכל עליו (ולא, נגיד, בנאדם שנמצא בדרך ממקום אחד למקום אחר), ואומרת לה שהיא משהו להסתכל עליו; במקום להגיד לה שזו לא זכותו של אף אחד לראות בה חפץ להסתכל עליו, ושזה לא עניינו של אף אחד אם היא מורטת, או אם נוח לה ללבוש חזיה

ויש לדבר הזה כל כך הרבה השלכות!
נדמיין סצנה המוכרת לכל בחורה שאני מכירה: היא עוברת ברחוב וגבר זר מעיר לה על השדיים או על הישבן שלה
זה לגיטימי שמישהו יסתכל הגוף שלה ככה (וגם ינדב את דעתו) בלי שהיא רצתה את זה או התכוונה?
האם יש הבדל בין תסריט שבו ההערה היתה חיובית לתסריט עם הערה מעליבה?
אם נניח שהיא הפנימה את ההבניה החברתית ש(כבחורה) היא גם קצת חפץ שאמורים להסתכל עליו, ושלהגיד לה שהיא יפה זו מחמאה, אז יש הבדל- ההערה החיובית רצויה בעוד שהשלילית לא רצויה
אלא מה? 
יש מצבים שבהם אשה לא מוכנה לקבל את התפקיד שלה כחפץ או קישוט, אלא רוצה שיעריכו למשל את האינטליגנציה שלה, או את הכישורים שלה כמנתחת, או כמעצבת גראפית, או כמועמדת לנשיאות, או לקורס טיס- לא משנה מה, רק לא גודל החזה או אורך הרגליים
הטרדה מינית זה כשההערה לא רצויה בלי קשר לערך שלה (חיובית או שלילית); הבחורה לא מעוניינת שיתיחסו לגוף שלה. נקודה.


עוד השלכות?
הבטחון העצמי
נניח שבחורה חושבת שהיופי שלה הוא אחת מנקודות העוצמה שלה, והיא יודעת להשתמש בו ומרגישה ביטחון מלא ביופי ככלי חשוב להשגת מטרותיה בחיים ולהרגשתה האישית כבחורה שווה
ואז משהו קורה.
משתנה האופנה
היא עוברת תאונה
הריון, לידה
היא מגיעה לגיל שלושים (או- הצילו!!- עוברת אותו)
מה קורה אז לביטחון העצמי שלה?
האם היא עדיין מסוגלת להאמין שהיא תשיג את מטרותיה, או שהיא בחורה שווה?
לפני שמבטלים את הטיעון הזה כשטויות במיץ, צריך לבחון צבעי שיער, קרמים נגד קמטים, מייק אפ להסתרת פגמי שמש וגיל, חזיות פוש אפ, בוטוקס וניתוחים פלסטיים
האם הם משקמים רק את הגוף?
האם הם משקמים בעיקר את הגוף?

נכון שאני לא אוכל להסתיר מרז את כל הפרסומות, הסדרות, הסרטים והאנשים שההנחה המובלעת שלהם היא שבחורה צריכה להיות יפה (או לפחות לנסות להיות יפה) כי היא קישוט, ולכן להסתכל עליה בצורה מינית זה תמיד לגיטימי
אני באמת לא אוכל להסתיר ממנה שהעולם חושב שאישה היא קצת חפץ
אבל האם אני צריכה לאשר את זה עבורה?

לא התפקיד שלי כאמא.

6.4.11

יומולדת שלושים

אני זוכרת את ההתרגשות והשמחה שהרגשתי לפני ימי הולדת כנערה מתבגרת, וכבחורה צעירה (אני בטוחה שהתרגשתי גם כילדה, אבל את זה אני דוקא לא זוכרת)
חשבתי שמשהו בי ישתנה, וציפיתי לרצף אירועים והפתעות שיאורגנו על ידי מאות אנשים שונים שינצלו את ההזדמנות להראות כמה הם אוהבים אותי
ספרתי את החברים לפי מידת ההשקעה שלהם ביום ההולדת שלי, ונעלבתי עד עמקי נשמתי מחברים "טובים" שהסתפקו בברכה ללא שמיניות באויר

מחר אני בת שלושים, ואפשר לומר שהדברים השתנו מעט
מלבד העובדה שאין לי זמן או צורך מיוחד בחגיגות יום הולדת (על אף התאריך הכאילו משמעותי), אני לא חושבת שיום ההולדת ישנה אותי
שלא כמו ההבדל הגדול בין בת שתים-עשרה, לבת חמש-עשרה, לבת שבע-עשרה, שמונה-עשרה, וכו', בין עשרים ותשע לשלושים אין כל הבדל. ההבדל הגדול הוא בין בלי ילדה לעם, ואת זה כבר עברנו לפני שנה וחצי
בכלל, אני מרגישה שעובר עלי תהליך הדרגתי של הירגעות והתבגרות-
אני כבר לא הבחורה המתלהבת והרעשנית שהייתי. למדתי לתת לאחרים לדבר ראשונים, לגמור משפט; למדתי להקשיב לביקורת, וגם לשמוע אותה; למדתי לחכות רגע לפני שאני מעבירה לפינת השיפוט המהיר, ולתת לאנשים ליהנות מהספק; הבנתי שלא התכערתי בצורה יוצאת דופן- פשוט לא הייתי יפה בצורה יוצאת דופן; הגוף שלי כבר משמין יותר מהר ומרזה יותר לאט; הציפייה שיסובבו אחרי את הראש, או שיתחילו איתי פחתה באופן משמעותי; אני יודעת שברוב העולם כבר לא יצא לי לבקר, שיש שפות שכבר לא אדבר, ושבגיל ארבעים לא אחליף מקצוע
אף אחד מהדברים האלו לא משמח אותי, אבל קשה לומר שאלו טרגדיות גדולות

דברים טובים שבאו עם הגיל:
אני חושבת שאני יותר חכמה, ואני בטוח יודעת יותר
אני הרבה יותר רגישה לאנשים אחרים (לעצמי תמיד הייתי...), ומסוגלת להבין קשת של רגשות ומצבים שפעם לא יכולתי
אני אמא טובה

רק לשם הפרוטוקול:
איתי, שמסרב להכיר בכך שאישתו מזדקנת, נתן לי ליום ההולדת ארבעה שיעורי טרפז (בקירקס!!)
מרגש ומגניב!

3.4.11

נר בטוסיק

רז מגיבה לדברים דרך הבטן
כלומר מדי פעם יש לה כאבי בטן, או קצת הקאות, או סתם לא בא לה לאכול במשך כמה ימים
בדרך כלל זה עובר תוך יום-יומיים, ואנחנו נושמים לרווחה

הפעם יש לה עצירות כבר ארבעה ימים

עד שלא לקית בעצירות, או ראית את הילדה שלך סובלת יום אחרי יום מעצירות- אין דרך להבין למה צריך להודות על היותנו יצורים חלולים מלאי נקבים. ככה זה עם כל הדברים החיוניים אך בנאליים- מעריכים אותם פתאום כשמשהו משתבש

בקיצור, הילדה במקרה קשה של עצירות, וכבר מתאפקת מפחד הכאב שבטוח מצפה לה כשהמערכת תשתחרר
מיותר לציין שהיא לא אוכלת כלום, לא ישנה בלילה, וגם קצת פחות פעילה ומאושרת
עד כדי כך שבחיפושינו אחר דרכים לסייע לה עלתה גם אופציית הנר בטוסיק

אני חושבת שכשאני גדלתי, נר בטוסיק לא נחשב לקטסטרופה גדולה- זה היה מוצא אחרון, אבל לא כזה שמתלבטים בגללו שנה.
אנחנו, לעומת זאת, מתלבטים.
כי מה זה נר בטוסיק?
נר בטוסיק זה להראות לבת שלנו שלמבוגרים שעליהם היא סומכת מותר להכאיב לה
למבוגרים שאומרים לה שהם אוהבים אותה מותר להכניס לה לגוף משהו, בניגוד לדעתה, בניגוד למה שהגוף שלה אומר, ואחר כך לחבק אותה, להמשיך להגיד לה שאוהבים אותה, שהיא אהובה יקרה, וכל זה תוך כדי שכואב לה, ומציק לה, והיא יודעת בדיוק במי האשם
אז אחר כך נספר לה שלאף אחד אסור לפלוש לה לגוף?
איך אני אמורה ללמד אותה שלאף אחד (כולל בני משפחה) אסור לפגוע באוטונומיה שלה על הגוף שלה, ושהיא צריכה לספר לאמא תמיד אם מישהו עושה משהו שלא נעים לה (במיוחד אם הוא אומר שזה סוד!), כשאני בעצמי עושה את זה?

ואני מכירה היטב את הטיעון שזה לטובתה- לכן אני בכלל שוקלת- אבל אני מנסה לחשוב על מה שהיא עשוייה להבין.
בטוח יהיה קשה לה לראות איך בדיוק סידור כזה יכול לעבוד לטובתה:
אמא ואבא מחזיקים אותה חזק;
בנסיון להרגיע אותה יוצרים אוירה מתוחה ומפחידה, ואז עושים משהו ממש ממש כואב, ומתעלמים לחלוטין מזה שהיא צועקת "כואב! כואב!" ובוכה
כל דבר שנגיד אחר כך רק יחמיר את המצב, כי זה עשוי ליצור אצלה ניגוד עצום בין מה שאנחנו אומרים (אבא ואמא אוהבים אותך) לבין מה שהיא מרגישה (אבא אמא עשו לי משהו כואב ומפחיד, ועכשיו עדיין כואב לי! כואב לי! כואב לי!)
ואני לא רוצה "ללכלך" בכאב ובחוסר אמון את המלים הכל כך יקרות האלו, שמשמשות להרגעה וליצירת ביטחון ואינטימיות

ואני גם לא רוצה שהיא תקנה את זה שמישהו שבו היא בוטחת יכול להכאיב לה "לטובתה", או בהבטחה שאחר כך זה יהיה ממש נעים

ועם זאת- גם עכשיו כואב לה הטוסיק, אז במקום שיכאב לה בלי שיקרה שומדבר, יכול לכאוב לה (אולי באותה המידה, אולי יותר) אבל אז תהיה לה הקלה

אבל זה הרגל לא נכון- נר בטוסיק. היא צריכה ללמוד לשחרר, אחרת גם בפעם הבאה היא תצטרך נר
אבל היא עוד קטנה- רק בת שנה וחצי- איך היא יכולה ללמוד לשחרר ולא לפחד מהכאב, כשאפילו מבוגרים לא תמיד יודעים לעשות את זה?

בינתיים אנחנו עם שתייה מרובה, מקלחות חמות, חיבוקים, ונסיונות לגרום לה להתאמץ
ברגע שהיא תעשה נתחיל לגמול מחלב
וגם נקוה שכמו שאנחנו שכחנו- גם היא תשכח

20.3.11

אחת לכמה זמן איתי צריך להבטיח לי שאני אמא טובה

אני קודם כל אמא, אבל אני גם סטודנטית מצטיינת, גם מחזיקת הבית, וגם שרת החוץ, אז טבעי שלפעמים קשה להספיק הכול. ובשבועות האחרונים יש לי קצת לחץ בלימודים, אז אני עם רז רק שלושה חצאי ימים בשבוע, ועוד יום כמעט מלא

אני מבינה שזה רווח נקי בשביל רז ובשביל אבא שלה לבלות יותר זמן יחד, וכמובן שאני לא חושבת שרז צריכה לאהוב אותי יותר, אבל כשאני בבית והיא בכל זאת קוראת לאבא- זה צובט
אני מדמיינת את השנים הבאות- כשהיא תלך לגן (ואח"כ לבי"ס), ונראה אותה רק לכמה שעות בערב, וביום שבת
אני חושבת על כל השנים שבהן היא תבלה במחיצת מבוגרים אחרים (מורים בביה"ס) את רוב היום שלה-
האם הם יכירו אותה כמו שאני מכירה אותה? האם אפשר יהיה לסמוך עליהם שיתנו לה את כל האפשרויות להתפתח ולגדול, ויבחינו כשהיא לא מצליחה, או כשאתגר לא מספיק גדול?
ואם כן- האם אני צריכה לשמוח או להיעלב?

אני מפחדת כבר עכשיו מהזמן שבו יעברו ימים שלמים בלי שאני אראה אותה לומדת משהו; בלי שאני אצחיק אותה במשהו שרק אני יודעת לעשות; כואב לי מראש על חלקים באישיות שלה שיהיו חדשים לי ויתגלו לי יום אחד במקרה, כשהיא לא תדע שאני רואה; ואני גם מפחדת שאולי הימים האלו יותר קרובים משנדמה לי

עם חזרתנו הקרובה לארץ (בקיץ), אני מנסה לדמיין איך יראה יום רגיל בחיינו, ונחרדת מהמחשבה שכנראה אחזור רק בערב- בדיוק בזמן לארוחת ערב, אמבטיה והשכבה

האם כשהיא תגדל היא תזכור אותי בתור אמא מעורבת, או שהיא תרגיש שלא הייתי שם?
האם אני צריכה לבחור את תכנית הלימודים שלי לפי הקרבה אל רז, או לפי היוקרה והאיכות?
ועל מה אצטער יותר, בטווח הארוך- אם אהיה יותר בבית במחיר של קריירה בינונית, או אם אגלה בדיעבד שהבת שלי נוטרת לי (או סתם מרוחקת ממני)?

אני רוצה להאמין שיש דרך להשיג את שני הדברים.
שהמעורבות האמהית שלי לא תלויה בזמן שבו אהיה עם רז, אלא במה שאעשה בזמן הזה: האם הוא איכותי; האם אנחנו עושות דברים חשובים, כיפים, משמעותיים; האם היא מרגישה שאני אוהבת אותה ושהזמן שלנו יחד יקר לי.
אולי לתת לה את ההרגשה שהיא אהובה, שעל אמא אפשר לסמוך ושמלה של אמא היא מלה יותר חשוב מהידיעה הברורה שאמא תהיה בבית כשהיא באה מביצפר

בימים כמו היום בכל זאת נדמה לי שלא

15.3.11

הפרדות

רז נפרדת ממני
היא אדם עצמאי, ותמיד היתה כזו. 
עוד בטרם יצאה מהרחם- ולמרות שהיא דמתה מאוד לאיברים פנימיים אחרים שלי -התחלתי להרגיש את הנפרדות שלה. 
היא נהגה להתחיל לזוז בדיוק כשאני רציתי לנוח, או שהיא נרדמה מיד אחרי שהתחלתי ללכת
אבל האמת היא שהיא היתה יישות נפרדת ועצמאית כבר מגיל שבועיים, כשהיא היתה רק צבר תאים ובמרכזו לב. ללב שלה היה קצב אחר משלי

ומאז שהיא יצאה מהרחם- היא רק נעשית יותר ויותר נפרדת

אני מתחילה להרגיש שלהיות אמא פירושו כל הזמן להפרד קצת מהילדה שלי
כשהיא תגדל יהיו דברים שאני לא אדע עליה. 
היא תצטרך להסביר לי מה עובר עליה, ואז יום אחד היא תבין שהיא לא חייבת לספר לי הכול, או שהיא תרגיש שאני לא מבינה (והיא תגיד לי "אוף, אמא, את לא מבינה שום דבר!")
והיא תצדק
כרגע אני מבינה כל מה שיש לה להגיד.
אולי זה בגלל שכמעט כל מה שהיא יודעת היא למדה בבית (אז אני מכירה את עולם האסוציאציות שלה), ואולי כי היא כל כך מתאמצת לתקשר איתי
אבל בעתיד היא תבלה את מרבית יומה רחוק ממני, ואני אדע שיש עולם שלם מאחורי העיניים שלה, והגישה שלי אליו מוגבלת

וזה לא רק הדברים שהיא לא תגיד לי
זו העובדה שיש מעט מאוד דברים שמהם אוכל לגן עליה
אני אוכל לדבר איתה על שברון לב, אבל לא אוכל לרפא אותו
אני אוכל לחבק אותה כשיקרה לה משהו רע; כשיגידו לה משהו פוגע; כשינהגו בה בחוסר צדק; כשתגרם לה אכזבה; אבל לא אוכל להיות שם ולהרים אותה בזמן הנכון ופשוט לקחת אותה, רגע לפני שהיא נופלת
לעולם לא אוכל לתת לה תחליף (או להסיח את דעתה) אם היא תרגיש שמשהו נלקח ממנה שהיה שלה או שהגיע לה
ובמיוחד- האהבה שלי אליה לא תספיק.
היא תרצה שיאהבו אותה אנשים אחרים. שאנשים שהיא מעריכה יעריכו אותה בחזרה.

והכי מפחיד- אני לא אוכל להגן עליה מפני אנשים אחרים
מי יודע מה יכול לקרות בגן, בבית הספר, בדרך לבית הספר או בדרך חזרה
מי יודע אם היא לא עלולה שלא לחזור יום אחד
כבר עכשיו אני משתגעת מהמחשבה על כל הדברים שעלולים לקרות לילדה שלי, ואני לא יכולה למנוע אותם
אני חושבת על מחלות שמולן אהיה חסרת אונים
אני חושבת על דברים שעלולים לאמלל אותה, על תחושות קשות שלה כלפי עצמה
אני חושבת על האפשרות שיום אחד אראה את הילדה שלי חולה, פצועה, זקוקה לעזרה, וידי תהיה קצרה מלהושיע
ולמרות זאת, אני אצטרך לתת לה לעשות צעדים עצמאיים בעולם, ולקוות שהיא תחזור- בריאה בגוף ובנפש- ותרצה לשתף אותי
אולי זו הגדולה האמיתית- לשחרר את הילדה שלי, ולקוות שהיא תחזור- בידיעה שהיא לא חייבת

היא נפרדת ממני כל יום קצת יותר, כי כל יום קורים לה עוד ועוד דברים שאני יכולה רק לנחש
ככל שהיא תגדל יהיו עוד דברים שיקרו לה (סביבה, או בתוכה) ואני לא אהיה חלק מהם. אולי אפילו לא אדע עליהם
ככל שהיא תגדל המרחק שממנו אני משגיחה עליה יצטרך לגדול
היא תלך בעולם בביטחון של מי שלא יודעת דבר על סכנות, ואני אקוה שזה יישאר כך
שלא תדע