9.9.20

עד מתי אוהב את הילדות

*התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ב 2015, וסיימתי אותו ב 2020

רז (5.5) ביקשה לשמוע את השיר "באה אליכם" של מירי מסיקה
כמו כל שיר שרז אוהבת, שמענו אותו חמש פעמים ברצף, ומאז עוד כמה פעמים כל יום (וזה מלבד הפעמים שבהן רז שרה או מזמזמת אותו להנאת כולנו). אז הוא כבר לא מביא אותי לידי דמעות, אבל שוה להגיד עליו משהו.
כי הפזמון הוא "אבא אומר 'הגיעה הנסיכה', אמא ברגע מוארת משמחה/ ילדה שלנו כמה/ התגעגענו/ חכי מעט ילדה שלי/ לפני שתגדלי"
ואני שומעת את הפזמון הזה כאמא ששמחה אל הילדות שלה בבוקר, ושמחה אליהן כשאני אוספת אותן מהגן, ואין לי ממש כוח אליהן כשהן לא הולכות לישון, אבל אחרי שהן נרדמות אני מסתכלת בתמונות שלהן ומתמלאת אהבה אליהן (בתנאי שישארו ישנות. אם הן קמות פתאום- אין אהבה ואין בטיח)
אבל אני שומעת את הפזמון הזה גם כאישה שהולכת לבקר את אבאמא שלה, שלא בדיוק מוארים משמחה כשאני נכנסת בדלת...
כנראה שההורים שלי אוהבים אותי, ואין לי ספק שהיה זמן בחיים שבו הם שמחו אלי בבוקר, וכשחזרתי, וכו', אבל זה היה כל כך מזמן; עכשיו כשאני נכנסת הם שואלים איפה הילדות, ואם הילדות איתי הם שואלים איפה הבנזוג, ואם גם הוא איתי, הם פשוט מתעלמים מקיומנו וניגשים לנכדות (בפנים קורנים, שיהיה ברור!)

אז מתי הם הפסיקו לקרון אלי? ולמה? והאם יום אחד גם לי יפסיק להדלק משהו בלב בכל פעם שילדה שלי תכנס או תחייך?

לעומתי, אהובי מדווח שעד יומה האחרון של אימו, פניה אורו כשהוא בא לבקר אותה. 
אני יודעת שזה נכון.

מתוך "האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית" מאת דליה רביקוביץ':
וְהַאִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת יְלָדֵינוּ?
לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת יְלָדֵינוּ,
וְלָרֹב גַּם זֶה בְּמִדָּה מְצֻמְצֶמֶת
כְּמוֹ שֶׁעֵץ הָדָר אוֹהֵב אֶת הַתַּפּוּז,
וּמֵעֵבֶר לְזֶה שׁוּרַת אִי הֲבָנוֹת
הָאוֹכְלִים בְּכָל פֶּה בָּאַהֲבָה הָאֲמִתִּית.

לפני שנים קראתי קטע לא-ארוך מאת פסיכולוג, על כך שביחס לכל אדם שהוא פוגש - הוא יכול לנחש מתי אמא שלו הפסיקה לאהוב אותו.
כל הפרטים של הכותב והאכסניה בה כתב נשכחו ממני בינתיים, אבל הנקודה המרכזית לא:
התנהגותו ואופיו של אדם מלמדים על אלומת הזרקור שהופניתה כלפיו מדמות משמעותית בחייו והעניקה לו תחושת משמעות וערך, ועל הזמן שבו הזרקור כבה. אם הבנתי נכון את מה שכתב אותו פסיכולוג - כשכבה הזרקור, נפגמה תחושת הערך. אם הדבר התרחש בגיל צעיר - הפגימה בתחושת הערך עמוקה יותר ונוגעת בחלק יותר גדול מהאדם. ואם בגיל מבוגר - לאדם יש כבר תחושת ערך יציבה, והצורך בזרקור קטן יותר, ולכן גם הפגימה בתחושת הערך קלה יותר ומורגשת בחלק צר יותר (אם בכלל) של האדם.

גם חוה אלברשטיין מתארת חויה דומה (גם אם התיאור שלה מגיע מכיוון שונה) בשיר "געגועים"; האמנית המצליחה, עם קילומטראז' של עשרות שנים, עדיין רוצה להיות "ילדה טובה" בעיני הוריה. למעשה, גם אחרי מותם היא זקוקה להכרה ולאישור שלהם- שישמעו את השבחים שחולקים לה, שיקראו את המלה הטובה. אני חושבת שחוה אלברשטיין מנסחת היטב את החוויה הבסיסית, של הצורך בואלידציה מההורים לאורך כל החיים: "כל כך הרבה פנים, כל כך הרבה אוזניים, ואין למי לשיר, שרים תמיד לשניים, כשהשניים מסתלקים - שרים אל השמיים".
הרצון באלומת הזרקור, שתאיר אותי כטובה, כראויה, ממשיך להדריך את העולם הנפשי, גם בבגרותי, וגם כשאני זוכה (אולי) להכרה ולהערכה משלל א/נשים בחיי.

ככל שאני חושבת על זה יותר, כך אני מרגישה יותר בטוחה בכך שאני יכולה לייצר את האלומה הזו עבור כל אחת מהילדיות, באמצעות תשומת לב לעצמי ולתגובות שלי.
אני צריכה לחייך אל כל אחת מהן כשהיא נכנסת הביתה. 
אני צריכה להזכיר לעצמי לשאול אותה מה עובר עליה, ולהפעיל את שריר האמפתיה, במקום את שריר השיפוטיות.
אני צריכה לזכור שכל אחת מהילדות שלי היא פלא חד פעמי.
אני צריכה להגיד לה במבט שלי, שלפני שהיא נכנסה (לעולם, למשפחה, לחדר) - היה חוסר. היא מביאה משהו חסר תחליף לכל מקום שאליו היא נכנסת.
ואם הן רק יאפשרו לי לישון - אני מבטיחה לעבוד על זה.

אין תגובות:

פרסום תגובה